אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 59: הנמש שעבר צד

בבית הגבעה, כולם ידעו להבדיל בין אליס לפני. לפחות, כולם חשבו שהם יודעים.

בבית הגבעה, כולם ידעו להבדיל בין אליס לפני. לפחות, כולם חשבו שהם יודעים.

"אליס צועקת," הסביר בני פעם לארי, ביום השני שלו בבית, כמו מי שמלמד מישהו לזהות ציפורים. "פני צועקת קצת פחות. אליס תמיד אומרת 'זה הבנים!'. פני אומרת 'זה הבנים!' רק אחרי אליס. אליס יש לה צמיד מלחמה. פני יש לה צמיד מלחמה גם, אבל היא לא זוכרת למה."

"וזה עובד?" שאל ארי.

"בערך בחצי מהזמן," הודה בני. "בחצי השני אני פשוט אומר 'היי, תאומה', וזה תמיד נכון."

אבל אמי ידעה דבר שבני לא ידע. ומאז שבוע שעבר, גם ארי ידע. לאליס היה נמש. אחד. קטן, חום, בדיוק מתחת לעין. ולפני לא היה. ועוד דבר: הן צחקו אחרת. אליס צחקה כמו מישהי שנופלת מאופניים, בבת אחת, חזק. ופני צחקה כמו מישהי שמתחילה לרדת במדרגות, בשקט, ואז יותר מהר, ואז נחרה קטנה בסוף, שהיא תמיד התביישה בה.

ובבוקר ההוא, בתור לארוחת הבוקר, ארי לחש לאמי: "אליס צוחקת היום כמו פני."

אמי הסתכלה. אליס עמדה בתור, עם הצמה הצמודה שלה, והצמיד, ובני סיפר משהו, וכולם צחקו. ואליס צחקה. בשקט, ואז יותר מהר, ואז, בסוף, נחרה קטנה. והיא מיד שמה יד על הפה, והאדימה.

אמי הוציאה את הפנקס.

כדי להבין למה, צריך לספר על מסיבת חנוכה.

כל שנה, בנר השמיני, בית הגבעה עשה מסיבה. זהבה טיגנה סופגניות, כל כך הרבה, שחוטי פעם ספרה מאה ושמונים, ואז התייאשה, ואז אכלה שלוש כדי להתאושש. דוד ניגן בכינור. ורותי הכינה הצגה קטנה, עם שירים, שבה כל ילד היה משהו: נר, או סביבון, או פך שמן, או, במקרה של בני, השנה, "הלביבה הגדולה", תפקיד שהוא המציא בעצמו ושאיש לא הצליח לשכנע אותו לוותר עליו.

והשנה, היה בהצגה סולו. שיר אחד, לבד, באמצע הבמה, בזמן שמדליקים את הנר השמיני. ורותי, אחרי שבוע של שמיעת כולם, בחרה את פני.

"פני?" אמר בני, בהפתעה כנה. "חשבתי שאליס היא זו שצועקת."

"שירה," אמרה רותי, בסבלנות, "זה לא צעקה, בני. זה בדיוק ההפך."

ורותי סיפרה לאמי, כמעט בסוד, שהיא שמעה את פני שרה במקלחת, בערב אחד, כשהיא חשבה שאף אחד לא שומע. "וזה היה הקול הכי יפה ששמעתי בבית הזה," אמרה רותי, "חוץ מהכינור של דוד. ואל תגידי לו שאמרתי 'חוץ'."

אבל משהו, מאז, השתנה.

"קודם כול," אמרה אמי, על המדרגה השלישית, לחוטי, לליאו ולארי, "מה אנחנו יודעים."

"אליס צוחקת כמו פני," אמר ארי.

"ופני," אמרה חוטי, "בחזרות של רותי, שרה מאוד חזק. מאוד־מאוד חזק. שמעתי אותה אתמול מהמטבח. זהבה חשבה שהקומקום שוב שורק."

"וזה רע?" שאל ליאו.

חוטי חשבה איך להגיד את זה בעדינות. "פני שרה כמו מלאך," אמרה לבסוף. "ומי שעמדה אתמול על הבמה שרה כמו… מלאך שדרכו לו על הרגל."

ליאו רשם: קול. שינוי פתאומי. עוצמה: גבוהה. מנגינה: לא ברורה.

"ועוד משהו," אמר ארי. "אליס לא אכלה זיתים בצהריים. אליס תמיד אוכלת את הזיתים של כולם. היא אוספת אותם מהצלחות. ופני שונאת זיתים."

"ופני," הוסיפה חוטי, "באה היום עם פלסטר. פה." והיא נגעה מתחת לעין. "אמרה ששרוך, החתול של מר בן־עמי, שרט אותה. אבל שרוך לא שורט אף אחד. שרוך רק ישן."

"אני יכול לבדוק," אמר ליאו. "בדיקה מדעית. שאלה אחת, שרק אליס יודעת את התשובה."

ועוד באותו ערב, ליד התאים, הוא ניגש לפני, עם הפלסטר, ושאל, כאילו במקרה: "בשביל מה הצמיד?"

"מלחמת הכריות!" ענתה פני מיד, בקול רם. "נגד הבנים! שבוע שלם! עם שקיות!" ואז השתתקה. כאילו נזכרה במשהו. "כלומר," הוסיפה, בשקט, "ככה אליס אומרת. אני לא זוכרת בדיוק."

ואחר כך הוא ניגש לאליס, ושאל אותה אותה שאלה. ואליס הסתכלה על הצמיד שלה הרבה זמן, כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה. "בשביל… יופי?" אמרה.

ליאו חזר למדרגה, והתיישב, והכריז: "הבדיקה המדעית הראתה שהתשובה הפוכה. ואני לא יודע מה זה אומר, אבל זה אומר משהו."

אמי הסתכלה על הרשימה הרבה זמן. ואז סגרה את הפנקס.

"אני צריכה לראות את הנמש," אמרה.

זה לא היה פשוט. כי מאז שהחזרות התחילו, אליס, שתמיד עמדה באמצע, צעקה ראשונה ודיברה הכי הרבה, נהייתה פתאום אחת שעומדת בצד. עם השיער על הפנים. ופני, עם הפלסטר, תמיד הייתה בחזרות, או בדרך לחזרות, או חוזרת מחזרות, עם רותי.

למחרת אחר הצהריים, אמי וחוטי הציצו לחזרה. הן ישבו בשורה האחרונה של חדר האוכל, מאחורי הערימה של הכיסאות, ושמעו את רותי אומרת: "פני, מתוקה, מהתחלה. והפעם, אולי, קצת פחות… חזק?"

ופני, עם הפלסטר, עמדה באמצע הבמה הקטנה, עם הידיים לצדדים, והסנטר למעלה, ושרה. בכל הכוח. בביטחון של מישהי שלא פחדה משום דבר בחיים. ובערך בשלושה צלילים שונים ממה שהיה צריך.

ומבחוץ, מהלול, קוקו התרנגול ענה לה. בקריאה ארוכה, כאילו הוא חשב שזו תחרות.

רותי נשמה עמוק. "פני," אמרה, בעדינות, "בשבוע שעבר שרת כמו זמיר. מה קרה?"

"התאמנתי," אמרה פני בגאווה.

אבל אמי לא הסתכלה על פני. היא הסתכלה על השורה הראשונה, שם ישבה אליס, לבד, עם השיער על הפנים. והשפתיים של אליס זזו. בלי קול. עם כל מילה בשיר, בדיוק בזמן, בדיוק בצליל, כאילו היא שרה, מבפנים, את כל השיר כמו שצריך.

אמי נגעה ביד של חוטי, והראתה לה בסנטר. וחוטי הסתכלה, ופתחה עיניים גדולות, ולא אמרה כלום, שזה, אצל חוטי, היה סימן שמשהו באמת חשוב.

אז אמי חיכתה לארוחת הערב של אותו יום.

בארוחת הערב היה מרק עדשים, והאור במטבח היה חזק, ואליס ישבה מול אמי, ואכלה לאט, ולא דיברה כמעט. ואמי, באמצע המרק, אמרה, בקול הכי רגיל שלה: "אליס, יש לך משהו על הלחי."

אליס הרימה את הראש, בבהלה. וניגבה את הלחי השמאלית עם המפית. ואמי ראתה: מתחת לעין הימנית, הנמש. קטן, חום, בדיוק איפה שהוא צריך להיות.

"ירד?" שאלה אליס.

"ירד," אמרה אמי. ורשמה, מתחת לשולחן: נמש: יש. מתחת לעין ימין.

אבל משהו בתשובה של אליס הציק לה. "ירד?" היא שאלה. כאילו היא פחדה שמשהו ירד. ומי מפחדת שנמש יירד? נמש הוא לא משהו שיורד. נמש הוא משהו שיש לך מהיום שנולדת, כמו האף, או כמו השם.

"אז זאת אליס," אמרה חוטי בלילה, מאוכזבת קצת. "נמש זה נמש."

"כנראה," אמרה אמי. אבל משהו הציק לה. משהו קטן, כמו אבן בנעל, שלא מצליחים למצוא.

למחרת היה יום שישי, וזהבה ביקשה עזרה בבצק של הסופגניות, כי היה צריך לנסות את המתכון לפני המסיבה. "סופגנייה שלא ניסו," הסבירה זהבה, "היא סופגנייה שמסכנת את כולם." וכל החדר של אמי, ועוד חצי מהבית, עמדו סביב השולחן הגדול, עם סינרים, ועם קמח עד המרפקים.

בני, שהגיע בתחפושת של הלביבה הגדולה, כי "צריך להתרגל לתפקיד", לא היה יכול להתקרב לשולחן, כי התחפושת הייתה עגולה מדי. אז הוא עמד בפתח המטבח, עגול, חום, עם כתר של נייר כסף, והסביר לכל מי שעבר שלביבה היא בעצם סופגנייה שלא התאמצה. "אני הדבר האמיתי," הודיע. "סופגנייה זה רק לביבה עם ריבה ויחסי ציבור." וזהבה, בלי להסתובב, זרקה לו גוש בצק, והוא תפס אותו בפה, והשתתק לעשר דקות שלמות, שזה, אמרה חוטי, היה השקט הכי ארוך בתולדות בני.

ואליס עמדה ממש מול אמי. ולשה. ולשה בכוח, ובשקט, עם הלשון בחוץ, בריכוז. ואז, באמצע, הרימה את היד לגרד את האף, ומרחה קצת קמח על הפנים.

"אליס," אמרה זהבה, "את נראית כמו רוח רפאים. תנגבי."

ואליס ניגבה. עם הגב של היד. מהאף, ועד הלחי.

ואמי, שעמדה מולה, הפסיקה ללוש.

כי הנמש היה שם. קטן, חום, מתחת לעין. אבל לא מתחת לעין הימנית. מתחת לעין השמאלית.

ואמי מצמצה. ושוב מצמצה. ואמרה לעצמה שזה בגלל הקמח, ושזה בגלל האור, ושאולי היא זכרה לא נכון. אבל היא לא זכרה לא נכון. היא רשמה. נמש: יש. מתחת לעין ימין. ככה היה כתוב בפנקס, באותיות שלה, מאתמול. והפנקס של אמי לא שיקר אף פעם.

ואז, בדיוק כשהיא הסתכלה, אליס שוב ניגבה את הלחי, הפעם עם הסינר. וכשהיא הורידה אותו, הנמש… נמרח. לא נעלם. נמרח. פס דק, חום, כמו של עיפרון, נמשך מתחת לעין, עד הלחי.

אליס הסתכלה על הסינר. על הכתם החום הקטן שנשאר עליו. והחווירה, מתחת לקמח, עד שהיא באמת נראתה כמו רוח רפאים.

ואז הרימה את העיניים. וראתה שאמי מסתכלת עליה.

הן הסתכלו זו על זו מעל הבצק, רגע ארוך, בזמן שכל השאר צחקו, ולשו, וזהבה צעקה על בני שאוכל את הבצק חי. ואמי לא אמרה כלום. היא רק הוציאה, לאט, את העיפרון מאחורי האוזן, והפכה אותו ביד, כמו מי ששואלת שאלה בלי מילים.

ואליס, או מי שקראו לה אליס, הסתובבה, וברחה מהמטבח, עם הסינר ביד.

"מה קרה לה?" שאלה זהבה.

"קמח בעיניים," אמרה אמי. וזה לא היה לגמרי שקר.

בלילה, על המדרגה השלישית, ישבו ארבעה. ואמי פתחה את הפנקס, והראתה להם.

"נמש לא עובר צד," אמרה. "נמש לא נמרח. נמש לא יורד על סינר. אבל עיפרון חום, כן."

"ציירו לה נמש," לחש ליאו.

"היא ציירה לעצמה," אמרה אמי. "מול המראה. ובמראה, ימין זה שמאל. אז ביום הראשון היא צדקה, ובשני היא התבלבלה." היא סגרה את הפנקס. "וזה אומר שמי שישבה מולי בארוחת ערב, ומי שלשה מולי בבוקר, היא לא אליס בכלל. זאת פני. עם נמש מעיפרון."

"ואליס?" שאלה חוטי.

ארי הרים את הראש. "הפלסטר," אמר בשקט. "מתחת לעין. ששרוך כאילו שרט."

"מתחת לפלסטר," אמרה אמי, "יש נמש אמיתי. והיא מסתירה אותו."

הם ישבו בשקט. מלמטה, מהמטבח, הגיע ריח של סופגניות ניסיון, וקול של זהבה ששרה, בשקט, את שיר הבית.

"אבל למה?" שאלה חוטי לבסוף. "למה שאליס תרצה להיות פני? ולמה שפני תרצה להיות אליס? ולמה דווקא עכשיו, שבוע לפני המסיבה?"

"אולי זה משחק," הציע ליאו. "תאומות עושות את זה בספרים כל הזמן. מתחלפות, וצוחקות על כולם."

"אבל הן לא נהנות," אמר ארי בשקט. "אף אחת מהן. כל השבוע. הן צוחקות רק כשמישהו מסתכל, ואחר כך הפנים שלהן נופלות. אני שמתי לב."

ואמי הסתכלה למטה, לחדר האוכל, איפה שעמדה, בפינה, הבמה הקטנה של רותי. עם הווילון האדום. ועם רגל של כיסא, שבצבצה מתחת לווילון. כיסא שמישהו הציב מאחוריו, ושלא היה שם בשבוע שעבר.

"את זה," אמרה, "אני לא יודעת עדיין. אבל אני חושבת שהתשובה נמצאת מאחורי הווילון."

אמי הבלשית פרק 59: הנמש שעבר צד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין