אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 61: עקבות בקמח

הצעקה של זהבה הייתה כל כך חזקה, שקוקו, שעוד ישן על השרפרף שלו בלול, נפל ממנו. וכל בית הגבעה, ארבעים ואחד ילדים, מדריכה אחת, מדריך אחד, אם בית אחת ומנהלת אחת, רץ למטבח בפיג'מות, בשש וחצי בבוקר, מוכן לכל דבר. לשריפה. לשיטפון. לפיל.

הצעקה של זהבה הייתה כל כך חזקה, שקוקו, שעוד ישן על השרפרף שלו בלול, נפל ממנו. וכל בית הגבעה, ארבעים ואחד ילדים, מדריכה אחת, מדריך אחד, אם בית אחת ומנהלת אחת, רץ למטבח בפיג'מות, בשש וחצי בבוקר, מוכן לכל דבר. לשריפה. לשיטפון. לפיל.

אבל במטבח לא היה פיל.

במטבח עמדה זהבה, על כיסא, עם כף העץ, המלכה, מורמת מעל הראש כמו חרב, ועם הסינר מקופל עד הברכיים. והיא הצביעה, ברעד, על השולחן הגדול.

"שם," לחשה, בקול שכמעט לא היה לה. "שם!"

כולם הסתכלו. על השולחן, בקמח הלבן שנשאר מהסופגניות של אתמול, היו עקבות. קטנטנות. ארבע אצבעות, וחמש, וארבע, וחמש. בשורה ישרה ומסודרת, כמו תפר, מהשק של הקמח, לאורך כל השולחן, דרך השיש, למטה על הרצפה, עד הסדק הצר שמתחת לתנור. ובסוף השורה, כמו חתימה, חצי סופגנייה. עם ריבה. ועם סימני שיניים קטנים מאוד בצד.

"עכבר," אמר בני, בקול של מי שמזהה מישהו מוכר.

זהבה צעקה שוב. ואז עוד פעם, ליתר ביטחון.

"זהבה," אמרה הגברת כהן, בשקט מוחלט, בפיג'מה כחולה עם כתר כסוף של משקפיים, "תרדי מהכיסא, בבקשה."

"אני לא יורדת," הודיעה זהבה, "עד שהיצור הזה יוצא מהמטבח שלי. אני מבשלת בבית הזה שלושים שנה. ראיתי הכול. ראיתי פוני אוכל כף. ראיתי ארנב אוכל פתקים. ראיתי עורבני גונב טבעת. אבל במטבח שלי, על השולחן שלי, בקמח שלי, יצור עם זנב, לא!"

"הוא לא ממש על השולחן עכשיו," ניסה ליאו. "סטטיסטית, הוא כנראה מתחת לתנור."

"זה," אמרה זהבה, "לא מרגיע אותי, ליאו. זה בדיוק מה שמפחיד אותי. מתחת לתנור שלי. איפה שאני אופה את החלות."

בסוף, דוד הוריד אותה מהכיסא, באבירות, כמו שמורידים מלכה מכרכרה. והיא התיישבה ליד הדלת, הרחק מהתנור, עם כוס תה שרותי הכינה לה, והודיעה, בקול שכל הבית שמע: "ביום שני בבוקר אני מזמינה מדביר."

ומאיה, ששמעה את זה, החווירה. "מדביר?" לחשה לאמי. "מה זה מדביר?"

אמי לא רצתה להגיד. אבל ליאו, שתמיד אמר את האמת, גם כשלא היה צריך, אמר: "זה מישהו שבא, ואחריו כבר אין עכברים."

ותום, שעמד לידם בפיג'מה עם הדינוזאורים, התחיל לבכות. מיד. בלי הכנה.

"אבל אולי יש לו ילדים!" בכה. "אולי הוא אבא! אולי הוא רק היה רעב! גם אני הייתי אוכל חצי סופגנייה אם הייתי קטן ולא היה לי כסף!"

אמי הסתכלה על תום. ועל מאיה. ועל העקבות הקטנות בקמח. ואז ניגשה לזהבה, ועמדה מולה, עם הפנקס ביד.

"זהבה," אמרה. "תני לנו עד יום שני."

זהבה הרימה גבה אחת. "בשביל מה?"

"כדי לגלות מי זה. וכמה הם. ולהוציא אותם מהמטבח שלך. בלי מדביר. בעדינות. למקום טוב."

זהבה הסתכלה על אמי הרבה זמן. ועל תום, שעוד בכה. ועל מאיה, שהחזיקה את פלאפל חזק, כאילו מישהו יבוא גם אליו. ואז נאנחה, אנחה של מי שיודעת שהיא הולכת להפסיד.

"עד יום שני בבוקר," אמרה. "שבע בדיוק. ואם אני רואה זנב אחד, אחד, לפני זה, אני לא אחראית למה שהמלכה עושה."

ובאותו בוקר, המטבח של זהבה הפך למבצר. היא דחפה מגבות מגולגלות מתחת לכל דלת. היא שמה את הקמח, ואת הסוכר, ואת האורז, בקופסאות פח עם מכסים, ועל כל מכסה שמה קומקום, כדי שיהיה כבד. היא תלתה את הסלסלה של הלחם מהתקרה, על חבל, כמו פעמון. ועל דלת המטבח היא תלתה שלט, בכתב גדול: לעכברים הכניסה אסורה. לילדים, רק עם רשות. לבני, בכלל לא.

"למה אני?" שאל בני, נעלב.

"כי אתה אוכל כמו עכבר," אמרה זהבה. "רק פי מאה."

ובני, שהציע לשים את פלאפל כשומר ליד התנור, נדחה מיד, כי, כמו שליאו הסביר, "ארנבים לא אוכלים עכברים. הם רק מסתכלים עליהם במבוכה."

ככה התחיל תיק מספר 31. עם שלושה ימים, ועם כף עץ מורמת.

"קודם כול," אמרה אמי, על המדרגה השלישית, אחרי ארוחת בוקר בלי סופגניות, "מה אנחנו יודעים."

"עכבר," אמר ליאו, ופתח את הפנקס שלו, שבו כבר היה ציור מדויק של עקבה, בגודל אמיתי. "אורך כף רגל אחורית: סנטימטר וחצי. אורך צעד: ארבעה סנטימטר. זה אומר עכבר קטן. לא חולדה. חולדה הייתה משאירה עקבות כמו של…" הוא חיפש דוגמה. "כמו של בני."

"תודה," אמר בני, שעבר שם במקרה.

"ואולי זה לא עכבר," אמרה חוטי. "אולי זה רוח רפאים קטנה. רוח רפאים של עכבר. שגר פה לפני חמישים שנה, וחוזר כל חנוכה לאכול סופגנייה."

"רוחות רפאים לא משאירות עקבות בקמח," אמר ליאו.

"איך אתה יודע? בדקת?"

ליאו פתח את הפה. וסגר אותו. "לא," הודה. "אבל זה לא הגיוני."

"ואולי זה גמדים," אמר תום, שישב שתי מדרגות מתחת, עם עיניים עוד אדומות. "גמדים קטנים שעושים סופגניות בלילה."

"אז למה הם אכלו רק חצי?" שאלה אמי בעדינות.

תום חשב. "כי השאירו לבוקר," אמר. וזה, אמי חשבה, היה דווקא רעיון לא רע.

כי זה היה הדבר שהציק לה. העכבר לא אכל את כל הסופגנייה. הוא אכל קצת, וגרר את השאר. חצי סופגנייה, שהייתה גדולה ממנו לפחות פי שלושה, הוא גרר לאורך כל השולחן, ולמטה, עד הסדק. ושם, הסופגנייה פשוט לא נכנסה.

"הוא לא אכל," אמרה אמי לאט. "הוא לקח. לקח הביתה."

"למי?" שאלה מאיה.

ואף אחד לא ענה, אבל כולם חשבו אותו דבר.

ואז ארי, שישב בצד, כמו תמיד, ושתק, כמו תמיד, אמר: "יש עוד משהו."

כולם הסתכלו עליו.

"בשבוע האחרון," אמר ארי, "נעלמו בבית דברים קטנים. לא מבריקים. לא כמו של העורבני. דברים רכים." הוא ספר על האצבעות. "מהשרוך של הנעל של עומר נעלם חצי. נייר טואלט מהשירותים של הבנות, אבל רק חתיכות קטנות, כמו שמישהו קרע. הנוצות מהכרית של רותי, שנקרעה בצד. וחוטי," הוא הסתכל עליה, "מהקופסה שלך נעלמו חוטים. אדומים. וצהובים. ואחד כחול."

חוטי פתחה את הכיס. ואת הכיס השני. ואת הכיס השלישי, הסודי. ואז את הקופסה, שהיא תמיד סחבה. "הכחול!" צעקה. "הכחול הכי יפה שלי! חשבתי שהשארתי אותו בכיס של המעיל!"

אמי רשמה, מהר: שרוך. נייר. נוצות. חוטים. כולם רכים. כולם קטנים. כולם… בשביל קן.

"קן," לחשה. "מישהו בונה קן. לא לעצמו. לתינוקות."

תום הפסיק לנשום. "אמרתי," לחש. "אמרתי שהוא אבא."

"או אמא," אמרה מאיה.

"או אמא," הסכימה אמי.

וליאו הלך לספרייה, וחזר עם הספר הכי עבה על בעלי חיים בבית, ופתח אותו על הברכיים, באמצע המדרגות, כך שאף אחד לא יכול היה לעבור.

"עכבר," הקריא, "יכול להיכנס דרך חור בגודל של עיפרון. עכבר יכול לקפוץ לגובה של שלושים סנטימטר. לעכבר יש עד עשרה תינוקות בפעם אחת. התינוקות נולדים בלי פרווה, ועיוורים, ואחרי שלושה שבועות כבר רצים לבד." הוא הרים את העיניים. "זה אומר שאם הם נולדו השבוע, ביום שני הם עוד יהיו קטנים מדי לברוח. אם יבוא מדביר…" הוא לא גמר את המשפט. ותום, שהבין בדיוק מה לא נאמר, התחיל לבכות שוב.

"עשרה?" אמרה חוטי, בבהלה. "עשרה עכברים מתחת לתנור של זהבה? אם זהבה תשמע את זה, היא לא תחכה ליום שני. היא תזמין מדביר עוד היום. ושני מדבירים. ומשטרה."

"אז היא לא תשמע," אמרה אמי. "עד שיהיה לנו פתרון."

אוליבר, ששמע על התיק החדש מבני, שמע ממאיה, ששמעה מתום, הגיע מיד, עם הצנצנת של הצבע הזוהר. "פשוט," הציע. "נצבע לעכבר את הרגליים. ואז בלילה נראה בדיוק לאן הוא הולך. כמו הביצים!"

"איך בדיוק תצבע לעכבר את הרגליים?" שאל ליאו.

אוליבר חשב. "אבקש ממנו יפה," אמר.

"וזהבה," הוסיפה חוטי, "תראה בלילה עקבות זוהרות על כל המטבח, ותתעלף. ואז תתעורר, ותזמין שלושה מדבירים."

אוליבר החזיר את הצנצנת לכיס, בצער. "לפחות שמרתי אותה," אמר. "למקרה שיהיה תיק שצריך לזהור בו."

באותו אחר צהריים, כשזהבה הלכה לנוח, והמטבח היה ריק, ארבעה בלשים נכנסו אליו על קצות האצבעות. ובראשם, למרות שאף אחד לא הזמין אותו, תום. עם פנס. ועם פרוסת לחם עם ריבה, "למקרה שהוא רעב".

הם שכבו על הרצפה, כל הארבעה, ותום חמישי, מול התנור, עם הלחיים על האריחים הקרים. וחוטי הדליקה את הפנס, וכיוונה אותו לסדק.

הסדק היה צר. כל כך צר, שאמי לא הבינה איך משהו יכול להיכנס בו, חוץ מאולי מכתב. אבל בפנים, עמוק, מאחורי הרגל של התנור, במקום שבו היה חם תמיד, משהו נצץ באור הפנס. משהו כחול.

"החוט שלי," לחשה חוטי. "זה החוט שלי!"

"ששש," אמר ליאו.

כי מבפנים, מהחושך, מאחורי החוט הכחול, נשמע משהו. דק. קטן. חלש כל כך, שאם בני היה שם, הוא היה מכסה אותו בלעיסה. ציוץ. ועוד ציוץ. ועוד אחד. כמו שלושה פעמונים זעירים, שמצלצלים כל אחד בזמן אחר.

ואז, בדיוק באור הפנס, הופיע אף. אף קטן, ורוד, עם שפם ארוך, רועד. ושתי עיניים שחורות, מבריקות, כמו שני גרגירי פלפל. שהסתכלו ישר על אמי. בלי פחד בכלל. כמו מישהי ששואלת: ומה אתם עושים בבית שלי?

ואז האף נעלם. ובמקומו, לשנייה אחת, הופיע משהו אחר. קטן עוד יותר. ורוד לגמרי. בלי פרווה בכלל. שזחל, עיוור, לכיוון האור, וצייץ.

ומאחוריו עוד אחד. ועוד אחד.

תום הפיל את הפרוסה. היא נחתה על הריבה, כמובן. ואף אחד לא הרים אותה, כי אף אחד לא הצליח להוריד את העיניים מהסדק. אפילו חוטי, ששכחה לגמרי שהיא רעבה, וזה, אצל חוטי, קרה בערך פעם בשנה.

"תינוקות," לחשה מאיה, והעיניים שלה התמלאו. "יש לה תינוקות. מתחת לתנור של זהבה."

"שלושה," ספר ליאו בלחש, כמעט בלי להזיז את השפתיים. "לפחות שלושה. אולי יותר מאחור. אני לא רואה את כל הקן."

"אנחנו צריכים לתת להם שמות," לחש תום.

"עוד לא," לחשה אמי. "קודם צריך להציל אותם."

"אבל אם יהיו להם שמות," התעקש תום, בלחש הכי עקשן בעולם, "אז אי אפשר יהיה לתת למדביר לבוא. כי אי אפשר לתת למדביר לבוא למישהו שיש לו שם."

וזה, אמי חשבה, היה אולי הטיעון הכי טוב שהיא שמעה כל השבוע.

ואמי, על הרצפה, עם הלחי על האריח הקר, הסתכלה על שלושת היצורים הוורודים, שלא היו יותר גדולים מהאגודל שלה, ועל אמא שלהם, שחזרה, ואספה אותם בעדינות, אחד אחד, לתוך הקן של החוט הכחול. וחשבה על יום שני. שבע בדיוק.

ואז היא שמעה, מאחוריהם, צעדים. כבדים. ומוכרים. וקול, מעל הראש שלהם, שאמר: "ומה בדיוק אתם עושים על הרצפה של המטבח שלי?"

אמי הבלשית פרק 61: עקבות בקמח - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין