שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 83: בעקבות האחות

"מתקשרים להובר," אמרה נועה. "עכשיו."

"מתקשרים להובר," אמרה נועה. "עכשיו."

ג'ס כבר חייגה. הובר ענתה אחרי צלצול אחד, והקול שלה היה קול של מישהי שנמצאת ברכב, עם סירנה רחוקה ברקע. "אני רואה," היא אמרה. "אני רואה את הנקודה. אני בצד השני של העיר, בתאונה בכביש המהיר. ארבעים דקות. אל תזוזו מהפנסיון. שמעתם? אל תזוזו."

"שמענו," אמרה ג'ס.

היא ניתקה. כולם הסתכלו זה על זה.

"ארבעים דקות," אמרה גרטה. "בארבעים דקות אפשר לשרוף הרבה ניירות."

"היא אמרה לא לזוז," אמרה נועה.

"היא אמרה לא לזוז מהפנסיון," אמרה ליבי. "היא לא אמרה כלום על לזוז עם מבוגר."

* * *

המבוגר היה בני.

הוא ישן בחדר 12, עם הכובע הירוק על הפנים, ונחר כמו טרקטור קטן. כשנועה טלטלה אותו, הוא התיישב בבת אחת ואמר "קרב ווטרלו, אלף שמונה מאות וחמש עשרה!", ורק אחר כך פקח עיניים.

"דוד בני," לחשה נועה. "אנחנו צריכים מבוגר. עכשיו. ואתה המבוגר הכי פחות מבוגר שיש לנו."

בני הסתכל עליה, ועל אלה, ועל ארבעת הילדים שעמדו מאחוריהן במעילים, עם פנסים. והוא לא שאל אף שאלה. הוא רק קם, והלביש את הכובע, ואמר: "אני לא נוהג."

"פליקס נוהג," אמרה ג'ס. "הוא ישן בפנסיון, בחדר 3. יש לו טנדר."

פליקס, מסתבר, לא ישן בכלל. הוא ישב בחדר 3, ליד החלון, עם מצלמה ישנה ביד, בדיוק כמו שישב, כנראה, הרבה לילות בשתים עשרה השנים האחרונות. כשג'ס הראתה לו את המפה, הוא לא אמר מילה. הוא רק לקח את המפתחות מהשולחן.

שמונה דקות אחר כך, הטנדר הישן של פליקס, הכתום, עם הכיתוב הדהוי "האוזר, מצלמות", יצא מהחניה של הפנסיון, עם שישה ילדים, דוד אחד ונהג אחד. ואף אחד לא שם לב לשמיכה המקופלת בתא המטען, שהייתה מקופלת קצת יותר עבה מהרגיל.

* * *

וינה בחצות הייתה עיר אחרת. הרחובות היו ריקים, והפנסים צבעו את המדרכות בצהוב, והחשמליות האחרונות זחלו כמו חיפושיות עייפות. ג'ס ישבה מקדימה, ליד פליקס, עם המחשב על הברכיים, ונתנה הוראות. "ימינה. ישר. הנקודה עצרה. היא עצרה. היא ברחוב של רוזי."

"איך זה שאת לא מפחדת?" לחשה אלה לנועה, מאחור.

"אני מפחדת," לחשה נועה. "אני פשוט מפחדת בשקט. את מפחדת ברעש."

"אני לא מפחדת ברעש."

"את מקישה ברגל על הרצפה כבר עשר דקות."

אלה הסתכלה למטה, על הרגל שלה, וראתה שזה נכון. היא הפסיקה. ואחרי חצי דקה, הרגל של נועה התחילה להקיש.

פליקס עצר את הטנדר בפינה, שני בתים לפני המספרה, וכיבה את הפנסים. הרחוב היה חשוך. רק פנס אחד דלק, מול חלון הראווה הוורוד של רוזי, עם האותיות המסולסלות. והמספרה הייתה חשוכה. אבל בצד הבניין, ליד פחי האשפה, הייתה דלת מתכת קטנה, נמוכה, שאף אחד מהם לא שם לב אליה בפעם הקודמת. מתחתיה, מהחריץ, יצא פס דק של אור.

וליד המדרכה עמדה מכונית קטנה, אדומה, ישנה, עם מדבקה על החלון האחורי: "אחיות עושות את זה באהבה".

"זאת שלה," אמרה ליבי בשקט. "אני נסעתי בה. היא הסיעה אותי פעם הביתה מבית החולים. היא שרה כל הדרך."

"מה היא שרה?" שאל לוקאס.

ליבי שתקה רגע. "את השיר," היא אמרה. "את השיר של שירה."

* * *

דלת המתכת נפתחה.

כולם השתטחו במושבים. רק נועה, שישבה ליד החלון, הרימה עין אחת מעל השפה.

מרגרטה יצאה מהדלת, עם ארגז קרטון בידיים. היא לא הייתה במדים. היא לבשה מעיל כהה וכובע צמר, והיא הלכה מהר, הרבה יותר מהר משנועה ראתה אותה הולכת אי פעם. היא פתחה את תא המטען של המכונית האדומה, הכניסה את הארגז, וחזרה פנימה. והדלת נשארה פתוחה, קצת.

"היא מוציאה את הניירות," לחשה גרטה. "היא מעבירה אותם. אם היא תצליח, לא יהיה כלום."

אחרי שתי דקות, מרגרטה יצאה שוב, עם ארגז שני. ועוד פעם. ועוד פעם. נועה ספרה. ארבעה ארגזים. ואחרי הארגז הרביעי, מרגרטה לא חזרה פנימה. היא עמדה ליד המכונית, והוציאה טלפון, והתקשרה למישהו, והסתובבה עם הגב לרחוב.

"עכשיו," לחשה ג'ס. "בזמן שהיא מדברת. אנחנו צריכים לצלם מה שנשאר שם. לפני שהיא מוציאה את הכול."

"אני הולך איתכם," אמר בני. "אני המבוגר."

"ואני נשאר בטנדר," אמר פליקס. "עם המנוע מוכן." הוא הניח את היד על ההגה, והיד שלו רעדה. "אני לא אכנס לשם. סליחה. אני… לא יכול."

"אתה לא צריך," אמרה אלה, ולחצה לו על הכתף. "אתה כבר עשית את הכי קשה. אתה צילמת."

פליקס הנהן. ואז, בלי להגיד מילה, הוא הוציא מתא הכפפות מצלמה קטנה, ישנה, עם פלאש, והושיט אותה לנועה. "לטלפון אין פלאש טוב," הוא אמר בשקט. "לזאת יש. אם יהיה חושך, תצלמי איתה. היא מעולם לא אכזבה אותי."

נועה תלתה את הרצועה על הצוואר. המצלמה הייתה כבדה, ומתכתית, וחמה מהיד שלו. ופתאום, משום מה, היא הרגישה פחות מפחדת.

* * *

הם החליקו לאורך הקיר, בצל, בשורה, כמו שש חתולים ודוד אחד. מרגרטה, ליד המכונית, עדיין דיברה בטלפון, בשקט, במהירות. נועה שמעה רק מילה אחת: "מגדה".

דלת המתכת הובילה למדרגות. צרות, תלולות, מבטון, עם ריח של רטיבות ושל משהו נוסף. משהו מתוק. ריח של סוכריות לימון.

בסוף המדרגות היה המרתף.

רגע לפני שירדו, אלה עצרה. היא עמדה על המדרגה הראשונה, והחזיקה את המעקה הקר, והרגליים שלה, שטיפסו על כל קיר בזלצבורג, פתאום לא רצו לזוז. נועה, מאחוריה, לא אמרה כלום. היא רק הניחה יד על הגב של אלה, בדיוק בין השכמות, ולחצה. ואלה ירדה מדרגה. ועוד אחת. ונועה ירדה איתה, צמודה, כמו צל שהחליט לעזור.

הוא היה ארוך ונמוך, עם נורה אחת שהשתלשלה מהתקרה, ועם מדפי מתכת לאורך כל הקירות. ועל המדפים, בשורות מסודרות, כמו בספרייה, עמדו קלסרים. עשרות. ועל הגב של כל קלסר הייתה מדבקה, ועל כל מדבקה, בכתב עגול ומסודר, בעט כחול, הייתה כתובה שנה.

"זה הכתב שלה," לחשה ליבי. "זה הכתב מהרשימות. מהמקרר."

נועה הרימה את המצלמה של פליקס, וצילמה. הפלאש הבזיק, לבן, על כל השורות, ולרגע המרתף כולו נראה כמו צילום ישן, שחור לבן, מתוך סרט בלשים. "שנה אחרי שנה," היא לחשה. "היא באמת לא זורקת כלום."

ג'ס כבר צילמה. מדף אחרי מדף. קלסר אחרי קלסר. החלק החסר של המדפים, היכן שהארגזים היו, נראה כמו פה עם שיניים חסרות.

גרטה פתחה מגירה בשולחן עץ ישן שעמד בפינה, ומצאה שם חותמות. עשר, אולי יותר. חותמות גומי, עם ידיות עץ. היא הפכה אחת, ולחצה אותה על כף היד. שם של רופא. ועוד אחת. שם של רופאה. "אלה שמות של רופאים," היא לחשה. "אמיתיים. אני בטוחה שאלה הרופאים שלא היו בבית החולים בלילות של הסערות."

לוקאס, בקצה המרתף, פתח ארגז פתוח, והוציא משהו רך. צהוב.

שמיכה. שמיכת תינוק, צהובה, עם פס לבן. ומתחתיה עוד אחת. ועוד אחת.

אלה הסתכלה על השמיכה. והעולם שלה, לרגע, נעצר.

"עטפו אותי בשמיכה צהובה," היא אמרה, בקול שלא היה שלה. "כשהביאו אותי לקן חם. אמא סיפרה לי. היא שמרה עליה. היא בארון שלי, בזלצבורג."

נועה הגיעה אליה בשני צעדים, ולקחה את השמיכה מהידיים של לוקאס, וקיפלה אותה, ושמה אותה בעדינות בתיק של אלה. "אנחנו לוקחות את זאת," היא אמרה. "זאת ראיה. וזאת שלך."

* * *

ואז בני השמיע קול.

קול קטן ומוזר, כמו של אדם שראה רוח רפאים.

הוא עמד מול מדף נמוך, ליד המדרגות, והחזיק משהו בידיים. כובע. כובע מטיילים ירוק, מלבד, עם נוצה ארוכה, קצת עקומה, תקועה בסרט.

הוא הרים את היד השנייה לראש, והוריד את הכובע שלו. והחזיק את שניהם, אחד ליד השני, באור של הנורה.

הם היו זהים. אותו ירוק. אותה נוצה. אותה עקמומיות.

"הספרית אמרה," לחשה נועה. "רוזי אמרה שהיא ראתה פעם, לפני שנים, גבר עם כובע ירוק ונוצה יוצא מכאן בלילה. וכולם חשבו שזה אתה."

"אני אף פעם לא הייתי כאן," אמר בני, בקול שבור. "אף פעם. אני נשבע. אני אפילו לא יודע איפה הפרבר הזה על המפה. אתם יודעים שאני לא יודע איפה שום דבר על המפה."

"אנחנו יודעים," אמרה אלה. "דוד בני, אנחנו יודעים."

"תמיד ידענו," הוסיפה נועה. "גם כשחשדנו בך. בתוך הבטן, ידענו. פשוט הראש לא הסכים עם הבטן, והראש שלי מאוד עקשן."

בני ניגב את האף בשרוול, ואמר שזה האבק.

"היא קנתה כובע זהה," אמרה גרטה לאט, כמו שמסכמים מהלך שחמט. "היא ראתה אותך עם הכובע, בבית החולים, בלילה של הלידה. הכובע הכי בולט בווינה. והיא הבינה שאם מישהו יראה פעם 'גבר עם כובע ירוק ונוצה' ליד קן חם, כולם יחשבו עליך. היא חבשה אותו בעצמה. בלילה. עם מעיל גדול. מרחוק, היא נראתה כמוך."

בני הסתכל על שני הכובעים. ואחר כך, לאט, הוא חבש בחזרה את הכובע שלו. ואת השני, את המזויף, הוא הכניס לתוך המעיל. "זה," הוא אמר, והקול שלו כבר לא היה שבור, "אני לוקח איתי. ואני אשים אותו על השולחן של המפקחת הובר. ואחר כך אני אשרוף אותו. בטקס. עם נקניקיות."

* * *

"היא מפסיקה לדבר," לחש לוקאס, שעמד ליד המדרגות והקשיב. "אני לא שומע אותה יותר."

כולם קפאו.

מלמעלה, מהרחוב, נשמעו צעדים. מהירים. מתקרבים.

"מסתתרים," לחשה נועה. "עכשיו. מאחורי המדפים. כולם."

הם נדחקו לפינה האחורית, מאחורי מדף גבוה, שישה ילדים ודוד אחד, ברווח שהתאים בקושי לשלושה. בני כופף את הברכיים, כדי שהנוצה לא תבלוט. ג'ס כיבתה את המסך של הטלפון. ולוקאס, שלא אכל כמעט כלום כל היום, החזיק את הבטן בשתי ידיים, כדי שהיא לא תקרקר.

מרגרטה ירדה במדרגות. נועה ראתה אותה בין הקלסרים: את הכובע הצמר, ואת הפנים, שלא חייכו. בלי החיוך, הפנים שלה היו פנים אחרות לגמרי. עייפות. קשות. כמו של מישהי שסופרת.

מתחת לזרוע, היא החזיקה את הקופסה הכחולה. עם הטחנה.

היא הניחה אותה על השולחן, וניגשה למדף, והתחילה להוציא קלסרים, אחד אחרי השני, לתוך הארגז האחרון. ובתנועה אחת, עם המרפק, היא הפילה את הקופסה מהשולחן.

הקופסה נפלה על הבטון. המכסה עף. העוגיות התפזרו. והתחתית הכפולה נפתחה.

ומתוכה, עטוף בבד, החליק על הרצפה טלפון ישן, עם מסך סדוק בפינה, ועם מדבקה של חתול על הגב.

מרגרטה הסתכלה עליו הרבה זמן.

ואז היא התכופפה, והרימה אותו, ובחנה את המדבקה. והיא חייכה. אבל זה לא היה החיוך הרך. זה היה חיוך אחר.

"חתלתול," היא לחשה. "כמה חמוד."

החצי השני שלי פרק 83: בעקבות האחות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין