הדמות הקטנה נכנסה לאולם, על קצות האצבעות, והצעיפים נגררו אחריה על הרצפה. שלושה צעיפים. אדום, ירוק, וסגול. ואחריה, בקפיצות, הלך פלאפל, עם האוזניים זקופות, כמו מי שיודע בדיוק לאן הוא הולך, כי הוא כבר הלך לשם שלושה לילות.
חוטי.
היא ניגשה לפסנתר. היא פתחה את המכסה, לאט, בלי רעש. ומהכיס של הפיג'מה היא הוציאה שלושה גזרים קטנים, מתוקים, והניחה אותם על הרצפה, ליד הרגל המעוקלת של הפסנתר. ופלאפל, בלי לחשוב פעמיים, התיישב, והתחיל לכרסם.
ואז חוטי לחצה על מקש אחד. השמיני־עשר מלמטה. צליל נמוך, ארוך, שמילא את כל האולם הריק, ונשאר באוויר, רועד, כמו משהו חי.
היא הקשיבה לו עד שהוא נגמר. ואז רכנה קדימה, עם הפנים כמעט צמודים לעץ של הפסנתר, כאילו היא מספרת לו סוד, ושרה. בשקט. בשקט מאוד. רק את השורה הראשונה של השיר של אסתר. וזה היה הקול מהמקלחת. הקול היפה. הקול שלה.
ובאותו רגע פלאפל גמר את הגזר השלישי, וקפץ על הספסל, ומהספסל על המקשים, והלך עליהם, כמו שהולכים על גשר. פלינק. פלונק. בום. טרררם. ארבעה צלילים משוגעים, בלי שום קשר אחד לשני.
"פלאפל!" לחשה חוטי, ותפסה אותו, וצחקה בשקט, עם הפנים בתוך הפרווה שלו. "אמרתי לך. אתה קהל. קהל לא עולה על הבמה."
ואז היא לחצה שוב על הצליל הראשון. לבד. ושתקה, וחיכתה.
מאחורי הווילון, אמי הסתכלה על נועם. ונועם הנהן. והם יצאו. לאט, בשקט, כדי לא להבהיל. ובני אחריהם, עם הכתר, וליאו, עם הפנקס.
חוטי קפאה. פלאפל בזרועות, הפה פתוח. ואז ראתה מי זה. ראתה את אמי. ולא ברחה. הפעם, היא לא ברחה.
"זה רק אני," היא אמרה. "ופלאפל."
"אנחנו יודעים," אמרה אמי, והתיישבה על הספסל לידה. "ליאו מצא את הצליל. והגזרים של זהבה. והחוט מהצמיד. והציר ששומן." היא חייכה. "רק לא הבנתי למה. היית בשלב ארבע. הלך טוב. למה באת לבד, בלילה?"
חוטי הסתכלה על המקשים. "בגלל הצליל הראשון," היא אמרה. "בבית הספר הישן, כשהשיר נעלם, זה היה בהתחלה. לא באמצע. אחרי השורה הראשונה הייתי בסדר, אני יודעת. אבל לא הייתה שורה ראשונה. לא מצאתי את הצליל. הקול פשוט לא ידע מאיפה להתחיל, ולכן לא התחיל." היא נגעה במקש, בלי ללחוץ. "אז חשבתי, אם אני אמצא אותו לבד, בחושך, כשאף אחד לא שומע, כל לילה, עד שהוא יהיה שלי, אז ביום של ההצגה הוא כבר יחכה לי. כמו חבר. ופלאפל…" היא הסתכלה על הארנב, שהתחיל ללעוס את הצעיף הסגול. "פלאפל ישן אצל מאיה, ליד הדלת, והוא שמע אותי יוצאת בלילה הראשון, ובא אחריי. ולא הסכים לחזור. אז הבאתי לו גזרים, שיהיה שקט. זה לא עבד."
"זה בכלל לא עבד," הסכים ליאו. "ארבעה צלילים משוגעים, כל לילה. רשמתי."
"ולמה לא סיפרת לנו?" שאל בני. "יש לי סימן של עוגייה על המצח בגללך."
"כי…" חוטי הסמיקה. "כי ליאו בנה כזאת תוכנית יפה, עם שלבים. וחשבתי שאם אני עושה משהו חוץ מהתוכנית, הוא יחשוב שאני לא סומכת עליו."
ליאו נראה המום. "חוטי," הוא אמר, ברצינות גמורה. "זאת התוכנית הכי טובה שהייתה לי בחיים. ועכשיו את הוספת לה שלב שלא חשבתי עליו. שלב ארבע וחצי: למצוא את הצליל לבד. זה לא נגד התוכנית. זה שדרוג."
ונועם, שעמד מאחור, עם השמיכה, אמר רק דבר אחד, בשקט: "מעכשיו, את שלב ארבע וחצי עושים עם מבוגר. אני אשב בשורה האחרונה, עם תרמוס. ולא אקשיב. מבטיח." וחוטי חיבקה אותו. ופלאפל, באמצע החיבוק, הצליח לאכול עוד חתיכה מהצעיף.
באותו לילה, אמי רשמה: תיק מספר 42: הפסנתר שמנגן לבד. נפתר. הצליל הנמוך: חוטי, מחפשת את ההתחלה. ארבעת הצלילים המשוגעים: פלאפל. שלושת הגזרים: שוחד לא מוצלח. מה למדתי: לפעמים מי שמפחד לא צריך שמישהו ידחוף אותו. הוא צריך למצוא את הצליל הראשון לבד.
למחרת היה שלב חמש. באולם, עם כל הצוות. וחוטי עמדה על הבמה, ולחצה בעצמה, לפני השיר, על הצליל הראשון, ושרה. לא מושלם. בשורה השנייה הקול רעד, ובשלישית היא שכחה מילה, ואמרה "אוף", ואוליבר לחש לה אותה מהצד, בקול של המן, וכולם צחקו, וגם היא. אבל היא סיימה. עד הסוף. ושירה, על הכיסא, מחתה דמעה, ואמרה שזה בגלל האבק, ובני אמר שבאולם הזה יש הרבה יותר מדי אבק, ושמישהו צריך לדבר עם דוד.
ושלושה ימים אחר כך, היה פורים.
הבוקר התחיל במשלוחי מנות. כל ילד הכין משלוח לילד אחר, לפי פתקים שהוציאו מכובע, ואף אחד לא ידע מי הכין לו. ובני קיבל שקית עם תשעה סוגים של במבה, ואמר שמי שהכין לו את זה מכיר אותו יותר טוב מאמא שלו. ותום קיבל ציור של מזחלת עפה, עם דוד בפנים, ובכה קצת. ואמי קיבלה משלוח קטן, עטוף בנייר כחול, ובתוכו מחברת חדשה, ריקה, עם כריכה קשה, ועיפרון עם מחק בצורת זכוכית מגדלת, ופתק בלי שם: "לתיק מספר 43. ולכל מה שאחריו." והיא חשבה שהיא מזהה את כתב היד. אבל בפורים לא מגלים.
בית הגבעה התחפש. כולו. דני היה דינוזאור, ושקד היה עכביש, "כי אם אני עכביש, אני לא צריך לפחד מעכבישים". זהבה הייתה מלכה, עם כתר מעל המטפחת, ואמרה שהיא מלכת המטבח כבר שלושים שנה ורק עכשיו מישהו נתן לה כתר. דוד היה ליצן, ואמר שזה בעצם אותו דבר כמו להיות אב בית, רק עם אף אדום. וגברת כהן, ואף אחד לא האמין לזה עד שראה, הייתה דבורה. עם כנפיים שקופות על הגב, ועם משקפיים, ועם פסים צהובים ושחורים על הסוודר. "כי בית הגבעה," היא הסבירה, "הוא כוורת. ומישהו צריך לזמזם."
זהבה אפתה שלוש מאות אוזני המן. עם פרג, עם תמרים, ועם שוקולד, ושלושה מיוחדים, עם גזר, שהיא הניחה בצלחת קטנה ליד הבמה, "בשביל השחקן הכי פרוע בהצגה". והאולם התמלא. כל הילדים, וכל הצוות. וגם סבתא רחל, עם צעיף ירוק ועם ציפורי נייר. ומר בן־עמי, השכן, עם סוודר עם תרנגולת. ונעמה, הספרנית, עם ערימת ספרים במתנה. ובשורה השלישית, ליד החלון, בשקט, זוג אחד במעילים אפורים, עם ספר על ציפורים, שליאו, מאחורי הקלעים, הציץ עליהם עשר פעמים, והסמיק עשר פעמים, וסידר את הזקן של מרדכי, שהיה עשוי מחוטים של חוטי, עשר פעמים.
ההצגה התחילה.
והיא הייתה, כמו שאוליבר אמר אחר כך, "ההצגה הכי טובה בהיסטוריה של פרס העתיקה, ואולי של העולם". בני, המלך, נכנס לבמה, והכתר נפל לו על האף, ובמקום להתבלבל, הוא הכריז "המלך עייף!" ונשכב על הכס, וכל האולם התפוצץ מצחוק. מאיה, ושתי, אמרה "לא!" למלך בקול כל כך חזק, שגברת כהן, הדבורה, מחאה כפיים באמצע. אוליבר, המן, נכנס, וכל האולם הרעיש ברעשנים, ובוז, ושריקות, ואוליבר השתחווה לכל צד, מאושר, כמו כוכב רוק. ועומר, הסוס של מרדכי, הלך על ארבע, בנעלי בית חומות, עם ליאו על הגב, ונפל רק פעם אחת, ובכוונה, הוא אמר.
מאחורי הקלעים, אמי רצה כמו מטורפת. היא הייתה מנהלת הבמה, ומנהלת במה, היא גילתה, זאת בלשית שצריכה לדעת איפה כל דבר נמצא בכל שנייה. איפה החרב של אליס, שנשברה. איפה החרב של פני, שהייתה בעצם של אליס. איפה הזקן של מרדכי, שנפל לתוך הצלחת של אוזני המן. ואיפה פלאפל, שהיה אמור להיות אצל מאיה, ושמאיה החזיקה, בין הסצנות, בתוך השמלה הסגולה של ושתי, כמו כרית חמה.
ואז הגיעה הסצנה של אסתר.
המסך האדום נפתח, לאט, בלי אף קשר בחבל. וחוטי עמדה באמצע הבמה, בשמלה כחולה, עם הכתר הזהוב של אוליבר, ועם שלושה צמידים זהובים על כל יד. ודוד, הליצן, ישב ליד הפסנתר, שהזיזו לצד הבמה, ולחץ על הצליל הראשון. השמיני־עשר מלמטה. נמוך. ארוך.
וחוטי פתחה את הפה.
ושום דבר לא יצא.
אמי, מאחורי הקלעים, עם הלוח של מנהלת הבמה, הרגישה את הלב שלה נופל. חוטי עמדה שם, קפואה, והעיניים שלה התרוצצו בשורות, כמו שהתרוצצו פעם, בבית הספר הישן, מחפשות משהו שלא שם. דוד לחץ שוב על הצליל. ושוב. האולם השתתק. ארבעים ילדים, ועוד שלושים אורחים, לא זזו. ואמי ידעה שעוד שנייה, עוד שתיים, מישהו יצחק, כמו בכיתה א'. והכול ייגמר.
ואז פלאפל קפץ.
מאיה, ושתי, החזיקה אותו מאחורי הקלעים, אבל הוא ראה את הפסנתר, ואת הצלחת של אוזני המן עם הגזר, ואת חוטי. והוא קפץ מהזרועות של מאיה, ועבר את כל הבמה בשלוש קפיצות, לנגד עיני כולם, ועלה על המקשים של הפסנתר, ממש מתחת לידיים של דוד. ועשה את מה שעשה שלושה לילות.
פלינק. פלונק. בום. טרררם.
והאולם צחק.
אבל זה לא היה הצחוק מכיתה א'. זה היה צחוק חם, גדול, של מי שאוהב. ואמי ראתה, בדיוק ברגע הזה, את הפנים של חוטי משתנות. כי חוטי הכירה את ארבעת הצלילים האלה. היא שמעה אותם שלושה לילות, באולם הריק, בחושך, כשאף אחד לא הסתכל. והם לא היו מפחידים. הם היו של פלאפל. של הבית. והיא צחקה. באמצע הבמה, עם הכתר, היא צחקה. ואז היא הלכה, בשלושה צעדים, לפסנתר, והרימה את פלאפל, ונתנה לו אוזן המן עם גזר. ובאותה יד, עם האצבע, היא לחצה לבד על הצליל הראשון. הצליל שלה. השמיני־עשר מלמטה.
והפעם, הקול ידע מאיפה להתחיל.
היא שרה. עם פלאפל בזרועות, באמצע הבמה, בשמלה כחולה. את כל השיר של אסתר. בקול מהמקלחת, אבל חזק. נמוך, צלול, והכי יפה בעולם. ואף אחד באולם לא נשם. ובבית האחרון, מבלי שאף אחד תכנן, שירה התחילה לשיר איתה מהשורה הראשונה, ואחריה מאיה, ובני, ואוליבר, אפילו אוליבר, המן, ואחריהם כל האולם, ארבעים ילדים, ושלושים אורחים, וזהבה, והדבורה.
כשהשיר נגמר, היה שקט של שנייה. ואז האולם קם על הרגליים. כולם. ומחאו כפיים כל כך הרבה זמן, שקוקו, בלול, התחיל לקרוא, כי חשב שכבר בוקר.
אחר כך, מאחורי הקלעים, חוטי ישבה על הארגז של התלבושות, עם הכתר עקום ועם פלאפל ישן עליה, ורעדה. "פחדתי כל הזמן," היא אמרה לאמי. "כל הזמן. מההתחלה ועד הסוף. ועשיתי את זה בכל זאת."
"זה בדיוק מה שאסתר עשתה," אמרה אמי.
ובשורה השלישית, ליד החלון, הזוג במעילים האפורים קם, וניגש אל ליאו, שעוד היה עם הזקן. והאישה, בשקט, אמרה לו משהו. ואמי, מרחוק, לא שמעה מה. רק ראתה את ליאו מהנהן, לאט, עם פנים של מי שקיבל הזמנה גדולה מדי בשביל הידיים שלו. ולמחרת בבוקר, על המדרגה השלישית, לפני כולם, הוא אמר לה רק ארבע מילים: "בפסח. שבוע. אני נוסע."