אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 62: המעלית של העכברים

חמישה ילדים קפצו מהרצפה בבת אחת, כמו חמישה קפיצים. ותום, שקפץ הכי גבוה, נחת ישר על פרוסת הלחם, עם הריבה, ונשאר לעמוד עליה, כאילו כך תכנן.

חמישה ילדים קפצו מהרצפה בבת אחת, כמו חמישה קפיצים. ותום, שקפץ הכי גבוה, נחת ישר על פרוסת הלחם, עם הריבה, ונשאר לעמוד עליה, כאילו כך תכנן.

זהבה עמדה בפתח המטבח, עם הידיים על המותניים, ועם הסינר, ועם המבט. המבט שעצר פעם את בני באמצע גניבה של עוגייה, באוויר, כמו פסל.

"אנחנו…" התחילה אמי.

"מחפשים כפית," אמרה חוטי מהר.

"מודדים את הרצפה," אמר ליאו באותו רגע.

"מתפללים," אמר תום.

"מחכים לאוטובוס," אמרה מאיה, שלא ידעה מה להגיד, ורצתה גם להגיד משהו. וכולם הסתכלו עליה, ואפילו זהבה, לשנייה אחת, כמעט חייכה.

זהבה הסתכלה על כל אחד מהם, לאט. ואז על הפנס, שעוד דלק ביד של חוטי. ועל הסדק שמתחת לתנור.

"הם שם," אמרה. זו לא הייתה שאלה.

אמי שתקה רגע. ואז החליטה, כמו שהיא תמיד החליטה בסוף, שאמת היא הדבר היחיד שאפשר לעבוד איתו. "כן," אמרה. "הם שם. אמא, ולפחות שלושה תינוקות. קטנים. בלי פרווה. עוד לא רואים כלום. הם נולדו השבוע, זהבה. מתחת לתנור שלך. כי זה המקום הכי חם בבית."

זהבה לא צעקה. וזה, אמי חשבה, היה הרבה יותר מפחיד מצעקה.

היא הסתכלה על הסדק עוד רגע. ואז, לאט, עם אנחה, ועם שתי ברכיים שחרקו כמו הדלת של המרתף, היא ירדה. על הרצפה. עם הסינר. ושכבה על הלחי, ליד תום, מול התנור.

"תני את הפנס," אמרה לחוטי.

חוטי נתנה.

והם שכבו שם, שישה, בשקט מוחלט. ובאור הפנס, מאחורי החוט הכחול, האף הוורוד הופיע שוב. והסתכל על זהבה. וזהבה הסתכלה עליו. שתי אמהות של מטבח, אמי חשבה אחר כך. אחת ענקית, ואחת בגודל של אגוז.

"הם כל כך קטנים," לחשה זהבה לבסוף. בקול שאף אחד לא שמע ממנה מעולם. "כמו שעועית. עם רגליים."

"אז את לא תזמיני מדביר?" לחש תום.

זהבה קמה. זה לקח לה זמן. ודוד, שעבר במסדרון, נכנס בדיוק כדי לעזור לה, ולא שאל שום שאלה, כי הוא היה בבית הגבעה מספיק זמן כדי לדעת שלפעמים עדיף לא לשאול.

"תום," אמרה זהבה, כשעמדה שוב על הרגליים, וניגבה את הקמח מהלחי. "אני מבשלת פה לארבעים ואחד ילדים. שלוש פעמים ביום. מטבח זה לא מקום לעכברים. גם לא לעכברים חמודים. גם לא לעכברים כמו שעועית. זה חוק. וזה חוק טוב. בגלל החוק הזה, אף אחד פה לא חולה."

תום התחיל לבכות.

"אבל," המשיכה זהבה, והרימה אצבע, "אני אמרתי יום שני. ויום שני זה יום שני. עד יום שני בשבע, הם שלכם. תוציאו אותם. כולם. בשלום. ואם תצליחו, אני…" היא היססה. "אני אחשוב על זה."

ואז היא יצאה מהמטבח, מהר, לפני שמישהו יראה מה קורה לה בעיניים.

"איך מוציאים עכברה שלא רוצה לצאת," שאלה חוטי על המדרגה השלישית, "מחור שאף אחד לא יכול להיכנס אליו, עם תינוקות שאי אפשר לגעת בהם?"

"אי אפשר להוציא אותה," אמר ליאו, ודפדף בספר העבה. "כתוב פה שאם נוגעים בתינוקות, האמא יכולה לעזוב אותם. אסור לגעת."

"אז מה עושים?" שאלה מאיה.

אמי חשבה על המשפט של ליאו, מהבוקר. זה המקום הכי חם בבית.

"לא מוציאים אותה," אמרה לאט. "היא תצא לבד. אם נבנה לה מקום טוב יותר. חם יותר. עם יותר אוכל. ועם דלת שמובילה אליו."

ליאו הרים את העיניים מהספר. והעיניים שלו נצצו, כמו של מי שקיבל זה עתה את הבעיה הכי טובה בעולם. "בית חדש," אמר. "עם מנהרה. שמתחילה בדיוק בסדק." הוא כבר שרטט בפנקס. "צריך קופסה. וצינור. וחום. והרבה מאוד מתמטיקה."

"וצריך," אמרה אמי, "את אוליבר."

אוליבר, כשקראו לו, הגיע בריצה, עם ארגז הכלים ועם הסוודר הכתום, ועם החיוך של מי שחיכה כל החיים להזמנה כזאת. "סוף סוף," אמר, "תיק שצריך בו ממציא."

כל אחר הצהריים של למחרת הם בנו. בחדר העבודה של דוד, באישור מיוחד, עם דוד עצמו יושב בפינה ומעמיד פנים שהוא קורא עיתון, אבל בעצם מסתכל על כל בורג.

הבית החדש היה קופסת נעליים. לא סתם קופסה, אלא הקופסה של נעלי הכדורגל החדשות של בני, שבני תרם בגאווה, "כי היא מריחה כמו ניצחון". ליאו מדד וחתך בה חלונות קטנים, לאוויר. אוליבר חיבר לה צינור קרטון ארוך, מגלילים של נייר טואלט, שכל הבית אסף במשך יום שלם, שלושים ושניים גלילים, שהוא הדביק אחד לשני, עד שהיה לו נחש ארוך, מתפתל, של שני מטר.

"המעלית של העכברים," הכריז אוליבר, והרים אותו מעל הראש, כמו גביע.

"זה לא עולה," אמר ליאו. "זה הולך ישר. אז זה לא מעלית. זה מסדרון."

"מסדרון זה משעמם," אמר אוליבר. "אף עכבר לא ירצה לגור בסוף של מסדרון. אבל מעלית? כולם רוצים מעלית."

וליאו, אחרי מחשבה, הודה שזה טיעון.

לפני שהתקינו, ליאו התעקש על ניסוי. "אי אפשר לשלוח אמא עם תינוקות למעלית שלא נבדקה," אמר, ושלח אגוז מלך מתגלגל מקצה אחד של הצינור. האגוז יצא מהצד השני אחרי ארבע שניות. "תקין," רשם.

ואז פלאפל, שאף אחד לא שם לב שהוא נכנס לחדר העבודה, הכניס את הראש לצינור, להריח. ואחר כך את הכתפיים. ואחר כך את כל השאר, חוץ מהזנב. ונתקע. באמצע. צינור של שני מטר, עם בליטה של ארנב באמצע, שזזה קדימה ואחורה, בעלבון עמוק.

"הוא שבר את המעלית!" צעק אוליבר.

"הוא לא שבר," אמר ליאו, בשלווה של מדען. "הוא בדק אותה לעומס." ודוד, בלי להוריד את העיתון, הושיט יד, ומשך את פלאפל בעדינות מהצד האחורי, כמו שמוציאים פקק מבקבוק. פלאפל יצא, ניער את האוזניים, והלך, בכבוד, כאילו זה היה רעיון שלו מההתחלה.

ואז הגיע החלק הכי חשוב. החום. כי הבית החדש היה צריך להיות חם יותר מהתנור, אחרת האמא לא תעבור לשם אף פעם. ורותי, ששמעה, הביאה בקבוק גומי של מים חמים, זה שהיא שמה לילדים חולים, וליאו עטף אותו במגבת, ושם אותו מתחת לרצפה של הקופסה, ובדק עם המדחום, ושמח: "שלושים ושתיים מעלות. בדיוק כמו מתחת לתנור. ועוד שתיים."

ובתוך הקופסה, חוטי שמה את כל החוטים שלה. כל הצבעים. אדום, וצהוב, וירוק, וכתום, שאוליבר התעקש עליו, וכחול, הכחול השני הכי יפה שהיה לה. "שיהיה להם קן מוכן," אמרה. "שהיא לא תצטרך לגנוב יותר."

ומאיה הוסיפה נוצות מהכרית שלה. ותום, אחרי הרבה מחשבה, הוסיף גרב. אחת. מהקן הישן של פלאפל, "כי היא כבר מנוסה".

ובסוף המנהרה, בפתח של הקופסה, הם שמו את הפיתיון. פירורים של סופגנייה, עם ריבה. "מאותה סופגנייה," אמר תום. "כדי שהיא תדע שזה אנחנו."

באותו ערב, כשהמטבח נסגר, הם התקינו את המעלית. ליאו כיוון את הפתח של הצינור בדיוק מול הסדק, בזווית שחישב שלוש פעמים, ודוד הדביק אותו לרצפה בסלוטייפ, כך שלא יזוז. והקופסה עמדה בפינה, ליד הקיר, חמה ושקטה.

ואז הם חיכו.

נועם, המדריך, הסכים לשבת איתם בתצפית עד אחת־עשרה, "ולא דקה אחרי". והם ישבו מאחורי השולחן הגדול, בחושך, ארבעה, ותום חמישי, ונועם שישי, ולא דיברו. רק הקשיבו.

בעשר ועשרים, משהו זז בתוך הצינור. רחש קטן. כמו מכתב שמחליק מתחת לדלת.

ובעשר ושלושים, ראש קטן, אפור, הציץ מהקצה של הצינור, בתוך הקופסה. האף הוורוד רחרח את הפירורים. רחרח את החוטים. נכנס. הסתובב פעם אחת. ויצא בחזרה לצינור, ונעלם.

"היא הלכה," לחשה מאיה, בייאוש.

"חכי," לחשה אמי.

ובעשר וארבעים, היא חזרה. והפעם, בפה, בעדינות, כמו שמחזיקים משהו יקר מאוד, היא החזיקה תינוק. ורוד. קטנטן. היא הניחה אותו בתוך החוטים, על הגרב של פלאפל, וחזרה לצינור.

ואחרי חמש דקות, עוד אחד.

ועוד אחד.

ועוד אחד.

ועוד אחד.

חמישה. ליאו ספר בלחש, ואמי ראתה שהיד שלו רועדת קצת. חמישה תינוקות, אחד אחרי השני, דרך המעלית של אוליבר, לתוך הבית של בני, על הגרב של פלאפל, בתוך החוטים של חוטי. ובסוף, האמא עצמה, שהתכרבלה סביבם, והפסיקה לזוז.

ונועם, שאמר "לא דקה אחרי אחת־עשרה", הסתכל על השעון, שהראה כבר אחת־עשרה ועשרים, ולא אמר כלום. הוא רק ניגב את העיניים עם השרוול, ואמר שזה בגלל האבק.

בבוקר, דוד הסיע אותם, בטנדר, לחוות האלון. ליעקב, האיש שעזר להם למצוא את הדרך כשהאוטובוס הלך לאיבוד. הקופסה ישבה על הברכיים של אמי, עם בקבוק המים החמים, כל הדרך, ותום ישב לידה, ודיבר אל החלונות הקטנים בשקט, כמו מדריך טיולים.

יעקב הוביל אותם לסככה ישנה, בקצה של החווה, רחוק מהבית, ומלאה בשקים של תבן, ושל גרעינים. "פה," אמר, "יש מספיק לכולם. אף אחד לא יספור." והוא קרץ לאמי. "והפרה על מגדל המים מוסרת לכם ד'ש. היא עוד מספרת על האוטובוס שלכם."

והם פתחו את הקופסה בפינה חמה, בין שני שקים. והאמא הציצה החוצה, ורחרחה, והסתכלה על אמי עוד פעם אחת, באותו מבט, כמו מישהי ששואלת. ואז חזרה פנימה, אל התינוקות.

"צריך לתת להם שמות," אמר תום. "עכשיו כבר מותר. הצלנו אותם."

ותום נתן להם שמות. את האמא הוא קרא ריבה. ואת התינוקות: סופגנייה, קמח, חוט, כחול, ו"זהבה הקטנה".

"זהבה תתעלף," אמרה חוטי.

אבל זהבה לא התעלפה. בבוקר יום שני, בשבע בדיוק, היא עמדה במטבח, ליד הטלפון, ולא התקשרה לאף אחד. ודוד סתם את הסדק שמתחת לתנור בבטון. וכשאמי סיפרה לה על השמות, זהבה שתקה רגע, ואז הלכה למזווה, ומילאה שקית קטנטנה בפירורים של עוגיות. "תביאו את זה ליעקב," אמרה, בלי להסתכל על אף אחד. "לזהבה הקטנה. שיהיה לה."

ובצהריים, השלט על דלת המטבח השתנה. מישהו מחק בעט את השורה האחרונה, וכתב מתחתיה, באותיות גדולות ועקומות של זהבה: לעכברים הכניסה אסורה. לילדים, רק עם רשות. לבני, רק אם הוא עוזר לקלף תפוחי אדמה. ולזהבה הקטנה, פירורים בדואר, פעם בשבוע.

ובני, שקרא את זה, קילף באותו יום עשרים תפוחי אדמה, בלי שאף אחד ביקש, ועם חיוך מוזר, של מי שיש לו סוד.

ואמי כתבה: תיק מספר 31: עקבות בקמח. נפתר. החשודה: אמא. הסיבה: חום. הפתרון: מעלית.

ובבוקר יום שלישי, כשהבנות של חדר שבע חזרו מצחצוח השיניים, אחרי חמש דקות בדיוק, הן נעצרו בפתח. כל המיטות בחדר היו מסודרות. מושלמות. עם פינות מקופלות, כמו בבית מלון, ועם הכריות מנופחות, ועם השמיכות מתוחות כל כך, שאפשר היה להקפיץ עליהן מטבע. ואף אחת מהן לא סידרה אותן. ומהמסדרון של הבנים, נשמעה צעקה של בני: "מי צחצח לי את הנעליים?!"

אמי הבלשית פרק 62: המעלית של העכברים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין