שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 84: נעולים במרתף

מרגרטה הכניסה את הטלפון עם החתול לכיס המעיל. לאט. בתנועה שקטה ומסודרת, כמו שמכניסים מדחום לנרתיק.

מרגרטה הכניסה את הטלפון עם החתול לכיס המעיל. לאט. בתנועה שקטה ומסודרת, כמו שמכניסים מדחום לנרתיק.

ואז היא עמדה באמצע המרתף, והקשיבה.

מאחורי המדף, שישה ילדים ודוד אחד הפסיקו לנשום. נועה הרגישה את הלב של אלה דופק על הגב שלה, כי הן היו צמודות כל כך, ששני הלבבות נשמעו כמו תוף אחד.

ובדיוק אז, בשקט המוחלט הזה, הבטן של לוקאס קרקרה.

זה לא היה קרקור קטן. זה היה קרקור ארוך, עמוק, מתגלגל, עם הד, כמו רעם רחוק בהרים. לוקאס עצם עיניים, ונראה כאילו הוא רוצה להיעלם לתוך הקיר.

מרגרטה לא הסתובבה. היא רק חייכה, לבד, לקלסרים. "לוקאס," היא אמרה ברכות. "אמרתי לך לקחת עוגייה."

* * *

היא לא באה מאחורי המדף. היא לא הייתה צריכה.

היא הרימה את הארגז האחרון, בנחת, ועלתה במדרגות, מדרגה אחרי מדרגה. ובראש המדרגות, ליד הדלת, היא עצרה, והסתובבה, ודיברה אל החושך, בקול של אחות שמסבירה לחולה מה יקרה מחר בבוקר.

"רוזי פותחת את המספרה רק ביום חמישי," היא אמרה. "יש לה חופש. מישהו כבר ישמע אתכם. אל תדאגו. יש שם עוגיות על הרצפה, ויש ברז בפינה." היא שתקה רגע. "ועד יום חמישי, יהיה לי לב זהב בתוך המזוודה. ואתם יודעים מה הכי מצחיק, ילדים? אף אחד לא מאמין לילדים. אף פעם. לא נגד לב זהב."

"אנחנו יודעים מה עשית!" צעקה אלה, ויצאה מאחורי המדף, לפני שנועה הספיקה לתפוס אותה. "אנחנו יודעים הכול! על הלילות! על הסערות! על השמיכות!"

מרגרטה הסתכלה עליה מלמעלה. ולשנייה אחת, אחת בלבד, משהו בפנים שלה זז. כאילו היא רואה משהו שהיא מכירה.

"תמיד היו לך עיניים פקוחות," היא אמרה. "כבר אז."

והיא כיבתה את האור. והדלת נטרקה. ונשמע צליל של מתכת. בריח. כבד. שנסגר.

* * *

החושך היה מוחלט.

לא חושך של לילה, שבו יש קצת אור מהחלון, וקצת אור מהירח. חושך של מרתף. חושך שאפשר לגעת בו.

"אין קליטה," אמרה ג'ס, והמסך של הטלפון שלה האיר את הפנים שלה בכחול. "אין קליטה בכלל. גם לא אצלכם?"

כולם הוציאו טלפונים. שבעה מסכים קטנים, כחולים, באמצע החושך. ואף אחד מהם לא הראה אפילו פס אחד.

"וההובר עוקבת אחרי הנקודה," אמרה גרטה לאט. "והנקודה בכיס שלה. היא תעקוב אחרי מרגרטה. לא אחרינו."

"זה טוב," אמר בני. "לא? זה טוב שהיא עוקבת אחרי מרגרטה?"

"זה טוב," אמרה נועה, "אם מרגרטה לא תעשה משהו חכם עם הטלפון."

מבחוץ, מהרחוב, נשמע מנוע של מכונית קטנה, מתניע. ואחרי חצי דקה, עוד מנוע. גדול יותר. ישן יותר. כמו של טנדר.

"פליקס," לחשה ליבי. "פליקס נוסע! הוא משאיר אותנו!"

"לא," אמרה נועה. "הוא לא ראה. הוא לא יכול לראות את הבריח מהפינה. הוא ראה אותה סוגרת דלת ונוסעת עם הארגזים. והוא נוסע אחריה. כי זה מה שאמרנו לו. שהניירות הם הכי חשובים."

"אז היינו צריכים להגיד לו שאנחנו הכי חשובים," אמר לוקאס, בקול קטן.

* * *

ואז אלה התחילה לנשום מהר.

מהר מדי. נשימות קצרות, חדות, כמו של מישהי שרצה במעלה הר. היא מצאה את הקיר, והחליקה לאורכו, והתיישבה על הבטון הקר, עם הברכיים לחזה.

"אני לא יכולה," היא אמרה. "אני לא יכולה פה. החושך. הקירות. אני מטפסת על קירות, אני לא נועלת אותי בתוכם. אני לא יכולה, נועה. אני לא יכולה."

נועה מצאה אותה בחושך, לפי הנשימות, והתיישבה לידה, והחזיקה לה את שתי הידיים. והקול שלה היה רגוע. רגוע לגמרי. רגוע כמו הקול של אמא שלה, שירה, כשתום היה חולה בלילה.

"תספרי איתי," אמרה נועה. "ארבע פנימה. ארבע בחוץ. אחת. שתיים. שלוש. ארבע."

והיא הרימה את המצלמה של פליקס, ולחצה. הפלאש הבזיק. לשנייה אחת, המרתף כולו הופיע, לבן, ואז נעלם שוב. "הנה," אמרה נועה. "ראית? הכול עדיין פה. הקירות לא זזו. אף אחד לא הלך. כולנו כאן."

אלה נשמה. ארבע פנימה. ארבע בחוץ. ואחרי דקה, הנשימות שלה האטו.

ואז, בדיוק אז, נועה התחילה לרעוד.

"זה לא היה ברשימה," היא אמרה, והקול שלה עלה. "נעולים במרתף. זה לא היה ברשימה. סעיף שלוש עשרה היה לשים עין על תום, וסעיף ארבע עשרה לא קיים, ואני לא יודעת מה עושים עכשיו, ואני תמיד יודעת מה עושים, וזה הכול באשמתי, כי אני אמרתי לרדת, אני…"

ואלה, שעוד לפני דקה לא יכלה לנשום, הזדקפה, ולקחה מנועה את המצלמה, ולחצה. פלאש. "הנה," אמרה אלה, בקול יציב. "ראית? הכול עדיין פה. ואין רשימה. ככה זה כשמטפסים. אין רשימה. יש רק את האחיזה הבאה. אז בואי נחפש אותה."

"אתן," אמרה גרטה, מהחושך, "כמו מטוטלת. כשאחת למטה, השנייה למעלה."

"זה בגלל שאנחנו תאומות," אמרה אלה.

"זה בגלל שאתן מטורפות," אמר לוקאס. "באהבה."

* * *

בני, בינתיים, סיפר על ווטרלו.

אף אחד לא ביקש. הוא פשוט התחיל, בחושך, בקול הכי רגוע שלו, קול של מדריך טיולים מול אוטובוס מלא בתיירים עייפים. "בשמונה עשר ביוני, אלף שמונה מאות וחמש עשרה, ירד גשם. והקרקע הייתה בוץ. ונפוליאון חיכה שהבוץ יתייבש…"

ומשום מה, זה עזר. הקול שלו מילא את המרתף כמו שמיכה. ולוקאס, באמצע הקרב, זחל על הרצפה, ומצא את העוגיות שהתפזרו מהקופסה, ואסף אותן בחושך, אחת אחת, וחילק לכולם.

"אלה ראיות," אמרה גרטה.

"אלה ארוחת ערב," אמר לוקאס, בפה מלא. "ואחרי כל מה שעברתי היום, מגיע לי. וחוץ מזה, הראיה זה הטלפון, לא העוגיות. העוגיות הן רק התפאורה."

וכולם אכלו עוגיות חמאה עם ריבת משמש, מהרצפה, במרתף נעול, בחושך, ושמעו על ווטרלו. ונועה חשבה שזאת כנראה הארוחה הכי מוזרה בחיים שלה. ואולי גם אחת הטובות.

רק ליבי לא אכלה.

היא ישבה בפינה, עם הברכיים מקופלות, ובכתה. בשקט. בלי לנגב. ג'ס התיישבה לידה, ולא אמרה כלום, רק נשענה עליה, כתף בכתף, כמו שנועה ואלה ישבו כל הזמן.

"היא הייתה כמו סבתא," לחשה ליבי, אחרי זמן. "הסבתא שלי בבוסטון, והיא כאן, ועם הסוכריות, ועם ה'יקירה', ו… אני סיפרתי לה הכול. כל מה שגילינו. חודש שלם. היא ידעה כל צעד שלנו בגללי."

"היא ידעה כל צעד שלנו כי היא שקרנית מקצועית," אמרה ג'ס. "ואת הייתה ילדה שאוהבת אנשים. זה לא אותו דבר. בכלל לא."

"ומחר," אמרה נועה, מהצד השני של החושך, "את תהיי השחקנית שהפילה אותה. השיחה שלך היום הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים. כולל בברודווי."

"לא היית בברודווי," אמרה ליבי, ומשכה באף.

"עכשיו אני לא צריכה," אמרה נועה. וליבי צחקה, בתוך הבכי, ולקחה עוגייה.

* * *

"אפשר לצאת כבר?" אמר קול קטן. "יש פה המון אבק."

כולם קפאו.

הקול בא מתחת למדרגות. מהחלל הצר והחשוך שבין המדרגה האחרונה לרצפה.

ג'ס הפנתה לשם את המסך. ומשם, מכוסה אבק, עם קורי עכביש בשיער ועם מגנט היונה ביד, זחל תום.

"תום!" אמרו נועה ואלה ביחד.

"הייתי בתא המטען," הסביר תום, כאילו זה ברור. "בתוך השמיכה. ואחר כך ירדתי אחריכם. ואחר כך כולם התחבאו, אז גם אני התחבאתי. זה מה שעושים כשכולם מתחבאים."

"סעיף שלוש עשרה," אמרה נועה, בקול חלש. "לשים עין על תום."

"לא שמת," אמר תום בגאווה.

* * *

אבל זה היה תום שמצא את הדרך החוצה.

הוא טיפס במדרגות, עם הפנס של הטלפון של ג'ס מאחוריו, ובחן את הדלת. דלת עץ ישנה, עם מסגרת עקומה. ובין הדלת למסגרת, ליד המקום שבו הבריח היה סגור מבחוץ, היה חריץ. צר. צר מדי לאצבעות של מבוגר. צר מדי אפילו לאצבעות של אלה.

אבל לא לאצבעות של ילד בן שמונה.

"הבריח עשוי מברזל?" שאל תום.

"כנראה," אמר בני.

"אז הוא אוהב מגנטים," אמר תום. הוא הוריד את מגנט היונה, הקשור לחוט הארוך, והשחיל אותו, לאט, בסבלנות של ילד שבנה פעם מגדל של שלושים קוביות, דרך החריץ. הם שמעו אותו נוקש בעדינות על מתכת. "תפסתי," לחש תום. ואז הוא התחיל למשוך. לאט. מילימטר אחרי מילימטר. הבריח חרק. וזז. וזז עוד קצת.

ואז, עם נקישה רמה ומתוקה, הוא החליק אחורה.

הדלת נפתחה. ואוויר קר של לילה, עם ריח של רחוב רטוב, נכנס למרתף.

הם עלו החוצה אחד אחד, מאובקים, עם פירורים על הסנטר ועם עיניים ממצמצות, כמו קבוצת חפרפרות שגילתה את הירח. הרחוב היה ריק. המכונית האדומה נעלמה. וגם הטנדר הכתום של פליקס.

"תום," אמרה אלה, והרימה אותו באוויר. "אתה הגיבור הכי קטן בעולם."

"אני לא קטן," אמר תום. "אני בגודל של חריץ."

בני חיבק את כולם, אחד אחד, כולל את המדרגות, ואחר כך הוציא מהמעיל את הכובע הירוק המזויף ובדק שהנוצה לא נשברה. "ראיה," הוא אמר בחשיבות. "אני שומר עליה כמו על הכובע שלי. אולי טוב יותר."

ואלה עמדה רגע בפתח, עם התיק על הכתף, והרגישה דרכו את השמיכה הצהובה, הרכה, מקופלת. היא חשבה על המשפט של מרגרטה. "תמיד היו לך עיניים פקוחות." וחשבה שבפעם הראשונה בחיים היא יודעת בדיוק מה הן ראו, העיניים הפקוחות האלה, בלילה ההוא. הן ראו את האישה הזאת. והן כעסו. ובצדק.

* * *

ברחוב, ג'ס קיבלה קליטה, ושלושה עשר שיחות שלא נענו, כולן מהובר. היא התקשרה.

"איפה אתם?" צעקה הובר. "אני רודפת אחרי חשמלית כבר עשרים דקות! הנקודה שלכם נוסעת בחשמלית מספר שישים ושתיים, הלוך וחזור, הלוך וחזור, ואין בה אף אחד חוץ מנהג ומשהו שאבד מתחת לכיסא!"

"היא זרקה אותו לחשמלית," אמרה ג'ס. "מרגרטה זרקה את הטלפון לחשמלית."

ובאותו רגע, הטלפון של בני צלצל. פליקס. מתחנת דלק, על הכביש לגראץ.

"אני אחריה," אמר פליקס בקול רועד. "המכונית האדומה. עם חמישה ארגזים. היא נוסעת לאחותה. ואני לא מאבד אותה. אני כבר איבדתי מספיק בגללה."

בני הסתכל על הטלפון, ואחר כך על הילדים, והעביר את השיחה לרמקול. "פליקס," אמר בני. "אתה גיבור. אבל תיזהר. אל תתקרב. רק תגיד לנו לאן."

"אני לא מתקרב," אמר פליקס. "אני רק מצלם. מרחוק. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות טוב."

הובר, בטלפון של ג'ס, שמעה הכול. היא שתקה רגע, ואז אמרה, בקול שנשמע כאילו היא סופרת עד עשר בפנים: "אני שולחת ניידת מגראץ. עכשיו. ואתם, כל השבעה, נכנסים לטנדר הראשון שאני שולחת, ונוסעים לפנסיון, ונכנסים למיטה, ולא זזים. ומחר בבוקר, אני רוצה לשמוע הכול. כל מילה. ואחר כך אני אצעק עליכם. הרבה."

"שמונה," אמרה נועה. "אנחנו שמונה. תום גם כאן."

שקט ארוך בטלפון.

"כמובן שהוא שם," אמרה הובר.

החצי השני שלי פרק 84: נעולים במרתף - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין