אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 56: קיר השמות

"ארי," אמרה אמי בשקט.

"ארי," אמרה אמי בשקט.

הוא קפא. התווית שהחזיק, של עומר, רעדה לו באצבעות. הוא לא הסתובב. הוא רק עמד, עם הגב אליה, מול התא האחרון, והכתפיים שלו עלו, ונשארו למעלה, כמו של מי שמחכה למכה.

"אני לא באתי לתפוס אותך," אמרה אמי, ונשארה לשבת על המדרגה השלישית. היא לא קמה. היא לא התקרבה. "באתי לראות."

ארי הסתובב לאט. בחושך, המשקפיים העגולים שלו תפסו את אור הירח, ונראו כמו שני מטבעות.

"את תגידי לכולם," לחש.

"אני אגיד מה שתרצה שאגיד," אמרה אמי. "ושום דבר אחר."

הוא לא ענה. אז אמי אמרה, בשקט, באותו קול שבו הוא לחש לתאים: "ארי. משקפיים עגולים. כותב את השם שלו על כף היד. גומר שיעורי בית ראשון. שם צמיד בכיס, כי הוא פוחד שהוא ייהרס." היא שתקה רגע. "ויודע את השמות של כל ארבעים ואחד הילדים בבית, אחרי שבוע. אני לא יודעת את כולם, גם אחרי שנה."

הכתפיים של ארי ירדו. לאט. ואז הוא התיישב על הרצפה, מול התאים, עם הגב לתא שלו, והוריד את המשקפיים, וניגב אותם בחולצה של הפיג'מה, הרבה זמן. יותר מדי זמן בשביל משקפיים.

ואמי ירדה מהמדרגה, והתיישבה לידו. לא קרוב מדי. בדיוק במרחק של תא אחד.

"לפני בית הגבעה," אמר ארי לבסוף, "הייתי בשלושה מקומות. בית אחד של משפחה. ואחר כך עוד אחד. ואחר כך בית כמו פה, אבל קטן, עם שמונה ילדים. שם הייתי הכי הרבה. שנה ומשהו." הוא החזיר את המשקפיים לאף. "גם שם היו תאים. עם שמות. היה לי חבר. שמואל. ישנו באותו חדר. הוא תמיד אמר שאנחנו כמו אחים."

"ואז עברת," אמרה אמי.

"ואז עברתי. לבית השני, אחר כך לפה." הוא משך באף. "ולפני שהגעתי לפה, העובדת הסוציאלית לקחה אותי לבקר שם. להיפרד, כמו שצריך. ועברנו במסדרון. והתא שלי…" הוא שתק. "התא שלי כבר היה של מישהו אחר. עם תווית אחרת. והתווית שלי הייתה בפח. ראיתי אותה. מקומטת. ושמואל," הקול שלו נעשה דק, "שמואל ראה אותי, ואמר לילד החדש, 'זה… ההוא עם המשקפיים. שגר פה פעם.'"

"הוא לא זכר את השם שלך," לחשה אמי.

"שלושה חודשים," אמר ארי. "רק שלושה חודשים, והוא כבר לא זכר."

הם ישבו בשקט. השעון של חדר האוכל, מרחוק, תקתק.

"אז אתה מחליף את השמות," אמרה אמי לאט, כמו מי שמחברת חוטים, "כדי לראות אם שמים לב. אם מישהו בבית הזה שם לב כשהשם שלו לא במקום."

ארי הנהן. "וכולם שמו לב," אמר. "כל בוקר. בני צעק. ותום. ופני ואליס. כולם אמרו את השם של עצמם, חזק, כאילו הוא חשוב. ואני חשבתי," הוא היסס, "שאם פה שמים לב כשבני הוא לא בני, אז אולי, אם יום אחד אני לא אהיה פה, מישהו ישים לב גם שאני חסר."

"והתווית שלך," אמרה אמי, "אותה לא הזזת אף פעם."

"פחדתי," אמר ארי. "שאם אני אזיז אותה, אף אחד לא יחפש."

"ולמה שיננת את כולם? את השמות, ואת הפרטים?"

ארי הסתכל על הידיים שלו, ועל כף היד, שעוד היה עליה, דהוי, בעיפרון, ה־ארי של הבוקר. "כי אני לא רוצה להיות שמואל," אמר בשקט. "אני לא רוצה לשכוח אף אחד. אף פעם."

אמי לא אמרה כלום הרבה זמן. ואז היא קמה, והושיטה לו יד.

"בוא," אמרה. "אני רוצה להראות לך משהו."

היא לקחה אותו לספרייה. בחושך, עם הפנס של חוטי, שאמי לקחה בדרך מהשידה. ופתחה את הארון של הבלשים, עם המפתח עם זכוכית המגדלת מעץ. ומהמדף האמצעי, היא הוציאה את האלבום הירוק. האלבום של הילדים הראשונים.

"לפני חמישים שנה," אמרה, ופתחה את העמוד עם התמונה, "גרו פה עשרים ואחד ילדים. תראה. אחד, אחד. יוסף, ושולה, ובתיה, ואהרון שמתעטש. ואחת, רחל, שהייתה חולה, ואף אחד לא שכח אותה, אפילו שהיא לא הייתה בתמונה. אז צילמו אותה מהחלון. כדי שגם היא תהיה." היא הפכה דף. "והראשי תיבות של בתיה, חרוטים מאחורי הדלת של המטבח, חמישים שנה. וזהבה לא מוחקת. ובקופסה מתחת לחרוב, יש מכתבים מכל אחד. גם ממני. גם מתום. גם מבני." היא סגרה את האלבום. "בבית הזה, ארי, לא שוכחים. זה הדבר שהוא הכי טוב בו."

ארי הסתכל על התמונה הרבה זמן. על עשרים הילדים בחוץ, ועל הילדה השקופה בחלון. ואז הוא נגע בה. באצבע אחת. בדיוק כמו שנגע בתווית, ביום הראשון.

"גם אותה זוכרים?" לחש.

"היא באה כל יום חמישי," אמרה אמי. "היא סבתא של מאיה."

לפני שחזרו למיטות, אמי שאלה אותו: "מותר לי לספר? לא לכולם. רק לחוטי ולליאו. ולרותי."

ארי חשב הרבה זמן. "למה?" שאל.

"כי לבד," אמרה אמי, "סוד כזה כבד מדי. אבל עם כמה ידיים, כבר אפשר להרים אותו."

"גם הידיים שלי נחשבות?" שאל ארי.

"בעיקר שלך," אמרה אמי.

ארי הסתכל על כף היד שלו, עם השם הדהוי. ואז הנהן. פעם אחת. "בסדר," אמר. "אבל לא לבני. עוד לא. הוא יצעק."

"בני צועק רק על מעילים," אמרה אמי. "על אנשים, הוא דווקא לוחש." וארי, בפעם הראשונה, כמעט צחק.

בבוקר, ארי החזיר את כל התוויות למקום. לבד. לפני שכולם קמו. ואמי, בהסכמה שלו, סיפרה לחוטי, ולליאו, ולרותי. רק להם. ורותי סיפרה לדוד. ודוד, אחרי ששמע, לא אמר כלום. הוא רק הלך למחסן, ונשאר שם שעה, וכשיצא, היה לו ביד דלי של צבע לבן, ומברשת רחבה, ועל הפנים הבעה של מי שהחליט משהו.

בבוקר ההוא, בשבע ועשרים, בני עמד מול התא שלו, ולבש את המעיל שלו, והסתכל עליו בחשד. "משהו לא בסדר," הודיע. "המעיל שלי הוא המעיל שלי." ותום, מהצד השני, מצא את המעיל הירוק שלו, עם כובע הצפרדע, בדיוק איפה שהשאיר אותו, ונעלב קצת. "רציתי לראות מה יהיה היום," אמר. ואליס הסתכלה על פני, ופני על אליס, ושתיהן אמרו, ביחד: "אז אני אני?" והגברת כהן ספרה את כולם לאוטובוס, ולא טעתה אפילו פעם אחת, ונראתה כמעט מאוכזבת.

ודוד, בצהריים, מצא את ארי לבד, ליד הלול, מאכיל את התרנגולות בגרעינים. ודוד התיישב לידו על הספסל, והוציא מהכיס הפנימי של הסוודר משהו קטן, ששמר שם: ציפור מנייר ירוק, ישנה, מרופטת. "גם אני עזבתי פעם בית," אמר. "את הבית הזה. בגיל שמונה־עשרה. ופחדתי, כמוך, שישכחו אותי. אז שרקתי. שלושים שנה, כל יום, את השיר של הבית. כדי שאני לא אשכח. ובסוף," הוא חייך, "התברר שגם הם לא שכחו."

ארי הסתכל על הציפור. "מי עשה אותה?" שאל.

"ילדה אחת," אמר דוד. "שהייתה חולה בחצבת. ועמדה בחלון."

באותו אחר צהריים, דוד צבע את הקיר. הקיר הארוך שמעל התאים, במסדרון. הוא צבע אותו בלבן חדש, נקי, מבריק. ואז קרא לכולם.

"תוויות," אמר דוד, כשכל בית הגבעה עמד מולו, "אפשר לקלף. זה החיסרון שלהן. אבל יש דברים שאי אפשר לקלף." והוא הוריד מהמדף שלושה דליים קטנים של צבע. כחול. ירוק. ואחד כתום, שאוליבר הביא, בגאווה, עם אישור רשמי מהגברת כהן, בכתב. "מהיום, לכל מי שגר בבית הגבעה, תהיה יד על הקיר הזה. כף יד, בצבע, עם השם מתחת, בכתב שלו. ומי שעוזב, היד שלו נשארת. לתמיד. וכל מי שיבוא אחריו, יראה אותה."

"מי ראשון?" שאל בני.

כולם הסתכלו על אמי. ואמי הסתכלה על ארי.

ארי עמד בסוף השורה, ליד הדלת, ליד התא שלו, עם הגב לקיר. כמו בכל בוקר. והוא הסתכל על הדלי הכחול, ועל הקיר הלבן, ועל ארבעים הילדים שהסתכלו עליו. והוא לא זז.

ואז תום, שעמד לידו, לקח אותו ביד. "אני אבוא איתך," אמר. "אני יודע לעשות יד. עשיתי בגן."

ארי טבל את כף היד בכחול. ותום החזיק לו את המרפק, שלא ירעד. והוא לחץ את היד על הקיר, ממש באמצע, במקום הכי טוב. וכשהוא הוריד אותה, נשארה שם יד. כחולה. עם חמש אצבעות רזות, ארוכות. ומתחתיה, עם מכחול דק, הוא כתב, לאט, באותיות קטנות, מסודרות: ארי.

ואחריו, כולם. חוטי, בירוק, עם חוט אמיתי שהיא הדביקה מתחת לשם. ליאו, בכחול, שמדד קודם את היד שלו ("שבעה־עשר סנטימטר") ורשם את זה ליד. אוליבר, בכתום, כמובן, עם כף יד ענקית, כי הוא מרח צבע גם על הזרוע. אליס ופני, זו ליד זו, בכחול ובירוק, "כדי שידעו סוף־סוף מי זאת מי". ומאיה ותום, שהידיים שלהם נגעו באגודל. בני, עם היד הכי גדולה מבין הילדים. ואז רותי. והגברת כהן, שהורידה את המשקפיים, ולחצה יד ארוכה, דקה, על הקיר, וכתבה מתחתיה "המנהלת", ואז מחקה, וכתבה "רינה כהן", וכולם גילו פתאום שקוראים לה רינה, כמו לניווט של שמעון. וזהבה, שהיד שלה תפסה מקום של שתיים, ושבמקום לכתוב את השם, ציירה מתחתיה כף עץ גדולה, וכתבה לידה: המלכה ואני. ודוד, אחרון, שכתב מתחת ליד שלו רק: דודי.

ופלאפל, שמאיה החזיקה, השאיר בפינה, בירוק, טביעה של כף רגל קטנה, אחת, של ארנב. ומאיה כתבה מתחתיה את השם שלו, בשבילו.

ובסוף, כשכבר נראה שכולם סיימו, ארי ניגש שוב לקיר, עם מכחול דק. ומתחת לכל יד, ליד כל שם, הוא הוסיף, באותיות קטנטנות, מילה אחת. מה שהוא לחש לתאים בלילה. מתחת לבני: ריבה. מתחת לתום: דינוזאור. מתחת לאמי: פנקס. וכולם עמדו מאחוריו, וקראו, וצחקו, ושתקו, ושוב צחקו.

כשהקיר היה מלא, ארי עמד מולו הרבה זמן. ואז הוא הכניס יד לכיס, והוציא את הצמיד הכחול־לבן של חוטי. ושם אותו על היד. על היד, הפעם. לא בכיס.

"הוא לא ייהרס?" שאלה חוטי, בשקט.

"אם הוא ייהרס," אמר ארי, "תעשי לי עוד אחד."

וזה, חוטי אמרה אחר כך, היה המשפט הכי יפה שמישהו אמר לה אי פעם.

באותו ערב, על המדרגה השלישית, ישבו ארבעה. אמי, חוטי, ליאו, וארי. "אתה יודע," אמרה אמי, "בלשים צריכים מישהו שזוכר הכול. כל שם, כל פרט, כל פנים."

"יש לך את ליאו," אמר ארי.

"ליאו זוכר מספרים," אמרה חוטי. "אתה זוכר אנשים. זה אחרת."

וארי חייך. חיוך ראשון, אמיתי, שאמי ראתה אצלו. קטן, ועקום קצת, עם שן אחת שבורה מלפנים. ושלושתם החליטו, באותו רגע, שזה החיוך הכי טוב בבית.

אמי פתחה את הפנקס, וכתבה: תיק מספר 28: השמות שמתחלפים. נפתר. מי שהחליף: ארי. למה: כדי שלא ישכחו. התוצאה: קיר שאי אפשר לקלף.

ובשבוע שאחרי, במועדון השחמט של ליאו, שנפגש כל יום רביעי בספרייה, נעלם הפרש הלבן. ואחריו, הרץ השחור. ואחריו, המלכה. ועל אדן החלון של הספרייה, שמישהו שכח פתוח, ישבה נוצה. כחולה, עם פסים שחורים.

אמי הבלשית פרק 56: קיר השמות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין