"מי לא יודע לכתוב שלוש?" שאלה חוטי, בזמן שהם הלכו במסדרון. "כולם יודעים לכתוב שלוש. אפילו פלאפל כמעט יודע."
"פלאפל לא יודע לכתוב בכלל," אמר ליאו.
"אבל הוא אכל לי שלושה חוטים. זה כמעט."
אמי לא ענתה. היא הלכה מהר, עם הפנקס פתוח, עד שהגיעה לקיר הגדול שליד חדר המשחקים. על הקיר הזה רותי, אם הבית, תלתה כל שבוע את הדפים של הקטנים, הילדים מכיתה א' והגן. היו שם ציורים של בתים עם עשן מהארובה, ציורים של סוכר עם שש רגליים, וגם דפי תרגול: שורות של אותיות ומספרים, שכל ילד כתב בעצמו.
"פה," אמרה אמי. "פה כולם מתרגלים לכתוב מספרים."
שלושתם עמדו מול הקיר כמו מול מפת אוצר.
על הדף של נגה, השלושות היו עגולות ויפות. על הדף של איתי, השלושות היו קצת שמנות, אבל בצד הנכון. על הדף של רז, לא היו שלושות בכלל, רק ציור של משאית, כי רז החליט שמספרים זה לא בשבילו.
ואז, בדף הרביעי, היא ראתה אותן. שורה שלמה של שלושות, וכולן הפוכות. כולן מסתכלות במראה. ובראש הדף, באותיות גדולות ועקומות, היה כתוב השם: "תום".
חוטי הכניסה אוויר. "תום? תום הקטן? תום עם הדינוזאור?"
"זה לא הוכחה," אמרה אמי מיד. "הרבה ילדים בגיל שש כותבים שלוש הפוך. זה רק אומר שזה יכול להיות הוא."
"והנעל?" שאל ליאו. "הסוליה עם העיגולים?"
אמי חשבה. אז היא נזכרה. לפני שבועיים קיבל תום נעלי ספורט חדשות, כחולות, עם אורות קטנים בעקב שנדלקו כל פעם שהוא דרך. הוא הראה אותן לכל הבית. הוא הראה אותן אפילו לקוקו.
"צריך לראות את הסוליה," אמרה.
"ואז מה? נאשים ילד בן שש?" חוטי נראתה פתאום עצובה. "הוא כל כך קטן. ואם כולם יכעסו עליו?"
אמי הסתכלה עליה. זה מה שאמי הכי אהבה בחוטי. חוטי צעקה, וקלעה צמידי מלחמה, ואכלה יותר לחמניות מכל אחד אחר בבית, אבל מתחת לכל זה היה לה לב רך כמו כרית.
"אנחנו לא מאשימים בלי הוכחה," אמרה אמי. "ואנחנו גם לא מספרים לכולם לפני שאנחנו מבינים. קודם צריך לדעת למה."
"איך נדע למה?"
"נחכה לו," אמרה אמי. "מחר בבוקר. לפני שקוקו קורא."
ליאו הנהן. "תום ישן במיטה שליד הדלת שלנו. אם הוא יוצא, אני אשמע. אני תמיד מתעורר בחמש ועשרים."
"למה אתה מתעורר בחמש ועשרים?" שאלה חוטי.
"כי בחמש ועשרים בני מתחיל לנחור בגובה אחר."
בערב אמי הלכה לשירה וביקשה רשות. היא לא שיקרה. היא אמרה שיש לה רעיון למי משנה את הלוח, ושהיא צריכה להיות בחדר האוכל לפני הזריחה. שירה הסתכלה עליה רגע ארוך.
"את יודעת מי זה?"
"אני חושבת שאני יודעת. אבל אני רוצה להיות בטוחה. ואני רוצה שזה יהיה בשקט."
שירה נשכה את השפה, ואז הנהנה. "בחמש וחצי. אני אהיה בפינה, ליד המטבח. ואם מישהו מטפס על משהו מסוכן, אני מתערבת מיד."
"מסכימה," אמרה אמי.
בחמש ועשרים ושמונה דקות, חדר האוכל היה כחול. לא שחור, כבר לא, אבל גם לא לבן עדיין. כחול כזה של לפני הבוקר, שבו הכיסאות ההפוכים על השולחנות נראים כמו יער של רגליים. אמי וחוטי ישבו מתחת לשולחן הארוך, מכוסות בשמיכה אחת. שירה עמדה בצל, ליד הדלת של המטבח. בחוץ, בחצר, הכול היה שקט. אפילו קוקו עוד ישן.
"אני לא מרגישה את הרגל," לחשה חוטי.
"איזו?"
"את שלך. את יושבת עליה."
"סליחה."
ואז, בחמש ושלושים בדיוק, הדלת של חדר האוכל נפתחה, לאט מאוד, וחריקה קטנה יצאה ממנה. לרגע לא נכנס אף אחד. ואז נכנסה דמות קטנה. מאוד קטנה. בפיג'מה עם דינוזאורים, עם נעלי ספורט כחולות. ובכל צעד שלה, בעקב, נדלק אור קטן, אדום וירוק. אדום וירוק. אדום וירוק.
"הנעליים," לחשה חוטי. "הוא שכח שהן נדלקות."
אחרי תום, בשקט, נכנס גם ליאו. הוא נעמד ליד הקיר, רחוק, ולא אמר כלום.
תום הלך ישר אל הלוח, בלי להסס, כמו מישהו שעשה את זה כבר הרבה פעמים. הוא סחב כיסא מהשולחן הסמוך, הפך אותו, והרים אותו בקושי אל שולחן הקטנים. אחר כך הוא טיפס על השולחן, ומשם, בזהירות, על הכיסא. הכיסא התנדנד. תום הושיט את היד הכי גבוה שהוא יכול, עם גיר לבן בין האצבעות, ונגע בקצה התחתון של הלוח. הוא התחיל למחוק.
ואז הכיסא זז.
זה קרה מהר. רגל אחת של הכיסא החליקה על השולחן, והכיסא נטה הצידה, ותום נטה איתו, והגיר נפל לרצפה, והפה של תום נפתח בצעקה שעוד לא יצאה.
אבל אמי כבר הייתה שם. היא זינקה מתחת לשולחן מהר יותר משחשבה שהיא יכולה, ותפסה את הכיסא בשתי ידיים. ליאו הגיע מהצד השני ותפס את תום במותניים. ושירה הגיעה שנייה אחריהם והרימה את תום לגמרי, באוויר, והורידה אותו לרצפה.
לרגע כולם רק נשמו.
ואז תום התחיל לבכות.
זה לא היה בכי של ילד שנתפס. זה היה בכי אחר. עמוק כזה, שבא ממקום רחוק. אמי כרעה מולו, וחוטי, שיצאה מתחת לשולחן עם השמיכה עדיין על הראש, התיישבה לידו ועטפה גם אותו.
"אף אחד לא כועס עליך," אמרה אמי בשקט. "אנחנו רק רוצים להבין."
"אני לא רציתי לרמות," בכה תום. "אני רציתי… רציתי שיהיה שווה."
"למה, תום?"
תום משך באף. הוא הסתכל על הרצפה, על הגיר שנשבר לשניים.
"כי כשמישהו מנצח, מישהו אחר עצוב," אמר. "ואז הם צועקים. כל היום צועקים, בנים על בנות, בנות על בנים. ואני לא אוהב שצועקים." הוא שתק רגע. "בבית הקודם שלי כל הזמן צעקו. אמא ואבא שלי. כל הזמן. ואני הייתי מתחבא מתחת לשולחן. וכשבאתי לפה, לא צעקו. היה רעש, אבל לא צעקו. ואז התחילו הנקודות, וכולם התחילו לצעוק, ו…" הקול שלו נשבר. "ואם זה שווה, אף אחד לא מנצח, ואף אחד לא עצוב, ואף אחד לא צועק."
אף אחד לא אמר כלום.
אמי הרגישה את הגרון שלה נסגר. היא חשבה על כל הבקרים שבהם תום עמד ברווח שבין שני התורים. על הראש שלו מתחת לשולחן, ביום של הכף, כשאמר "אני בצד של השייקים". היא ראתה את כל זה, ורשמה בפנקס, ובכל זאת לא הבינה עד עכשיו.
שירה, שעיניה היו רטובות, ליטפה לתום את השיער. "תום, אתה יודע שמה שעשית היה מסוכן? יכולת ליפול ולהיפגע."
"אני יודע," לחש תום. "אבל זה היה חשוב."
"אז בפעם הבאה שמשהו כל כך חשוב," אמרה שירה, "אתה בא ואומר לי. אני מבטיחה להקשיב. בסדר?"
תום הנהן לתוך השמיכה.
ליאו התכופף, הרים את שני חלקי הגיר ושם אותם בכיס. אחר כך הוא אמר משהו שאף אחד לא ציפה לשמוע ממנו, כי ליאו אף פעם לא דיבר על רגשות.
"גם אני לא אוהב שצועקים," אמר. "אני פשוט סופר בראש עד שזה נגמר."
"ואני קולעת צמידים," אמרה חוטי בשקט. "צמידים כועסים."
תום הרים את הראש. "באמת?"
"באמת," אמרו שניהם.
ואז, בחוץ, דוד צלצל בפעמון, וקוקו התעורר וקרא את הקריאה של הבוקר, וכל בית הגבעה התחיל לזוז.
באותו בוקר הגברת כהן אספה את כל הבית בחדר האוכל, לפני ארוחת הבוקר. אמי שאלה את תום אם הוא רוצה שהיא תספר, או שהוא רוצה לספר בעצמו, או שהוא רוצה שאף אחד לא יספר בכלל. תום חשב הרבה זמן. ואז אמר שהוא רוצה לספר בעצמו, אבל שאמי תעמוד לידו.
אז היא עמדה לידו.
ותום, בן שש, עם נעלי ספורט שנדלקות, עמד מול שישים וארבעה ילדים ושמונה מבוגרים, ואמר בקול קטן ורועד שהוא זה ששינה את המספרים. ולמה. הוא לא סיפר את החלק על הבית הקודם. את זה הוא שמר לעצמו, ואמי הבינה. הוא רק אמר: "אני לא אוהב שאתם צועקים אחד על השני. זה מפחיד אותי."
השקט בחדר האוכל היה כל כך גדול, שאפשר היה לשמוע את פלאפל לועס חסה מתחת לשולחן.
ואז אליס, אליס הכי צעקנית, אליס של צמידי המלחמה, קמה ממקומה. היא הלכה עד לתום, התכופפה וחיבקה אותו.
"סליחה, תום," אמרה. "לא ידעתי."
ומאחוריה בא בני. בני הגדול, בני של "הלוח יודע את האמת". הוא לא חיבק, כי בני לא היה מחבק. אבל הוא נתן לתום כיף, כף יד מול כף יד, ואמר, "אתה אמיץ, אחי. לעמוד ככה מול כולם."
הגברת כהן הרכיבה את המשקפיים. היא קמה, לקחה גיר, ועלתה, בעזרת הסולם של דוד, אל הלוח. כולם הסתכלו. היא מחקה את המספרים של הבנים ושל הבנות. ואז, במרכז הלוח, בין שני הצדדים, היא שרטטה עמודה שלישית. מעליה כתבה, בכתב ישר ויפה: "ביחד".
"מהיום," אמרה, כשירדה, "יש שלוש עמודות. בנים, בנות, וביחד. נקודות ביחד מקבלים רק על דברים שבנים ובנות עושים ביחד. ואם עד הטיול לים העמודה של 'ביחד' תהיה הכי גבוהה, כל הבית מקבל גלידה. כל הבית. בלי מנצחים ובלי מפסידים."
"איזו גלידה?" שאלה חוטי מיד.
"גלידה עם שני טעמים," אמרה הגברת כהן, ואם מישהו חשב שראה ניצוץ קטן בעיניים שלה, הוא כנראה צדק.
"ומי שומר על הלוח?" שאל נועם.
הגברת כהן הסתכלה על תום. "יש לנו כבר שומר," אמרה. "אחד שהוכיח שהוא מאוד אוהב שוויון. אבל מעכשיו הוא כותב רק בעזרת שירה. ורק כשהוא עומד על הרצפה."
המשימה הראשונה של "ביחד" ניתנה עוד באותו יום: לבנות דחליל לגינת הירקות, כי הציפורים אכלו את כל השתילים של רותי. הבנים הביאו קש מהסככה של סוכר. הבנות הביאו בגדים ישנים. אוליבר צבע לדחליל אף כתום, כמובן. חוטי קשרה לו את הידיים בחוטים צבעוניים, כך שהן נופפו ברוח. וקוקו עמד על הגדר כל הזמן ופיקח, כמו מנהל עבודה קפדני.
בערב, לפני השינה, אמי ישבה עם תום ליד שולחן הקטנים, עם דף ועיפרון.
"שלוש," הסבירה לו, "זה כמו שתי בטנים עגולות שמסתכלות על הדלת. תמיד לכיוון הדלת. כאילו הן מחכות לארוחת ערב."
תום צחק, וכתב שלוש. ועוד אחד. ועוד אחד. כל הבטנים הסתכלו לכיוון הנכון.
ולמחרת בבוקר, בעמודה של "ביחד", בכתב עקום וגאה, עם שירה שמחזיקה לו את הסולם הקטן מלמטה, תום כתב את המספר הראשון. 3. בצד הנכון.
אמי רשמה בפנקס: תיק מספר 3: מישהו משנה את המספרים. נפתר. השומר: תום. מה שלמדתי: לפעמים מי שמשנה את הכללים לא רוצה לנצח. הוא רק רוצה שיהיה שקט.
ואז היא סגרה את הפנקס, ולא ידעה שבבוקר שאחרי, בפעם הראשונה מאז שהיא זוכרת, קוקו לא יקרא בכלל.