אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 55: השמות שמתחלפים

בבית הגבעה, לכל ילד יש תא.

בבית הגבעה, לכל ילד יש תא.

התאים נמצאים במסדרון הארוך שבין חדר האוכל לדלת הכניסה. ארבעים תאים מעץ, צבועים בלבן, שדוד בנה לפני עשרים שנה, עם וו למעיל, ומדף לנעליים, ומגירה קטנה לדברים חשובים. ומעל כל תא, יש תווית. תווית לבנה, מודבקת, עם אותיות שחורות, שדוד מדפיס במכונה קטנה, מיוחדת, שהוא שומר בארגז הכלים ולא נותן לאף אחד לגעת בה. "אמי". "חוטי". "ליאו". "בני". וכן הלאה. ארבעים שמות. ובשבוע שבו ארי הגיע, ארבעים ואחד.

"זה התא שלך," אמר דוד לארי, ביום הראשון, והצביע על התא האחרון בשורה, ליד הדלת. הוא הדביק עליו תווית חדשה, מבריקה: "ארי". "המעיל פה. הנעליים פה. והמגירה בשביל מה שאתה לא רוצה לאבד."

ארי הסתכל על התווית הרבה זמן. ואז נגע בה. באצבע אחת. כאילו הוא בודק שהיא אמיתית.

"תודה," אמר. וזאת הייתה המילה הראשונה שאמי שמעה ממנו.

ארי היה שקט. לא שקט כמו ליאו, שחושב. ולא שקט כמו מאיה, בהתחלה, שמפחדת. שקט אחר. שקט של מישהו שמנסה לתפוס כמה שפחות מקום. הוא ישב בקצה של השולחן. הוא אכל מהר, ופינה את הצלחת לפני כולם. הוא לא שאל שאלות. ובשיעורי בית, הוא גמר ראשון, ואז ישב, ובהה בחלון, ואמי ראתה שהשפתיים שלו זזות, בלי קול. כאילו הוא אומר לעצמו משהו. שוב ושוב.

כולם ניסו. בני לקח אותו לסיור בכל הבית, והראה לו את הלול, ואת הסככה של סוכר, ואת המדרגה השלישית, "שלא דורכים עליה בלילה, כי היא חורקת, ואז רותי באה". תום נתן לו מדבקה של דינוזאור, הכי יקרה שלו, עם נצנצים. וזהבה שמה לו בצלחת, בכל ארוחה, מנה כפולה, ואמרה, בקול הגדול שלה, שחזר: "רזה כזה! מה האכילו אותך, אוויר?" וארי אמר "תודה" לכולם. ואכל הכול. ולא אמר יותר.

"הוא סופר משהו," אמר ליאו, שגם הוא שם לב. "אני מכיר את התנועה הזאת. אני עושה אותה כשאני סופר מדרגות."

"הוא בודד," אמרה חוטי. "צריך לעשות לו צמיד."

"לכל דבר את רוצה לעשות צמיד," אמר ליאו.

"כי לכל דבר צמיד עוזר," אמרה חוטי. והיא קלעה לו צמיד, כחול ולבן, ונתנה לו בארוחת הערב. וארי הסתכל על הצמיד, ואמר "תודה", ושם אותו בכיס. לא על היד. בכיס. וחוטי הייתה עצובה כל הערב, עד שבני אמר לה שגם הוא שם פעם צמיד שלה בכיס, בשבוע הראשון, "כי פחדתי שהוא ייהרס".

ואז, בבוקר השלישי של ארי, התחיל הבלגן.

"זה לא המעיל שלי!" צעק בני, בשבע ועשרים, באמצע המסדרון, כשהוא לבוש בחצי מעיל. מעיל קטן, ירוק, עם כובע של צפרדע, שהגיע לו בקושי עד המרפקים. "של מי זה?!"

"שלי!" צעק תום מהצד השני של המסדרון, כשהוא מתבוסס בתוך מעיל ענק, שחור, שירד לו עד הנעליים, והשרוולים שלו נגררו על הרצפה. "ואת זה אני לא מכיר!"

"זה שלי," אמר בני. "תחזיר."

"אבל לקחתי מהתא שלי!" אמר תום. "כתוב 'תום'!"

וכולם הסתכלו על התאים. ועל התוויות.

על התא של בני, היה כתוב "תום". ועל התא של תום, היה כתוב "בני". ועל התא של אמי, "עומר". ועל התא של עומר, "פני". ועל התא של פני, "אליס". ועל התא של אליס, "פני". ובסך הכול, אחרי שליאו בדק, שלושים ותשע תוויות עברו למקום אחר בלילה. כמעט כולן.

זה לקח חצי שעה לסדר. כולם החליפו מעילים, ונעליים, ומגירות. אליס ופני, כרגיל, לא הסכימו מי מהן היא מי, וחוטי הציעה שהן פשוט יחליפו תאים לתמיד, "ממילא אף אחד לא יודע". והאוטובוס לבית הספר יצא באיחור של עשרים דקות, וכולם הגיעו לשיעור הראשון, כשבני עדיין לובש את הכובע של הצפרדע, כי שכח להוריד.

"אוליבר," אמרה הגברת כהן, בצהריים, בלי לשאול אפילו.

"אני אביר הביצים!" אמר אוליבר, בעלבון. "אבירים לא מחליפים תוויות! זה כתוב בחוקים של האבירים!"

"איזה חוקים?" שאלה הגברת כהן.

"שכתבתי אתמול," אמר אוליבר.

אבל דוד, שעמד ליד, אמר בשקט: "זה לא הוא. התוויות לא נקרעו. הן הוסרו בזהירות. אחת אחת. בלי לקמט. והודבקו בחזרה ישר. אוליבר לא מדביק ישר. אף פעם." והוא הסתכל על אוליבר, ואוליבר, שלא ידע אם להיעלב או להודות, בחר לא להגיד כלום.

בבוקר שלמחרת, זה קרה שוב. ובבוקר שאחריו. ושוב. כל לילה, התוויות התערבבו מחדש. פעם בסדר הפוך. פעם לפי האלף־בית. ופעם, בבוקר אחד במיוחד מבלבל, כל הבנים קיבלו את השמות של הבנות, וכל הבנות את השמות של הבנים, ובני נכנס לחדר האוכל, והודיע, "אני מאיה", ומאיה, הביישנית, אמרה בקול רם, לכולם, "ואני בני!", וכל חדר האוכל צחק כל כך, שזהבה הפילה מגש.

"אם השם שלי על התא שלך," שאלה אליס את פני, ברצינות, בבוקר השלישי, "זה אומר שאני את?"

"זה אומר שאת בתא הלא נכון," אמרה פני.

"אבל אם אני בתא שלך, והשם שלי על התא שלך, אז זה התא שלי," אמרה אליס. "אז את בתא הלא נכון."

פני חשבה על זה רגע ארוך. "אני הולכת לאכול," הודיעה. "אני לא יכולה לחשוב על זה לפני ארוחת בוקר."

והגברת כהן, שבכל בוקר עושה ספירה בכניסה לאוטובוס, לפי רשימה, התחילה לפקפק ברשימה שלה. "עומר?" קראה, וענתה לה פני. "פני?" ענה בני. "בני?" ענה תום, מתוך מעיל ענק. והגברת כהן הורידה את המשקפיים, ושפשפה את העיניים, ואמרה שבכל השנים שלה בבית הגבעה, זה הבוקר הראשון שהיא לא בטוחה מי זה מי.

ובכל בוקר כזה, אמי שמה לב, ארי עמד באותו מקום. ליד הדלת, ליד התא שלו, עם הגב לקיר. הוא לא צחק, ולא התלונן, ולא חיפש את המעיל. הוא רק הסתכל. לא על התוויות. על הפנים. על בני, כשהוא צעק "זה לא שלי!". על פני, כשהיא קראה בקול את השם שעל התא שלה. על כל ילד, שמצא את השם שלו במקום הלא נכון, ואמר אותו, בקול, בתדהמה, בכעס, בצחוק. וכל פעם שמישהו אמר את השם של עצמו בקול, ארי נשם. כאילו משהו בתוכו נרגע, קצת.

אבל אמי לא צחקה. היא עמדה ליד התאים, עם הפנקס, וכתבה.

ליאו בדק גם את המכונה של דוד. בשקט, עם אישור. היא הייתה בארגז הכלים, נעולה, וגליל התוויות שבתוכה היה בדיוק באותו אורך כמו בשבוע שעבר. "אף אחד לא מדפיס תוויות חדשות," הודיע. "מי שעושה את זה, משתמש באותן ארבעים ואחת. רק מזיז אותן."

"חשודים," אמרה חוטי, כשישבו על המדרגה השלישית.

"אוליבר," אמר ליאו. "אבל דוד אמר שהוא לא מדביק ישר."

"אליס ופני," אמרה חוטי. "הן תמיד מתחלפות. אולי הן רוצות שגם כולם יתחלפו. שלא יהיה להן משעמם."

"העורבני," אמר ליאו. "הוא חזר. ראיתי אותו אתמול על הגג של הסככה. אבל עורבני לא מדביק בכלל. אין לו אגודל."

אמי לא אמרה כלום. היא הסתכלה בפנקס. כי היא רשמה, כל בוקר, איזו תווית עברה לאיזה תא. ובכל הרשימות האלה, ארבעה בקרים, ארבעים ואחת תוויות, היה דבר אחד שלא השתנה. אף פעם. לא בבוקר הראשון, ולא בשני, ולא בשלישי, ולא ברביעי.

"התווית של ארי," אמרה. "היא אף פעם לא זזה."

חוטי וליאו הסתכלו עליה.

"כל התוויות זזות," אמרה אמי. "כל לילה. חוץ מאחת. 'ארי', על התא האחרון, ליד הדלת. ישרה, נקייה, בדיוק איפה שדוד הדביק אותה."

"אולי מי שמחליף לא רוצה לבלבל את הילד החדש," אמרה חוטי. "כי זה לא יפה. הוא רק הגיע."

"אולי," אמרה אמי. "ואולי מי שמחליף, הוא הילד החדש."

הם שתקו.

"אבל למה?" אמרה חוטי לבסוף. "למה ילד שבקושי מדבר, ושם צמיד בכיס, ומפנה את הצלחת לפני כולם, יקום כל לילה ויערבב לכולם את השמות?"

"אני לא יודעת," אמרה אמי. "עוד לא." והיא סגרה את הפנקס. "אבל אני לא רוצה לתפוס אותו. אני רוצה להבין אותו."

ובמיטה, באותו ערב, לפני שכיבו את האור, אמי נזכרה בלילה הראשון שלה בבית הגבעה. במיטה שליד החלון. בחושך. בפנקס הריק שרותי נתנה לה, ובעיפרון. והיא נזכרה איך הרגישה אז. לא עצובה, בדיוק. שקופה. כאילו אם תיעלם בבוקר, אף אחד לא ישים לב. רק אחרי שבוע, כשחוטי קראה לה בשם, בצעקה, מהצד השני של החצר, "אמי! בואי לראות!", היא הרגישה, בפעם הראשונה, שהיא כאן באמת.

באותו לילה, אמי לא ישנה. היא שכבה במיטה ליד החלון, עם העיניים פקוחות, וספרה את הנשימות של חוטי ושל מאיה, ושמעה את השעון של חדר האוכל, מרחוק, מצלצל שתים־עשרה, ואחת. ובאחת וחצי, היא קמה, ולבשה גרביים, ויצאה למסדרון.

היא לא לקחה את חוטי. וגם לא את ליאו. היא לא ידעה להסביר למה. רק ידעה שאם שלושה בלשים יתחבאו, הילד הזה ירגיש כמו פושע. ואחת, אולי, תרגיש כמו מישהי שבאה לראות.

על המדרגה השלישית, ליאו לא חיכה. בפעם הראשונה. אמי התיישבה במקום שלו, בחושך, משם רואים את כל המסדרון של התאים, וחיכתה.

בשתיים ועשרה, הדלת של אגף הבנים נפתחה. בשקט. וילד רזה, עם משקפיים עגולים, יצא, בפיג'מה, ובגרביים. הוא לא הדליק אור. הוא הלך עד התא הראשון בשורה, ונעמד מולו.

הוא הושיט יד, והוריד את התווית. בזהירות. עם הציפורן. בלי לקרוע. והחזיק אותה מול העיניים, באור החלש של הירח, שנכנס מהחלון שמעל הדלת.

"אמי," לחש. "אמי. אמי. ישנה ליד החלון. פנקס. עיפרון מאחורי האוזן."

והוא הלך לתא השני, והוריד גם ממנו את התווית, והחליף ביניהן. "חוטי. חוטי. חוטי. חוטים בכיס. צמיד כחול־לבן, שבכיס שלי."

ואמי, על המדרגה, בחושך, הבינה פתאום מה הוא סופר. מה השפתיים שלו אמרו, בלי קול, ליד החלון, בשעת שיעורי הבית. הוא לא סופר. הוא משנן. שמות. את כל השמות. אחד אחד. כמו שמשננים משהו שפוחדים לשכוח.

ארי עבר תא אחרי תא. ארבעים תאים. ובכל אחד, הוא לחש שם, ועוד משהו קטן, ממה שהוא ראה. "בני. גבוה. אוהב ריבה." "תום. דינוזאור. בוכה כשרבים." "מאיה. סבתא ביום חמישי." "ליאו. מטר בכיס. סופר מדרגות." "אוליבר. כתום. אביר של ביצים." "אליס. נשמעת כמו פני, אבל צוחקת אחרת. נקודת חן מתחת לעין." "פני. בלי נקודת חן. צוחקת חזק יותר."

ואז הוא הגיע לתא האחרון. ליד הדלת. התא שלו.

הוא לא נגע בתווית. הוא רק עמד מולה, ונשם. ואז, בשקט כל כך גדול, שאמי כמעט לא שמעה, הוא אמר:

"ארי. ארי. שאף אחד לא ישכח."

ואמי, על המדרגה השלישית, בחושך, הבינה שהיא כבר לא תשכח. אף פעם.

אמי הבלשית פרק 55: השמות שמתחלפים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין