אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 60: שני קולות ושיר אחד

בבוקר, לפני שכולם קמו, אמי ירדה לחדר האוכל, על קצות האצבעות, ועלתה על הבמה הקטנה של רותי, והזיזה את הווילון האדום.

בבוקר, לפני שכולם קמו, אמי ירדה לחדר האוכל, על קצות האצבעות, ועלתה על הבמה הקטנה של רותי, והזיזה את הווילון האדום.

הכיסא עמד שם. כיסא אחד, מהכיסאות של הכיתה, קטן, עם רגל אחת קצרה, שהתנדנד כשנגעו בו. ועליו היו מונחים שלושה דברים.

דף עם המילים של השיר, מקומט, עם סימונים בעיפרון, איפה לנשום. עיפרון חום, שבור בקצה. וכוס של קרטון, הפוכה, שמישהו חתך לה את התחתית, כמו שופר קטן.

אמי הרימה את הכוס, והסתכלה דרכה. ואז הניחה אותה בחזרה, בדיוק במקום, והתיישבה על הכיסא, מאחורי הווילון, בחושך האדום. וחיכתה.

היא לא חיכתה הרבה. אחרי עשר דקות, הווילון זז. ושתי פנים הציצו פנימה. שתי פנים זהות לגמרי, חוץ מפלסטר אחד קטן, ומפס חום אחד, מרוח, שמישהי לא הספיקה לשטוף.

"אוי," אמרו אליס ופני ביחד.

"בוקר טוב," אמרה אמי. "אני רק רוצה לדעת למה. ואני מבטיחה שלא אגיד לאף אחד שום דבר שלא תרצו."

הן הסתכלו זו על זו, במבט של תאומות, זה שבו שתיהן יודעות משהו ואף אחד אחר לא. ואז אליס, האמיתית, עם הפלסטר, נכנסה ראשונה, והתיישבה על הרצפה. ופני אחריה. ופני, בלי מילה, הושיטה יד, והורידה לאחותה את הפלסטר. ומתחתיו, קטן, חום, אמיתי, מתחת לעין הימנית, היה הנמש.

"זה רעיון שלי," אמרה אליס מיד. "פני לא אשמה. אני המצאתי הכול."

"זה לא נכון," אמרה פני בשקט. "אני ביקשתי."

ואז הן סיפרו. לסירוגין, כמו שתאומות מספרות, כל אחת מתחילה משפט, והשנייה גומרת אותו.

"כשרותי שמעה אותי שרה," אמרה פני, "במקלחת, ואחר כך בבחינה, בחדר שלה, רק אני והיא, זה היה בסדר. הדלת הייתה סגורה. אף אחד לא הסתכל."

"ואז הייתה החזרה הראשונה," אמרה אליס. "עם כולם. בחדר האוכל. ארבעים ילדים יושבים. ובני בתחפושת של לביבה."

"ואני עליתי לבמה," אמרה פני, "ופתחתי את הפה, ו…" היא שתקה. "ולא יצא כלום. כלום. כאילו מישהו לקח לי את הקול ושם אותו בכיס. ארבעים פנים הסתכלו עליי. ורותי אמרה, 'זה בסדר, מתוקה, ננסה מחר.' ואני ברחתי לשירותים, ובכיתי שעה."

"ואני מצאתי אותה," אמרה אליס. "ואמרתי לה: אני לא מפחדת מפנים. אני אוהבת פנים. אני יכולה לעמוד מול אלף פנים ולעשות להן פרצופים. אז בואי נחלק. אני אהיה הפנים. ואת תהיי הקול."

"התוכנית הייתה," הסבירה פני, והצביעה על הכיסא, "שבמסיבה, אליס תעמוד על הבמה, בתור פני, ותזיז את השפתיים. ואני אשב פה, מאחורי הווילון, בתור אליס, עם הכוס, כדי שיהיה חזק יותר. ואשיר. ואף אחד לא יראה אותי. ואף אחד לא יידע."

"ובחזרות?" שאלה אמי.

אליס האדימה. "בחזרות לא יכולנו," הודתה. "רותי עומדת ממש ליד הווילון. אז שרתי אני. ואני…" היא משכה בכתפיים. "חוטי אמרה פעם שאני שרה כמו קומקום. היא צדקה. אבל קומקום עם הרבה ביטחון."

"והנמש?" שאלה אמי.

"כולם יודעים שלאליס יש נמש," אמרה פני. "אז אם אני אליס, אני צריכה נמש. ואם אליס היא אני, היא צריכה להסתיר אותו. ציירתי מול המראה." היא הסתכלה על הרצפה. "ביום השני התבלבלתי. ידעתי שתראי. את תמיד רואה."

אמי שתקה הרבה זמן. ואז היא אמרה: "אתן יודעות את הסיפור על רחל? הילדה בחלון?"

שתיהן הנהנו. כל בית הגבעה ידע.

"לפני חמישים שנה," אמרה אמי, "היא הייתה חולה, ולא יכלה לצאת לתמונה. ואף אחד לא אמר, 'נו, טוב, אז היא לא תהיה.' הם הלכו לחלון, וצילמו אותה דרך הזכוכית. כדי שגם היא תהיה. כי בבית הזה," היא הסתכלה על פני, "לא מחביאים מישהו מאחורי וילון. אפילו לא כשהוא מבקש."

"אבל אני מפחדת," לחשה פני.

"אני יודעת," אמרה אמי. "ובגלל זה צריך תוכנית טובה יותר. לא תוכנית של להיעלם. תוכנית של להיות."

בצהריים, על המדרגה השלישית, ישבו שישה. אמי, חוטי, ליאו, ארי, אליס ופני. ואמי סיפרה, בהסכמה של שתיהן, את כל הסיפור. וחוטי, כשהגיעה לחלק על הקומקום, התנצלה שלוש פעמים, ואליס אמרה שזה בסדר, שזה היה עלבון מדויק.

"אני יכול לחשב," הציע ליאו, "כמה סנטימטרים צריך להיות בין הבמה לשורה הראשונה, כדי שהפנים ייראו יותר קטנות."

"זה לא יעזור," אמרה פני. "גם פנים קטנות זה פנים."

ואז ארי, שלא דיבר עד אז, אמר: "כשהגעתי לבית הגבעה, היו פה ארבעים פנים. וגם אני פחדתי. אז עשיתי משהו." הוא הסתכל על כף היד שלו, שכבר לא היה עליה שם. "לא הסתכלתי על ארבעים. הסתכלתי על אחד. כל יום, על אחד. ביום הראשון על תום, כי הוא בכה. ביום השני על אמי. ככה, אחד אחד. עד שהיו לי ארבעים, ולא פחדתי מאף אחד מהם."

פני הסתכלה עליו. "על מי אני אסתכל?" שאלה.

ואליס, בלי לחשוב, אחזה לה ביד. "עליי," אמרה. "את תסתכלי רק עליי. על הנמש. האמיתי."

וכל אחר הצהריים הן התאמנו. לא בחדר האוכל, אלא בלול, כי ארי אמר שצריך להתחיל מקהל קטן. אז פני שרה מול התרנגולות. שמונה תרנגולות, וקוקו, שהסתכלו עליה בעיניים עגולות, והמשיכו לנקר. "הן לא מקשיבות," אמרה פני, מאוכזבת. "בדיוק," אמר ארי. "זה השלב הראשון." אחר כך היא שרה מול פלאפל, שהזיז אוזן אחת, וזה, אצל ארנב, כמו מחיאות כפיים. אחר כך מול חוטי, ואמי, וליאו, ותום, שבכה כבר בבית הראשון, כי "זה יפה מדי, ואני לא מוכן". ובסוף, מול זהבה, במטבח, שהפסיקה לערבב, ועמדה עם הכף באוויר, ולא אמרה כלום, אבל העיניים שלה אמרו הכול.

ובכל פעם, פני הסתכלה רק על אליס. ובכל פעם, זה היה קצת פחות מפחיד.

באותו ערב, אליס ופני עמדו מול רותי, בחדר שלה, בלי פלסטר ובלי עיפרון, וסיפרו לה הכול. ואמי עמדה בפתח, כי שתיהן ביקשו.

רותי הקשיבה, עד הסוף. ואז שפשפה את העיניים, ואמרה: "אתן יודעות שזה לא בסדר, לשקר לי שבוע שלם."

"אנחנו יודעות," אמרו שתיהן.

"וגם אתן יודעות," המשיכה רותי, "שלבקש עזרה, זה תמיד בסדר. גם באמצע שקר." והיא חייכה. "ואני הייתי צריכה לשאול למה ילדה עם קול של זמיר שרה פתאום כמו… טוב." היא העיפה מבט באליס. "כמו קומקום עם ביטחון."

ורותי שינתה את ההצגה. במקום סולו, דואט. פני תשיר. ואליס תעמוד לידה, יד ביד, ותשיר גם. בשקט. "ממש בשקט," הדגישה רותי. "כמו קומקום שעוד לא רתח."

בנר השמיני, חדר האוכל של בית הגבעה היה מלא כמו שלא היה מעולם. ארבעים ואחד ילדים, ורותי, והגברת כהן עם השרשרת החדשה־ישנה של המשקפיים, וזהבה עם הטבעת על הצוואר, ודוד עם הכינור. ומר בן־עמי, עם שרוך על הכתף. וסבתא רחל, בשורה הראשונה, ליד מאיה. ועל אדן החלון, בחוץ, אם הסתכלו טוב, עורבני אחד, שבא לראות מה מבריק פה הערב.

ולפני שההצגה התחילה, מאחורי הקלעים, כשפני עמדה ורעדה, עם הידיים קרות כמו קרח, סבתא רחל נכנסה, בשקט. היא התכופפה לפני, ולחשה לה משהו באוזן. אמי לא שמעה מה. אבל אחר כך, פני סיפרה לה: "היא אמרה שפעם, לפני חמישים שנה, גם היא הייתה מאחורי זכוכית. ושזה היה יום עצוב. ושהבמה, גם כשמפחדים, הרבה יותר טובה מהחלון."

ההצגה התחילה. הנרות רקדו. הסביבונים הסתובבו, ותום, שהיה סביבון, הסתובב כל כך הרבה שהוא התיישב באמצע הבמה ואמר "וואו" בקול רם, וכולם מחאו לו כפיים. ובני, הלביבה הגדולה, התגלגל לבמה, בדיוק כמו שהתאמן, ונתקע בדלת, ונשאר שם, עגול ושמח, עד סוף המערכה, ואמר לכל מי שעבר שזה היה מתוכנן. ואוליבר, שהיה הנר הכתום היחיד בתולדות חנוכה, עמד בשורת הנרות עם הסנטר למעלה, והסביר לגברת כהן, בהפסקה, שבזמן המכבים בטח היה לפחות נר כתום אחד, ושפשוט אף אחד לא כתב על זה.

ואז דוד הדליק את הנר השמיני. והאור בחדר כבה. ונשאר רק האור של החנוכייה.

ואליס ופני עלו לבמה. ביחד. יד ביד. בלי נמש מעיפרון, ובלי פלסטר. אחת עם נמש, ואחת בלי.

ודוד ניגן את הצליל הראשון.

ופני פתחה את הפה. ולא יצא כלום.

אמי, בשורה השנייה, הפסיקה לנשום. חוטי תפסה לה את היד. ליאו התחיל לספור בלחש. והשקט בחדר האוכל היה כל כך גדול, ששמעו את הנר השמיני מהבהב.

ואז אליס לחצה לפני את היד. וארי, בשורה הראשונה, ישר מולה, הזיז את השפתיים, בלי קול, אבל כך שפני ראתה: פני. נחרה קטנה כשהיא צוחקת. שרה כמו זמיר.

ופני הסתובבה. והסתכלה על אחותה. רק על אחותה. על הנמש הקטן, האמיתי, מתחת לעין הימנית.

והתחילה לשיר.

בהתחלה, בשקט. כמו מישהי שמתחילה לרדת במדרגות. ואז יותר חזק. ואז הקול שלה מילא את חדר האוכל, ועלה לתקרה, ויצא מהחלון, עד החרוב. ואליס, לידה, שרה איתה, בשקט, כמו קומקום שעוד לא רתח, ולא זייפה אפילו פעם אחת, כי היא הקשיבה לאחותה.

ובאמצע השיר, דוד הוריד את הכינור. כי הוא, אמר אחר כך, לא רצה להפריע.

כשהשיר נגמר, אף אחד לא זז. שנייה אחת. שתיים. ואז סבתא רחל קמה, ראשונה, ומחאה כפיים. ואחריה כולם. וזהבה בכתה לתוך הסינר. ומר בן־עמי הוריד את הכובע. ותום, שעוד ישב בקצה הבמה מאז שהיה סביבון, מחא כפיים כל כך חזק שהוא נפל על הגב, והמשיך למחוא משם. ובני, מהדלת, צעק "זה הבנות!", שזה, אמרה אחר כך אליס, היה הדבר הכי נחמד שבני אמר לה אי פעם.

ופני, על הבמה, צחקה. בשקט, ואז יותר מהר, ואז נחרה קטנה בסוף. והפעם, היא לא שמה יד על הפה.

בלילה, אמי פתחה את הפנקס, ליד החלון, בחדר שבע. והעבירה את הדפים אחורה, לאט, מהתחלה. תיק מספר אחד: הכף שנעלמה. תיק מספר ארבע: קוקו שותק. תיק מספר עשרים ואחד: הילדה בחלון. שלושים תיקים. יותר משנה. פנקס שני, הרקום, כמעט מלא. והיא חשבה על הילדה שהגיעה לבית הגבעה עם תיק אחד קטן, ופחדה שאף אחד לא ישים לב אליה. ועל זה שהיום, מי שלא שם לב, זו בדיוק היא שמגלה.

והיא כתבה: תיק מספר 30: הנמש שעבר צד. נפתר. מי התחלפה: אליס ופני. למה: כדי שאחת תוכל להיעלם. הפתרון: אף אחת לא נעלמה. שתיהן היו.

ומתחת, היא הוסיפה: בבית הזה לא מחביאים אף אחד מאחורי וילון.

ובבוקר, בשש וחצי, עוד לפני שקוקו קרא, כל בית הגבעה התעורר מצעקה. צעקה של זהבה. מהמטבח.

על השולחן הגדול, בקמח שנשאר מהסופגניות, היו עקבות. קטנטנות. ארבע אצבעות, וחמש, וארבע, וחמש. בשורה ישרה, מהשק של הקמח, עד הסדק שמתחת לתנור. ובסוף השורה, כמו חתימה, חצי סופגנייה, עם ריבה.

אמי הבלשית פרק 60: שני קולות ושיר אחד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין