אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 58: מדף ההחלפות

זהבה עמדה במטבח, עם כף העץ ביד, מעל הסיר של הקציצות, כשאמי וחוטי נכנסו. אמי לא אמרה כלום. היא רק פתחה את היד, לאט, ושם, על כף היד, הייתה מונחת הטבעת.

זהבה עמדה במטבח, עם כף העץ ביד, מעל הסיר של הקציצות, כשאמי וחוטי נכנסו. אמי לא אמרה כלום. היא רק פתחה את היד, לאט, ושם, על כף היד, הייתה מונחת הטבעת.

הכף נפלה לסיר. פלופ.

זהבה לא הרימה אותה. היא לא הרימה כלום. היא רק הסתכלה על הטבעת, ואז ניגבה את הידיים בסינר, פעם אחת, ופעמיים, ושלוש, כאילו הידיים שלה לא האמינו שהן נקיות מספיק. ואז לקחה אותה. בשתי אצבעות. כמו מישהי שמרימה פרפר.

"אמא שלי," אמרה, והקול שלה, שרק לפני שבועות חזר אליה אחרי המקהלה, נשבר שוב. "היא ענדה אותה ארבעים שנה. ואני, שבוע אחרי שקיבלתי אותה…" היא שתקה. "עשרים שנה חיפשתי. בכל חריץ. בכל שק קמח. פירקתי את הכיור פעמיים. דוד חשב שהשתגעתי."

"היא לא הלכה לאיבוד," אמרה אמי בעדינות. "מישהו לקח אותה. ושמר עליה."

וכשהיא סיפרה לזהבה על העורבני, ועל השחמט, ועל החריץ של הצריח השחור, זהבה צחקה ובכתה באותו זמן, שזה, אמרה חוטי אחר כך, הצליל הכי יפה שיש, ונשמע קצת כמו קומקום.

באותו ערב, זהבה תלתה את הטבעת על שרשרת, סביב הצוואר. "ככה," אמרה, "אף אחד לא ייקח אותה. גם לא בצק."

אבל השאלה נשארה.

"עשרים שנה," אמר ליאו על המדרגה השלישית, והחזיק ביד את ספר הציפורים הגדול מהספרייה, פתוח באמצע. "עורבנים חיים עד חמש־עשרה שנה, בערך. כתוב פה. אז העורבני שלנו לא יכול להיות זה שלקח את הטבעת."

"אז מי?" שאלה חוטי.

"סבתא שלו," אמר ארי בשקט.

כולם הסתכלו עליו.

"אם כל המשפחה שלו גרה בחרוב," אמר ארי, "אז אולי גם האוצר שלהם עובר מסבתא לנכד. כמו שאצלנו עוברים המכתבים בקופסה."

ליאו דפדף בספר. "כתוב פה," קרא, "שבסתיו העורבנים מחביאים בלוטים לחורף. אלפים. ושהם זוכרים איפה כל אחד. כל אחד!" הוא הרים את העיניים. "יש להם מחסן."

"מחסן של חורף," לחשה אמי. "לא קן של תינוקות. מחסן."

"מה זה מחסן של חורף?" שאל תום, שישב שתי מדרגות מתחתיהם, והעמיד פנים שהוא לא מקשיב.

"זה כמו המזווה של זהבה," הסביר ליאו. "רק בתוך עץ. ובמקום קמח וסוכר, יש בלוטים."

תום חשב על זה. "ומלכות," אמר.

"ומלכות," הסכימה אמי.

"אז הוא כמו זהבה," אמר תום בסיפוק. "גם זהבה שומרת את הדברים הכי טובים למעלה, איפה שאף אחד לא מגיע." וזה, כולם הסכימו, היה תיאור מדויק להפליא.

ולמחרת בבוקר, דוד הביא את הסולם הגדול.

הוא טיפס לאט, כי, כמו שהוא אמר, "הברכיים שלי כבר יותר מבוגרות מהעץ". אמי, חוטי, ליאו וארי עמדו למטה, עם הפנס, ותום עמד לידם עם סל, כי הוא היה אחראי על "הדברים שנופלים מהעץ", תפקיד שהוא המציא בעצמו, באותו בוקר. ולמעלה, על הענף הגבוה, ישב העורבני, והסתכל על דוד בחשדנות עמוקה, ואמר פעם אחת "מיאו", בטון של שומר.

"סליחה, אדוני," אמר לו דוד בנימוס. "אני רק מסתכל. לא נוגע. טוב, אולי נוגע קצת."

ובגובה של קומה וחצי, במקום שבו הגזע התפצל לשניים, דוד מצא חור. חור עמוק, חשוך, בתוך העץ. והכניס יד. והוציא. ונעצר.

"ילדים," קרא למטה, בקול מוזר. "תביאו את הסל של תום. ותביאו עוד סל."

זה לקח לדוד חצי שעה לרוקן את המחסן של העורבני. ובכל פעם שהוא הוריד משהו, בזהירות, תום קיבל אותו בסל, והכריז עליו בקול, כמו בהגרלה.

"בלוטים! הרבה בלוטים!"

"הפרש הלבן!"

"הרץ השחור!"

"הצריח! הצריח של אתמול!"

"גולה!" ותום החזיק אותה מול העיניים. "זאת הגולה שלי! הירוקה! שאיבדתי בגן!"

ואחר כך, דברים שאף אחד מהם לא ראה מעולם. ארי עמד ליד הסל, ובכל פעם שתום הוציא משהו, הוא אמר, בשקט, למי זה שייך. "סיכה עם תות, של רותי. היא מחפשת אותה מספטמבר." "מפתח קטן, של ארון המטאטאים. זהבה אמרה שהוא נעלם בקיץ." "מטבע של עשר אגורות. זה של בני. הוא תמיד מפיל אותם מהכיס ליד הלול."

ויש דברים שאפילו ארי לא הכיר. שרשרת קטנה, של משקפיים, ישנה, מכסף. "זאת," אמר דוד, כשירד, והחזיק אותה, "של הגברת כהן. היא הייתה מאבדת אותה כל יום, ומוצאת, ומאבדת, עד שיום אחד, לפני הרבה שנים, איבדה לתמיד." וכפית של תינוקות, מנחושת. ומשרוקית של שופט. ואצבעון.

אצבעון קטנטן, מכסף, שחור מזמן, עם אות אחת חרוטה עליו. ט.

דוד החזיק אותו הרבה זמן. "טובה," אמר לבסוף, בקול שאמי שמעה ממנו רק פעמיים בחייה. "היא תפרה לכולנו את כפתורי המעילים, בחורף. ואיבדה אותו, כשאני הייתי בן תשע. וכולנו חיפשנו. כל הבית. יומיים."

הם הניחו הכול על השולחן במטבח, וזהבה מיינה, וכולם עברו ולקחו את מה ששלהם, ולפעמים צחקו, ולפעמים שתקו. והגברת כהן, כשראתה את השרשרת, הורידה את המשקפיים, והסתכלה עליה, ואמרה רק: "נו, באמת." ואז ענדה אותה. ונראתה, אמרה חוטי, צעירה בהרבה שנים, לפחות לשנייה.

ואת האצבעון, דוד לא לקח לעצמו. ביום חמישי, כשסבתא רחל באה לבקר את מאיה, הוא חיכה לה בשער, והניח אותו בכף היד שלה, בלי להגיד כלום. וסבתא רחל הסתכלה על האות הקטנה, ט, והרימה את העיניים לדוד, ואמרה, בקול של ילדה בת עשר: "דודי. זוכר את הכפתור שהיא תפרה לך, עם החוט האדום, כי לא היה לה כחול?" ודוד אמר שהוא זוכר. ושניהם עמדו בשער עוד הרבה זמן, ואמי, מהחלון, לא שמעה מה הם אמרו אחר כך, וגם לא ניסתה.

אבל ליאו ספר את הכלים שוב ושוב, ופניו נפלו.

31/32. חסר: מלכה לבנה.

"היא לא שם," אמר. "המלכה של טובה לא במחסן."

וזה היה הכי גרוע, כי ביום שישי היה המשחק. המשחק הגדול. כי ליאו, בחודש שעבר, באומץ שלא ידע שיש לו, הזמין את מר בן־עמי, השכן, לשחק נגדו על הלוח של טובה. ומר בן־עמי, שגידל את הנפית ואת שרוך, סיפר שהוא שיחק נגד טובה פעם, לפני ארבעים שנה, "והפסדתי כל כך מהר, שלא הספקתי לשתות את התה."

"אי אפשר לשחק נגדו עם קוביית סוכר במקום מלכה," אמר ליאו, והיה קרוב לבכי, מה שלא קרה לליאו כמעט אף פעם.

ארי ישב לידו. הוא הסתכל על החלון של הספרייה, ועל האדן, ועל הסימנים הקטנים בבוץ.

"הוא לא גנב," אמר ארי לבסוף. "הוא החליף. כל פעם שהוא לקח, הוא השאיר משהו. הכי יפה שהיה לו. הטבעת. החרוז. הכפתור." הוא היסס. "אולי הוא פשוט רוצה לשחק איתנו. בדרך שלו. כמו שאני רציתי שישימו לב אליי. בדרך שלי."

אמי הסתכלה על ארי. ואז היא חייכה, חיוך של מי שהבינה משהו.

"אז בואו ניתן לו מקום לשחק," אמרה.

באותו אחר צהריים, דוד הבריג מדף. מדף קטן, מעץ, מחוץ לחלון של הספרייה, בדיוק מול החרוב, עם גג קטן נגד הגשם. וחוטי צבעה עליו, באותיות כחולות: מדף ההחלפות. לקחת זה בסדר. רק תשאיר משהו. ולמטה, באותיות קטנות יותר, כי ליאו התעקש: תקנון בעמוד הבא.

"אבל הוא לא יודע לקרוא," אמר בני.

"זה לא משנה," אמרה חוטי. "גם אתה לא קורא תקנונים, ואתה עדיין במועדון."

וכל ילד בבית הגבעה הביא משהו מבריק. כדורים של נייר כסף מהשוקולדים. פקקים. מפתח ישן, שלא פותח כלום. סיכה עם פרח. ואוליבר הביא כפית כתומה, כי, כמו שהוא הסביר, "גם לעורבנים מגיע לדעת מה זה כתום". ותום הביא, אחרי הרבה מחשבה, את הגולה הירוקה שלו. "הוא שמר עליה כל כך יפה," אמר, "אז מגיע לו."

ובני, אחרי שחשב הרבה, הניח על המדף את שיעורי הבית שלו בחשבון. "אם הוא חכם כמו שאומרים," הסביר, "אולי הוא יחליף לי אותם בפתורים."

"זה לא מבריק," אמר ליאו.

"זה מבריק מאוד," אמר בני, "אם חושבים על זה." ורותי, שעברה במסדרון, לקחה את הדף מהמדף, והחזירה אותו לבני ביד, בלי מילה, עם המבט שלה, זה שאומר יותר מתקנון של חמישה עמודים.

ובבוקר, כפית אחת כתומה כבר לא הייתה שם. ובמקומה, מונח בדיוק באמצע המדף, היה בלוט. בלוט אחד, שלם, מבריק, כאילו מישהו צחצח אותו.

"הוא שילם!" צעק אוליבר. "הוא שילם לי בבלוט!"

וזהבה, שעוד נגעה כל כמה דקות בשרשרת שעל הצוואר, כאילו לבדוק שהטבעת לא ברחה שוב, אפתה באותו ערב עוגייה אחת קטנטנה, עגולה, עם אגוזים, בגודל של מטבע. ושמה אותה על המדף, ליד הבלוטים. "זה לא תשלום," הודיעה לחרוב, בקול רם, עם הידיים על המותניים. "זה תודה. ועכשיו תתרחק מהמטבח שלי."

ביום שישי, בארבע, המשחק התחיל. מר בן־עמי בא בכובע הישן שלו, עם תרמוס תה ועם שרוך, שישב לו על הכתף ונתן לכולם להבין שהוא בעד מר בן־עמי. כל בית הגבעה הצטופף בספרייה, בשקט שלא היה בה מעולם. וליאו ישב מול הלוח, חיוור, עם שלושים ואחד כלים מצוחצחים, ועם מלח, בשולחן הקטן ליד, מוכן לשמש מלכה.

ובני, שלא שיחק הפעם, מינה את עצמו לפרשן. הוא עמד בצד, עם מלפפון ביד במקום מיקרופון, ולחש לכולם, כמו בשידור של כדורגל: "ליאו מזיז רגלי. רגלי! מר בן־עמי שותה תה. הוא חושב. הוא שותה עוד תה. זה מתח שלא היה כמותו בספרייה הזאת!" עד שהגברת כהן הסתכלה עליו, והמלפפון, בשקט, נאכל.

המשחק היה ארוך. מר בן־עמי שתה את כל התה. ליאו חשב כל כך חזק, שהאוזניים שלו האדימו. ובאמצע, כשליאו היה צריך את המלכה, הוא הושיט יד, לאט, למלחייה.

"מיאו."

כולם הסתובבו לחלון. על מדף ההחלפות נחת העורבני. הוא הסתכל פנימה, על הלוח, על ליאו, על המלחייה. הטה את הראש. ואז הניח משהו על המדף, ולקח במקור כדור קטן של נייר כסף, והתרומם, ונעלם בחרוב.

ארי היה ראשון ליד החלון. וכשהסתובב, הוא החזיק ביד מלכה לבנה, קטנה, עם כתר מנחושת, שנצץ כמו לא נצץ חמישים שנה.

ליאו לקח אותה, והציב אותה על הלוח. והזיז אותה, אמר מר בן־עמי אחר כך, "כמו מישהו שמערבב מרק".

המשחק נגמר בתיקו. מר בן־עמי לחץ לליאו את היד, הרבה זמן. "טובה הייתה מרוצה," אמר. "וגם קצת מקנאה."

ואמי כתבה בפנקס: תיק מספר 29: הכלים שנעלמו. נפתר. הגנב: אין גנב. יש סוחר. משלם בבלוטים, בטבעות ובמלכות.

ומתחת, בכתב קטן יותר, היא הוסיפה: חבר חדש במועדון השחמט: עורבני. תפקיד: אחראי על הדברים המבריקים. ליאו מסכים, בתנאי שהוא יקרא את התקנון.

ולמחרת בבוקר, בתור לארוחת הבוקר, ארי נעמד ליד אמי, והתכופף אליה, ולחש, בקול של מי שלא בטוח שמותר לו להגיד: "אמי. אליס צוחקת היום כמו פני."

אמי הבלשית פרק 58: מדף ההחלפות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין