מועדון השחמט של ליאו נפגש בכל יום רביעי, בארבע, בספרייה. היו בו בדיוק חמישה חברים, וליאו ידע את זה בעל פה, כי הוא זה שכתב את התקנון. חמישה עמודים. עם מספרים.
החברים היו: ליאו, שהיה היושב־ראש, והמזכיר, והגזבר, והשופט. בני, שהצטרף כי חשב ש"שחמט" זה סוג של שוקולד, ונשאר כי גילה שהוא טוב בזה. עומר מהכיתה של ליאו, שחשב לאט, אבל לא טעה אף פעם. תום, שהיה בן שבע ולא ידע לשחק, אבל היה אחראי על "לשמור על הכלים שנפלו", תפקיד שהוא לקח מאוד ברצינות. ומהשבוע שעבר גם ארי, שליאו הציע לו להצטרף, אחרי שראה שהוא זוכר בדיוק איפה עמד כל כלי, גם אחרי שהלוח התהפך.
והם שיחקו על הלוח הכי יפה בבית הגבעה. לוח ישן, מעץ כהה ובהיר, עם כלים מעץ, שלכל אחד מהם היה כתר קטן או ראש קטן מנחושת, מבריק, שנצץ באור. את הלוח הביאה טובה, אשתו של המייסד, לפני חמישים שנה, ודוד אמר שהיא לימדה עליו את כל הילדים הראשונים. "ואף אחד," הוסיף, "לא ניצח אותה. אף פעם. היא הייתה מזיזה את המלכה כמו מישהי שמערבבת מרק."
ובכל יום רביעי, לפני המשחק, ליאו היה מצחצח את כל הראשים הקטנים מנחושת עם מטלית רכה, אחד אחד, שלושים ושניים כלים, ובודק שכולם במקום, ורושם בפנקס: 32/32. תקין.
עד היום רביעי שבו הוא רשם: 31/32. חסר: פרש לבן.
"אולי הוא נפל," אמר בני, והסתכל מתחת לשולחן.
"תום," אמר ליאו, ברצינות של יושב־ראש, "אתה אחראי על הכלים שנפלו. נפל כלי?"
תום הסתכל מתחת לשולחן, ומתחת לכיסא, ומתחת לשטיח, ואפילו בתוך הנעל שלו, ליתר ביטחון. "לא נפל אצלי," הודיע. "אני הייתי ער כל הזמן."
הם שיחקו עם מחק במקום הפרש. בני הפסיד לעומר, ואמר שזה בגלל שהמחק "לא נראה מספיק כמו סוס".
ובשבוע אחרי זה, ליאו רשם: 30/32. חסר: פרש לבן, רץ שחור.
ובשבוע שאחריו, לפני שבכלל התחילו, ליאו פתח את הקופסה, ספר, ספר שוב, ונהיה לבן כמו הכלים הלבנים. 29/32. חסר: פרש לבן, רץ שחור, מלכה לבנה.
"המלכה," לחש. "של טובה."
ובאותו ערב, על המדרגה השלישית, אמי פתחה את הפנקס.
"קודם כול," אמרה, "מה אנחנו יודעים."
"שלושה כלים," אמר ליאו, שכבר הכין רשימה. "אחד בכל יום רביעי. תמיד בין המשחק של השבוע הקודם לפתיחת הקופסה. הקופסה נשארת על המדף ליד החלון. הספרייה לא נעולה. ו…" הוא היסס. "ובמקום כל כלי שנעלם, יש משהו אחר."
"מה זאת אומרת משהו אחר?" שאלה חוטי.
ליאו הוציא מהכיס שקית קטנה, שקופה, עם תווית, כמו של חוקרים בטלוויזיה. בתוכה היו שלושה דברים. פקק אדום, של בקבוק מיץ. כפתור כסוף, עם עוגן קטן חרוט עליו. וחרוז כחול, עגול, שקוף, כמו טיפה של ים.
"הפקק היה בקופסה במקום הפרש," אמר. "הכפתור במקום הרץ. והחרוז במקום המלכה. בדיוק באותו חריץ."
אמי לקחה את השקית, והסתכלה. "מישהו לוקח," אמרה לאט, "ומשאיר משהו במקום. כמו… תשלום."
"או כמו בדיחה," אמרה חוטי. "פקק במקום פרש? זה נשמע לי בדיוק כמו מישהו."
וכולם הסתכלו, בלי לרצות, לכיוון חדר שלוש. החדר של אוליבר.
"זה לא אני!" צעק אוליבר, למחרת בבוקר, לפני שאמי בכלל פתחה את הפה. הוא עמד ליד הלול, עם סל ביצים ביד, ועם הכוכב הזהב של הגברת כהן מוצמד לסוודר, כמו תמיד מאז. "אני אביר הביצים! אבירים לא גונבים מלכות!"
"אבל אבירים כן אוהבים בדיחות," אמרה חוטי.
"זה נכון," הודה אוליבר. "אבל אם זה הייתי אני, הייתי משאיר משהו יותר מצחיק. כמו ביצה. ביצה במקום מלכה. זה מצחיק. פקק זה לא מצחיק. פקק זה סתם."
אמי רשמה: אוליבר. טענה: פקק זה לא מצחיק. מסכימה.
"ואולי," אמר בני, שהצטרף אליהם ליד הלול כי שמע שמדברים על שחמט, "זה עומר. הוא תמיד מנצח. אולי הוא רוצה שנשחק עם מחקים, כדי שכולם יתבלבלו, והוא ימשיך לנצח."
"עומר לא היה פה בכלל בשבוע שעבר," אמר ליאו. "הוא היה אצל דודה שלו. בחיפה. ארבעה ימים."
"אז אולי זה תום," אמר בני. "הוא כבר שתל פעם סימניות."
ותום, ששמע את זה מהצד השני של הגדר, איפה שהוא האכיל את פלאפל, נעלב כל כך שהוא הפיל את הגזר. "אני הייתי אחראי על הכלים!" צעק. "אם אני הייתי לוקח כלי, הייתי אומר! אני תמיד אומר בסוף!"
וזה, אמי ידעה, היה נכון. תום תמיד אמר בסוף. בדרך כלל בבכי, אבל אמר.
"ופלאפל?" שאלה חוטי. "הוא כבר קבר פעם את המפתחות של דוד."
"פלאפל לא יודע לפתוח קופסה," אמר ליאו. "וגם לא יודע להשאיר כפתור עם עוגן. הוא יודע להשאיר רק דבר אחד, ואת זה אף אחד לא רוצה בקופסה."
כולם צחקו. אפילו תום, שעוד היה קצת נעלב.
אבל ארי, שעמד כל הזמן הזה בשקט, ליד אמי, לא צחק. הוא הסתכל על השקית השקופה, ועל החרוז הכחול.
"החרוז הזה," אמר לבסוף, בשקט, "הוא של מאיה."
כולם הסתובבו אליו.
"מהשרשרת שלה," אמר ארי. "עם החרוזים הכחולים. היו בה שתים־עשרה, כשהגעתי. ביום שלישי שמתי לב שיש רק אחת־עשרה. היא אמרה שהחוט נקרע ליד הלול." הוא הצביע על הכפתור. "והכפתור, עם העוגן, הוא מהמעיל של דוד. המעיל הכחול, של החורף, שהוא לובש כשיורד גשם. חסר לו כפתור שלישי מלמעלה. כבר שבועיים."
ליאו פתח את הפה, וסגר אותו. ואז פתח שוב. "איך אתה יודע את כל זה?"
ארי משך בכתפיים, כמעט במבוכה. "אני מסתכל על אנשים," אמר. "זה מה שאני עושה."
ואמי חייכה, ורשמה בפנקס, בכתב גדול: החפצים שבמקום הכלים, הם בעצמם חפצים שנעלמו. מישהו לוקח מכל מקום, ומשאיר בכל מקום.
"והפקק?" שאלה חוטי.
ארי חשב. "של מיץ ענבים," אמר. "מהסוג שזהבה קונה רק בימי שישי. אבל את זה כולם שותים. אז הוא יכול להיות של כל אחד."
באותו ערב, הם עלו לספרייה, ארבעתם, עם הפנס של חוטי. הקופסה עמדה על המדף, ליד החלון, כמו תמיד. ליאו פתח אותה, וספר. 29/32. בינתיים, אף אחד לא לקח עוד.
ואמי ניגשה לחלון.
הוא היה החלון הישן, הגבוה, שמול עץ החרוב. ומישהו, כמו תמיד, השאיר אותו פתוח קצת, כי בספרייה היה חם מהתנור. ועל האדן, מבחוץ, היו סימנים. קטנים, בבוץ היבש. שלושה קווים קדימה, אחד אחורה. ושוב. ושוב.
"עקבות," לחשה חוטי.
"של ציפור," אמר ליאו, והוציא את המטר מהכיס, ומדד. "ארבעה סנטימטר. ציפור לא קטנה."
ואמי, בלי להגיד כלום, הוציאה מהפנקס, מבין הדפים של התיק מספר ארבע, משהו שהיא שמרה שם כבר יותר משנה. נוצה. כחולה, עם פסים שחורים. והניחה אותה על האדן, ליד הנוצה החדשה, שליאו מצא בשבוע שעבר.
הן היו זהות.
"העורבני," אמרו חוטי וליאו ביחד.
"העורבני?" שאל ארי, שלא היה בבית הגבעה בתיק מספר ארבע.
"ציפור אחת, חכמה מאוד," הסבירה חוטי, "שגנבה לנו פעם את הפעמון של קוקו, ואת הצמיד שלי, וכדור כתום, וחצי מהדברים המבריקים בבית, כדי לקשט קן לתינוקות שלה. וגם יודעת לעשות מיאו. כמו חתול. זה היה מבהיל מאוד."
ארי הסתכל על הנוצות. "אבל עכשיו חורף," אמר לאט. "אין תינוקות בחורף. אז בשביל מה הוא צריך מלכה?"
ואף אחד לא ידע מה לענות.
"יש רק דרך אחת לדעת," אמרה אמי. "לראות אותו."
ככה התחילה התצפית.
ליאו בנה, מהקופסה של השחמט, מלכודת. לא מלכודת אמיתית, אלא מלכודת של עיניים: הוא שם את הקופסה פתוחה על האדן, מבפנים, עם הכלים שעוד נשארו, ומעליהם שמש קטנה של נייר כסף, כדי שיהיה מבריק במיוחד. ואז הוא כתב לוח משמרות. חמישה עמודים. עם מספרים.
"משמרת ראשונה," הקריא, "בוקר: אמי וחוטי, מאחורי הווילון. משמרת שנייה, צהריים: אני וארי, מאחורי הספה. משמרת שלישית, אחר הצהריים: בני ועומר, מאחורי הכורסה. ומשמרת רביעית…"
"אני!" צעק תום. "אני רוצה משמרת!"
"משמרת רביעית," אמר ליאו, "תום. אחראי על להגיד לכולם מתי משמרת."
ותום, שלא הבין שזה לא באמת משמרת, היה מאושר.
יום שלם הם ישבו. אמי וחוטי מאחורי הווילון, עד שחוטי נרדמה, ונחרה, ואמי הייתה צריכה לכסות לה את הפה. ליאו וארי מאחורי הספה, עד שליאו ספר את כל הספרים במדף התחתון, מאה ושבעה־עשר. בני ועומר מאחורי הכורסה, עד שבני אכל, בשקט, שלוש פרוסות לחם עם ריבה, ועומר התלונן שהוא לועס חזק מדי ושהעורבני ישמע.
והעורבני לא בא.
"אולי הוא יודע," אמרה חוטי בערב, מאוכזבת. "הוא הרי חכם. אולי הוא ראה אותנו."
"או," אמרה אמי לאט, והסתכלה על הלוח של ליאו, "אולי הוא בא רק כשיש מישהו שמשחק."
ליאו הרים את העיניים. "ביום רביעי," אמר. "הוא תמיד לקח אחרי יום רביעי. אחרי שאנחנו משחקים, והכלים מצוחצחים, ומבריקים, ו…" הוא נעצר. "ואני מצחצח אותם," אמר בשקט. "אני מצחצח אותם בשבילו."
ביום רביעי, בארבע, המועדון נפגש כרגיל. חמישה חברים, וגם אמי, וחוטי, שישבו בצד, כאילו במקרה, עם ספרים הפוכים. ליאו צחצח את הכלים, אחד אחד, עשרים ותשעה כלים, והם נצצו כמו אוצר. ובני שיחק נגד ארי, ועומר נגד ליאו, עם מחק, ופקק, וקוביית סוכר שזהבה נתנה, במקום הכלים החסרים.
ובארבע ועשרים ושתיים, אמי שמעה את זה.
"מיאו."
כולם קפאו. בני עם הצריח באוויר. תום עם היד בצנצנת הסוכריות.
על האדן, בחלון הפתוח, ישבה ציפור. גדולה יותר ממה שאמי זכרה. ורודה־חומה, עם כנפיים כחולות־שחורות, מפוספסות, כמו פסים של ים, ועם עיניים חכמות, בהירות, שהסתכלו ישר על הלוח. היא הטתה את הראש, פעם לצד אחד, פעם לצד השני, כמו מישהי ששוקלת מהלך.
ואז היא קפצה, קפיצה אחת קטנה, לתוך החדר, אל הקופסה שעל השולחן. הוציאה מהמקור משהו קטן ומבריק, והניחה אותו בחריץ. ותפסה במקור, בזהירות, כמו יהלומן, את הצריח השחור.
"עכשיו!" לחש ליאו.
אבל אמי תפסה לו את היד. "לא," לחשה. "תראה מה היא השאירה."
ברעש כנפיים, העורבני היה כבר בחוץ, על החרוב, עם הצריח במקור.
והם רצו לקופסה, כולם, ביחד, ותום ראשון, כי הוא היה אחראי על הכלים שנפלו.
בחריץ של הצריח השחור הייתה מונחת טבעת. טבעת קטנה, מזהב, עם אבן אחת, ירוקה, קטנטנה.
וחוטי, שהסתכלה עליה מקרוב, החווירה. "אמי," לחשה. "אני מכירה את הטבעת הזאת. זאת הטבעת של זהבה. של אמא שלה. זהבה סיפרה לנו עליה מיליון פעם: איך היא הורידה אותה כדי ללוש בצק, ושמה על אדן החלון של המטבח, ובבוקר היא לא הייתה שם. לפני עשרים שנה."
אמי הסתכלה על הטבעת, ואחר כך, דרך החלון, על החרוב. ועל הצמרת שלו, שנעה ברוח, כאילו מישהו שם למעלה צוחק.