בבית הגבעה היו הרבה שעונים. היה שעון גדול בחדר האוכל, שתמיד פיגר בשבע דקות. היה שעון קיר במשרד של הגברת כהן, שתקתק כל כך חזק שהיה אפשר לשמוע אותו מהמסדרון. והיה השעון הזוהר של חוטי, שלא עבד בכלל.
אבל השעון האמיתי של הבית, השעון שכולם סמכו עליו, היה קוקו.
כל בוקר, בשש וחצי בדיוק, דוד השרת יצא לחצר, הוריד מהמסמר שבקיר הלול את פעמון הנחושת הקטן, וצלצל בו שלוש פעמים. דין. דין. דין. וקוקו, שכבר חיכה, קפץ על השרפרף, ניפח את החזה וקרא קריאה כזאת שהעירה את כל הבית, את כל השכונה, ולפי חוטי, גם כמה אנשים בעיר הסמוכה.
ככה זה היה כל יום, כבר שש שנים.
עד יום חמישי.
ביום חמישי אמי פתחה את העיניים, והחדר היה מלא אור. לא האור האפור והרך של שש וחצי, אלא אור צהוב, חזק, של יום שכבר התחיל מזמן.
היא הסתכלה על השעון הזוהר של חוטי. הוא הראה שלוש ועשרים, כמו תמיד.
היא הסתכלה החוצה מהחלון. אוטובוס בית הספר, הצהוב, עמד בשער וצפר.
"חוטי," אמרה אמי.
"מממ."
"חוטי, האוטובוס פה."
"איזה אוטובוס? אין אוטובוס. קוקו עוד לא קרא."
"בדיוק."
חוטי פתחה עין אחת. אחר כך את השנייה. אחר כך היא קפצה מהמיטה כל כך מהר שהיא נתקעה בשמיכה ונפלה על פלאפל, שהשמיע קול של ארנב נעלב מאוד.
מה שקרה בעשר הדקות הבאות נכנס להיסטוריה של בית הגבעה בשם "הבוקר הגדול".
שישים וארבעה ילדים קמו בבת אחת. כולם חיפשו גרביים. אף אחד לא מצא זוג. בני רץ למסדרון עם מברשת שיניים בפה ונעל אחת. אליס ופני לבשו בטעות אחת את החולצה של השנייה, וזה לא היה משנה, כי הן תאומות, אבל הן התווכחו על זה בכל זאת. נועם המדריך הופיע בפיג'מה עם עננים ועם עניבה, כי הייתה לו ישיבה. ורותי רצה במסדרון עם ספל הקפה ביד, אבל בלי קפה, כי לא היה לה זמן להכין.
"מה קרה?" צעקה. "למה אף אחד לא קם?"
"כי קוקו לא קרא!" צעקו לה עשרים ילדים ביחד.
ואז, בסוף המסדרון, נפתחה הדלת של המשרד, והגברת כהן יצאה.
כולם עצרו.
הגברת כהן הייתה לבושה כמו תמיד, בחצאית אפורה וחולצה מגוהצת. אבל על הראש שלה, ואף אחד לא ראה את זה לפני כן אף פעם, היו שישה רולים ורודים, גדולים ועגולים, כמו שפופרות של נייר טואלט.
הגברת כהן הסתכלה על כולם מעל המשקפיים. כולם הסתכלו על הרולים.
"אף מילה," אמרה הגברת כהן.
אף אחד לא אמר מילה. אבל חוטי, אמי שמה לב, התחילה לרעוד מצחוק בתוך עצמה, כמו קומקום לפני שהוא שורק.
"אני אגיד רק דבר אחד," לחשה חוטי לאמי כשרצו לאוטובוס, עם נעל אחת שרוכה ונעל אחת לא. "אם הגברת כהן ישנה עם רולים, אז גם היא הייתה פעם ילדה. ואני לא בטוחה שאני מוכנה לדעת את זה."
"למה לא?"
"כי אז אני אצטרך לחשוב שיום אחד גם אני אהיה מנהלת. עם רולים."
הם הגיעו לבית הספר באיחור של שעה. נהג האוטובוס אמר שבעשרים שנה שלו הוא אף פעם לא חיכה כל כך הרבה זמן לאף אחד, חוץ מפעם אחת לפרה.
כשחזרו בצהריים, אמי, חוטי וליאו הלכו ישר ללול.
דוד ישב על ארגז הפוך ליד השער של הלול, עם הכובע ביד, ובפעם הראשונה שמישהו ראה אותו, הוא לא שרק.
"איננו," אמר.
"מה איננו?" שאלה אמי.
דוד הצביע על הקיר. מעל הדלת של הלול היה מסמר. וחוץ מהמסמר, לא היה שם כלום.
"הפעמון," אמר דוד. "הבוקר יצאתי לצלצל, והפעמון לא היה. חיפשתי בכל מקום. בלול, במחסן, בכיסים. אין פעמון. וקוקו…" הוא נאנח והסתכל על התרנגול.
קוקו עמד על השרפרף שלו, אבל הוא לא נראה כמו קוקו. הנוצות שלו היו קצת מורמות, והוא הסתכל על דוד בעין אחת, בכעס, כמו פקיד שמישהו ביקש ממנו לעבוד בלי טופס.
"ניסיתי לצלצל במשהו אחר," אמר דוד. "בכף. בסיר. במפתחות. הוא לא מוכן. אצל קוקו זה פעמון או כלום. הוא מקצוען. בלי פעמון אין משמרת."
"אולי צריך ללמד אותו מחדש," הציעה חוטי.
"ללמד את קוקו מחדש?" דוד צחק צחוק עצוב. "לקח לי שנה ללמד אותו. שנה. והוא עדיין לא סלח לי על החודש הראשון."
אמי כבר כרעה ליד הקיר של הלול. היא הסתכלה על הרצפה, על האדמה, על העשב שמסביב. היו שם הרבה נוצות, כמובן. זה היה לול. נוצות חומות של תרנגולות, נוצות אדומות וירוקות של קוקו. אבל בין כולן, ממש מתחת למסמר, הייתה נוצה אחת שונה.
היא הייתה קטנה ומפוספסת. פסים כחולים, בהירים ובוהקים, עם קווים שחורים דקים באמצע. כמו פיסה קטנה של שמיים שמישהו קיפל.
"ליאו," אמרה אמי, "של מי הנוצה הזאת?"
ליאו הסתכל עליה הרבה זמן. "לא של תרנגולת," אמר. "ולא של קוקו."
אמי שמה את הנוצה בין שני דפים בפנקס וסגרה אותו.
בארוחת הערב כבר כל הבית ידע על הפעמון. וכמו שקורה תמיד בבית הגבעה, כולם כבר ידעו גם מי לקח אותו.
"אוליבר," אמרה פני. "בטוח אוליבר. הוא פעם החביא שעון מעורר בתוך עוגה."
"זה היה לפני שנתיים!" מחה אוליבר. "ואז זה היה בשביל להעיר אנשים, לא בשביל שהם ימשיכו לישון! זה ההפך הגמור!"
"אולי אתה רוצה שכולם יאחרו," אמר בני. "ואז תהיה לך עוד שעה לתעלולים."
"יש לי מספיק שעות לתעלולים," אמר אוליבר בכבוד. "אני מתכנן אותם בשיעור חשבון."
"אוליבר," אמרה רותי. היא נראתה עייפה. היא הייתה ערה מחמש כדי לא לאחר שוב, עם שעון מעורר ישן שצלצל כמו מכונת כביסה מתפרקת. "אני שואלת פעם אחת. ראית את הפעמון?"
"לא, אמא." אוליבר הסתכל עליה ישר בעיניים. "אני נשבע. לא נגעתי בו."
אמי הסתכלה עליו. החולצה בצד הנכון. הידיים נקיות. והחיוך? לא היה חיוך בכלל. אוליבר נראה פגוע. באמת פגוע.
היא רשמה: אוליבר – אין חיוך. נעלב. כנראה לא הוא.
ואז שירה המדריכה התיישבה לידם, וחוטי ראתה מיד שמשהו לא בסדר עם השיער שלה.
"איפה הסיכה שלך?" שאלה.
לשירה הייתה סיכת שיער כסופה, בצורת ירח, שהיא ענדה כל יום. היא הייתה כל כך מבריקה שבימי שמש היא שלחה כתמי אור קטנים על הקירות.
"נעלמה," אמרה שירה. "שמתי אותה אתמול על אדן החלון בחדר המדריכים, כמו תמיד. בבוקר היא לא הייתה. חשבתי שנפלה החוצה, אבל חיפשתי בגינה ולא מצאתי."
אמי הרימה את הראש. "החלון היה פתוח?"
"כן. היה חם."
"ונעלמה גם כפית," אמרה זהבה מאחורי הדלפק, שלא פספסה אף שיחה בחדר האוכל אף פעם. "כפית קטנה, חדשה, מנירוסטה. השארתי אותה על הסף של החלון במטבח, עם כוס תה. הכוס נשארה. הכפית איננה. מי גונב כפית ומשאיר תה?"
"מישהו שלא שותה תה," אמרה חוטי.
אבל ליאו לא צחק. ליאו ישב שקט, הרבה יותר שקט מבדרך כלל, והאצבעות שלו שיחקו בשולי השרוול.
"ליאו?" שאלה אמי.
ליאו בלע רוק. "גם המצפן שלי," אמר בקול נמוך.
אמי וחוטי הסתכלו זו על זו. כולם ידעו על המצפן של ליאו. זה היה מצפן ישן, עגול, מפליז מבריק, עם מכסה שנפתח בקליק. ליאו אף פעם לא נתן לאף אחד לגעת בו. הוא אמר פעם, רק פעם אחת, שזה היה של אבא שלו.
"השארתי אותו על אדן החלון," אמר ליאו. "ליד המיטה. רק לרגע. כדי לראות לאן המחט מצביעה בזמן שהשמש שוקעת. ואז הלכתי לצחצח שיניים. וכשחזרתי…" הוא לא סיים.
חוטי הניחה לו יד על הכתף, בלי להגיד כלום. זה היה מוזר, כי חוטי תמיד אמרה משהו. אבל הפעם היא ידעה שלא צריך.
אמי פתחה את הפנקס, והרשימה כבר כתבה את עצמה:
פעמון נחושת – מהמסמר בחוץ.
סיכה כסופה – מאדן חלון פתוח.
כפית מנירוסטה – מסף חלון במטבח.
מצפן מפליז – מאדן חלון.
היא הסתכלה על הרשימה הרבה זמן.
"כל הדברים מבריקים," אמרה לאט. "וכולם נעלמו ממקום פתוח, ליד החוץ. אף אחד מהם לא נעלם מתוך חדר. אף אחד לא נעלם ממגירה."
"אז הגנב אוהב דברים מבריקים," אמרה חוטי, "ופוחד להיכנס לחדרים."
"או שהוא לא יכול להיכנס לחדרים," אמרה אמי, והוציאה מהפנקס את הנוצה הכחולה.
למחרת בבוקר, קוקו שוב לא קרא. אבל הפעם כולם התעוררו, כי רותי עברה בכל החדרים עם השעון המעורר שנשמע כמו מכונת כביסה, והיא נראתה כאילו לא ישנה בכלל. קוקו ישב על הגדר עם הגב לבית, כמו מי שהחליט שהוא בשביתה.
כל הבית ניסה לפייס אותו. תום הביא לו תולעת שמצא בגינה, עטופה בעלה כמו מתנה. קוקו הסתכל על התולעת, הסתכל על תום, והפנה את הראש לצד השני. מאיה שרה לו את "בוקר טוב" בקול הכי יפה שלה. קוקו סגר עין אחת. אוליבר הביא לו פעמון של אופניים, צבוע בכתום, וצלצל בו בחגיגיות. קוקו ירד מהגדר, הסתובב, והלך לשבת בתוך הלול.
"הוא נעלב," הסביר דוד. "צלצלת לו בפעמון של אופניים. זה כמו להגיש לזהבה כף מפלסטיק."
"זה עלבון," הסכימה זהבה מחלון המטבח. "עלבון מקצועי."
אחרי בית הספר, אמי ישבה עם חוטי על אדן החלון של חדר שבע, עם הרגליים בחוץ, והסתכלה על החצר. חוטי סיימה בדיוק צמיד חדש, יפה במיוחד, עם חרוז זכוכית אחד באמצע שנצץ בשמש כמו טיפת מים. היא הניחה אותו על האדן לידה, כדי להסתכל עליו מרחוק.
"הוא בשביל מאיה," אמרה. "לכבוד הגרב."
"הוא יפה," אמרה אמי.
אבל אמי לא באמת הסתכלה על הצמיד. היא הסתכלה על עץ החרוב. כי על הענף הנמוך של העץ, קרוב מאוד, ישבה ציפור. ציפור בגודל של יונה גדולה, בצבע חום־ורדרד, עם כובע פסים על הראש, ועל הכנף, בבירור, כתם כחול. כחול בוהק, עם פסים שחורים.
והציפור לא הסתכלה על אמי. היא לא הסתכלה על חוטי.
היא הסתכלה על הצמיד.
"חוטי," לחשה אמי. "אל תזוזי."
"למה?"
אבל כבר היה מאוחר. בבת אחת, ברעש של כנפיים ובצעקה צרודה, הציפור זינקה מהענף, חלפה ביניהן כמו חץ, ונעלמה בחזרה לתוך העלים של החרוב.
על אדן החלון, במקום שבו היה הצמיד, לא נשאר כלום.
"הצמיד שלי!" צעקה חוטי.
אמי כבר עמדה על הרגליים, עם הנוצה הכחולה ביד, והסתכלה למעלה, אל הצמרת של העץ. משם, מבין העלים, נשמעה עוד צעקה צרודה, ואחריה, חלש, כמו מתוך חלום, צליל קטן ומוכר.
דין.