דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 60: ביצה בכף

שמעון ספר את הביצים בקול, אחת אחת, כמו כומר שמקריא שמות של חיילים לפני קרב.

שמעון ספר את הביצים בקול, אחת אחת, כמו כומר שמקריא שמות של חיילים לפני קרב.

"חמישים ושמונה. חמישים ותשע. שישים." הוא הניח את הביצה האחרונה בתבנית, והרים את העיניים אל זהבה, עם הפרצוף של מי שמוסר את הילדים שלו לאימוץ. "אלה הביצים של ארוחת הבוקר של מחר. אני רוצה שתדעי את זה. אם הן לא חוזרות, מחר יש לחם. רק לחם. ואני אגיד לכולם שזה בגללך."

"הן יחזרו," אמרה זהבה.

שמעון הסתכל עליה ארוכות. אחר כך הסתכל לכיוון האגם. "את אומרת את זה כל שנה," הוא אמר. "והן אף פעם לא חוזרות." הוא קיפל את הידיים על הסינר. "בשנה שעברה מצאנו אחת מהן בתוך נעל של מדריך. אחרי חודשיים. לפי הריח."

* * *

הכללים היו פשוטים, והוקראו במגפון בארבע בדיוק, על הדשא הגדול, מול כל המחנה.

כל קבוצה שולחת חמישה זוגות. מרוץ שליחים. כל זוג רץ חצי מסלול, עד העמוד הכתום, ומעביר את הביצה מכף לכף לזוג הבא, בלי ידיים. מי שמפיל, חוזר להתחלה עם ביצה חדשה. הקבוצה הראשונה שמביאה ביצה שלמה לקו הסיום מקבלת עשר נקודות בגביע הגלים.

"שאלות?" שאלה זהבה.

נדב הרים יד. "מה מוגדר כביצה שלמה? האם סדק קטן, שעדיין לא דולף, נחשב כ…"

"לא," אמרה זהבה.

"אבל מבחינה מבנית…"

"נדב. ביצה שלמה זאת ביצה שאם תזרוק אותה עליי, אני אכעס. עוד שאלות?"

לא היו עוד שאלות.

דניאל ובן עמדו בזוג האחרון של הגרביים הרטובות, כי ליהי, שארגנה את סדר הריצה עם מדבקות, קבעה ש"הכי חזקים בסוף. זה פסיכולוגי". על הכף של דניאל היא הדביקה יציבות, ועל הכף של בן, מהירות. על המצח של נדב, משום מה, היא הדביקה תקווה.

בצד השני של המגרש, הדגים המעופפים התחממו. מאיה, בשורה האחרונה, עם יובל. היא הסתכלה על דניאל, ועשתה לו תנועה קטנה עם האצבע על הצוואר, כאילו אתם גמורים, ואז חייכה. זה היה החיוך החדש. דניאל עוד לא התרגל אליו.

"אתם גמורים," אמרה מאיה בקול רם.

"תרגום חופשי," אמר בן לדניאל. "היא אומרת בהצלחה."

* * *

קובי עמד בקו הזינוק, עם משרוקית שאלתר מקש, ועם קרם הגנה כתום על האף, כרגיל, וצעק: "אמונה!" ושרק.

הזוגות הראשונים יצאו לדרך.

זה היה נראה כמו ריקוד של צבים. ילדים צועדים לאט לאט, עם הלשון בחוץ, עם הכף מושטת קדימה, עם העיניים על הביצה כאילו היא פצצה. אלון ונוי, של הגרביים הרטובות, הלכו באותו קצב בדיוק, בשקט מוחלט, כמו שני נזירים. גל והאחות שלו הפילו את הביצה אחרי שלושה צעדים, וחזרו, ולקחו חדשה, והפילו גם אותה. מהלימונים, ילדה קטנה עם קוקיות הלכה כל כך לאט שנדב חישב שהיא תגיע לעמוד הכתום בשבוע הבא.

והגרביים הרטובות הובילו. באמת הובילו. אלון העביר לליהי ולאיתמר בלי לזוז מילימטר, וליהי העבירה לנדב ולשירה, ונדב, עם תקווה על המצח, רץ כמו מי שנושא את גורל העולם על כפית פלסטיק, ושירה הלכה לידו וקראה בספר, ביד אחת, ובשנייה החזיקה את הכף בלי לרעוד, כאילו ביצים זה לא עניין שדורש את תשומת הלב המלאה שלה.

"הם מובילים!" צעק רועי, שחיכה בסוף התור של הכרישים, ושמח מאוד לראות את הדגים מפסידים. "הגרביים מובילות! זה לא ייאמן! זה…"

ואז הוא השתתק.

כי כל המחנה השתתק.

* * *

על הרציף, הדמות הלבנה הורידה רגל אחת לאדמה.

היא הסתכלה על הדשא. על שישים הביצים. על התבניות של שמעון, ועל עשרות הכפות, ועל הילדים שמחזיקים ביצים, ביצים, ומעבירים אותן מיד ליד, כמו שודדים שמחלקים שלל.

האדמירלית פרשה כנפיים.

"אהובה," אמרה זהבה בשקט, בלי להזיז את השפתיים. "מישהו יקרא לאהובה."

"היא בעיר," אמר קובי. "אצל רופא שיניים."

זהבה הוציאה את משרוקית הדג משרשרת המשרוקיות, ושרקה בכל הכוח. האדמירלית לא האטה. היא אפילו לא הסתובבה. משרוקית הדג הפסיקה לעבוד עליה לפני שבוע וחצי, וכולם ידעו את זה, כולל האדמירלית, שנראתה כמי שנהנית מהידיעה.

"זה ייגמר רע," אמר נדב, בשקט, לשירה.

"זה כבר נגמר רע," אמרה שירה, וסגרה את הספר. זה היה הסימן שזה רציני.

* * *

מה שקרה בשתי הדקות הבאות נכנס לספר ההיסטוריה של מחנה גלים ירוקים, בפרק שנקרא אחר כך "הבצה".

האדמירלית נחתה במרכז המגרש, בצווחה שנשמעה כמו משאית שבולמת, ומיד תפסה את הביצה מהכף של ילדה מהכרישים. הביצה עפה. הילדה צרחה. הביצה נחתה על הראש של רועי.

"הייי!" צעק רועי, עם חלמון צהוב שזלג לו על המצח. "אני בכלל עוד לא רצתי!"

ואז כולם ברחו. כולם, לכל הכיוונים, עם הכפות ביד, עם הביצים על הכפות, וזה היה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, כי אווזה רואה ילד רץ עם ביצה, וחושבת: גנב. האדמירלית רדפה אחרי ילד מהלימונים, וילד מהלימונים זרק את הכף לאוויר, והכף נחתה על קובי, והביצה נחתה על שמעון, שעמד ליד התבניות, וכשהיא התנפצה על הסינר שלו הוא אמר מילה שאסור לכתוב בספר לנוער.

גל החליק על חלמון, ונפל על התבנית. שתים עשרה ביצים, בבת אחת. יובל צעק "קפיצת אווזה!" וקפץ, מאיזושהי סיבה, ונחת על עוד שתיים, כולל הביצה של הדגים המעופפים, שמאיה החזיקה עד אותו רגע ביד יציבה להפליא. מאיה הסתכלה על הכף הריקה, ואחר כך על אחיה, ואמרה רק: "יובי." ויובל אמר: "זה היה בשביל המדע." נדב רץ במעגלים, עם תקווה על המצח, וצעק "אל תרוצו! זה מגביר את התגובה הטריטוריאלית!", וזה היה צריך להיות משכנע יותר אם הוא עצמו לא היה רץ מהר מכולם.

תוך דקה, כל המגרש היה דביק. ביצים על הדשא. ביצים על הספסלים. ביצים על השלט "גביע הגלים", שקובי צבע ביום הראשון, ועכשיו היה כתוב עליו, בגלל חלמון אחד במקום הנכון, "גביע הגלי".

וזהבה, באמצע הכול, עמדה על הבמה, עם שרשרת המשרוקיות, ולא שרקה. היא רק הסתכלה, עם הפנים של מי שעבדה שלושים ואחת שנה במקצוע הזה, וידעה שיש רגעים שבהם אין משרוקית שעוזרת.

* * *

ובתוך כל הבלגן, דניאל עמד ולא זז.

כי ברגע שהכול התחיל, נדב, שהיה בדרך אליהם, הספיק להעביר להם את הביצה. ביצה אחת, שלמה, על הכף של דניאל. ועכשיו, בזמן שכל המגרש הפך לחביתה, היא עדיין הייתה שם.

"יש לנו ביצה," אמר בן, בפליאה. הוא הסתכל מסביב. "זאת הביצה האחרונה. דניאל. אנחנו היחידים עם ביצה."

דניאל הסתכל קדימה. חצי מסלול. העמוד הכתום. קו הסיום. ובאמצע, האדמירלית, שהפסיקה לרדוף אחרי הלימונים, והסתובבה, לאט, והסתכלה ישר אליהם.

"היא ראתה אותה," אמר דניאל.

"אז נלך מסביב."

"אי אפשר. היא מהירה יותר."

בן חשב שנייה. אחר כך הוא הושיט את הכף שלו, מהירות, ושם אותה מתחת לכף של דניאל, צמודה, כך ששתי הכפות היו כמו קערה אחת.

"ביחד," אמר. "אתה יציב. אני מהיר. היא לא יודעת לטפל בשניים."

ככה הם הלכו. כתף אל כתף. שתי כפות, ביצה אחת. דניאל החזיק את היד הכי יציבה שהייתה לו בחיים, היד של מי שמחזיק הגה בסערה, ובן הוביל, צעד צעד, בזיגזג, בדיוק כמו בכדורגל, כשעוברים שחקן הגנה. ימינה. שמאלה. עצירה. ימינה. האדמירלית הלכה אחריהם, צעד אחרי צעד, מזמזמת בגרון את הצליל הנמוך הזה של האווזים, שנשמע כמו מנוע של סירה רחוקה.

כל המחנה עצר. הדביקים, והבורחים, ושמעון עם הסינר, ורועי עם החלמון. כולם הסתכלו על שני האחים, שהולכים לאט על הדשא המרוח בביצים, עם ביצה אחת על שתי כפות, ועם אווזה מאחוריהם.

"יש להם את זה," לחשה מאיה, שעמדה ליד הספסל, דביקה עד הברכיים. "יש להם את זה."

* * *

עשרה מטרים מקו הסיום, בן עצר.

"מה?" לחש דניאל.

בן לא ענה. הוא הסתכל אחורה, אל האדמירלית. היא עמדה עכשיו, לא רודפת. רק מסתכלת. על הביצה. עם העיניים הקטנות והשחורות שלה, שפתאום לא נראו כועסות בכלל. הן נראו כמו העיניים של מישהי שמחפשת משהו שאיבדה, ולא בטוחה שהיא תמצא אותו.

"היא חושבת שזאת שלה," אמר בן. "כל הביצים. היא חושבת שכולן שלה."

"אבל זה הניצחון," אמר דניאל. "עשר נקודות. נעקוף את הדגים."

בן הסתכל עליו. ואחר כך, בלי להגיד כלום, הוא הוריד את הכף שלו, ודניאל הבין, והוריד את שלו, ושניהם התכופפו, ביחד, ממש לאט, והניחו את הביצה על הדשא. בעדינות. מול האדמירלית.

האדמירלית הסתכלה על הביצה. היא דחפה אותה עם המקור, קצת. ואז היא הרימה אותה, בזהירות מופלאה, כמו מישהי שמרימה תינוק, והלכה איתה, בלי למהר, לכיוון הקנים הצפוניים. בלי עוד צווחה אחת.

ובדיוק באותו רגע, מאחורי הספסלים, יצאה הילדה הקטנה עם הקוקיות, מהלימונים, שאף אחד לא שם לב שהיא עדיין שם. היא הלכה לאט לאט, באותו קצב של שבוע הבא, עם הכף מושטת קדימה, ועם ביצה. ביצה שלמה. היא הסתתרה עם הביצה מתחת לספסל כל הזמן הזה, וחיכתה שזה ייגמר.

היא עברה את קו הסיום.

ושקט. ואז צרחה של כל שולחן הלימונים, צרחה שלא נשמעה במחנה מאז שנבנה. הלימונים זכו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של גביע הגלים, הלימונים זכו במשהו.

* * *

"אפס נקודות," אמר נדב בערב, עם חלמון יבש בשיער. "לנו. אפס לדגים. עשר ללימונים. המודל קרס, שוב. זה היום השני ברציפות שהמודל קורס."

"נתתם את הביצה לאווזה," אמרה מאיה לדניאל, עדיין בפליאה. "אתם משוגעים."

"זה היה הרעיון של בן," אמר דניאל.

"זה היה הרעיון של שנינו," אמר בן. "אני רק הייתי מהיר יותר."

שמעון הופיע ליד השולחן שלהם, עם הסינר הצהוב, שהיה פעם לבן. הוא הסתכל על דניאל. הוא הסתכל על בן. הוא הסתכל על הכפות, שעדיין היו מונחות על השולחן, אחת עם יציבות ואחת עם מהירות.

"מחר בבוקר," הוא הכריז, בקול שכל חדר האוכל שמע, "אין ביצים. יש לחם." הוא עשה הפסקה. "לשולחן הזה, לחם עם שוקולד."

והלך, לפני שמישהו הספיק להגיד תודה. אבל בן, דניאל שם לב, כבר פתח את הפה כדי להגיד. מסתבר שזה נהיה יותר קל עם הזמן.

ובלילה, כשאהובה חזרה מרופא השיניים, ושמעה את כל הסיפור מארבעה מקורות שונים, היא הלכה עם פנס אל הקנים הצפוניים, לבדוק. היא חזרה אחרי עשר דקות, והתיישבה במרפסת של המזכירות, ליד זהבה.

"נו?" שאלה זהבה.

"שתי ביצים בקן," אמרה אהובה. "אחת שלה. אחת של שמעון. היא יושבת על שתיהן." היא שתקה רגע. "השלה עדיין לא בקעה."

"עוד לא," אמרה זהבה.

"עוד לא," הסכימה אהובה. ושתיהן הסתכלו על החושך, לכיוון האגם, ולא אמרו יותר כלום.

מה שקורה במחנה פרק 60: ביצה בכף - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין