אמי החזירה את הפתק באותו ערב.
היא לא שמה אותו בחזרה בכיס, כאילו כלום. זה היה מרגיש כמו שקר. היא נכנסה למטבח, כשזהבה ניקתה את הכיריים, ועמדה מולה, והושיטה לה את הדף, מקופל לארבע.
"זה היה בכביסה," אמרה. "בכיס של הסינר. הוא נפתח לבד. קראתי. סליחה."
זהבה לקחה את הדף. היא הסתכלה עליו, ועל אמי, הרבה זמן. ואז היא התיישבה, לאט, על השרפרף שליד התנור, זה שאף אחד אחר לא יושב עליו, והוציאה את הפנקס הקטן, וכתבה. וכתבה. וכתבה. דף שלם, בכתב צפוף, ואז עוד דף. ואז היא קרעה את שני הדפים, והושיטה אותם לאמי, והסתובבה אל החלון, כדי שאמי לא תראה לה את הפנים בזמן שהיא קוראת.
וזה מה שהיה כתוב:
אמא שלי הייתה טבחית. במלון קטן, בעיר. היא שרה כל היום, ליד הסירים. שירים ישנים, שירים של סבתא שלה. היה לה הקול הכי יפה שאני מכירה. ואף אחד לא שמע אותו. רק אני, ילדה קטנה, שישבה על שק תפוחי אדמה במטבח וחיכתה שהיא תגמור. היא תמיד אמרה: "יום אחד אני אשיר ברדיו." היא לא שרה. היא נפטרה לפני שהספיקה.
אז כשרדיו הגבעות פתחו את התחרות, נרשמתי. בשבילה. ולא האמנתי שאעבור. ועברתי. וזה היה כל כך מביך, אמי. טבחית בת שישים, עם סינר, שרה ברדיו. מה יגידו? אז תרגלתי בסוד. בחדר הכביסה. כל ערב. חזק. יותר מדי חזק. כי רציתי שזה יהיה מושלם. בשבילה. ועכשיו, אין לי קול. ובשישי, ארבעת אלפים איש יקשיבו למטבח שלי, ויישמע רק שקט.
אל תספרי לאף אחד. בבקשה.
אמי קראה את הדפים פעמיים. ואז היא קיפלה אותם, ושמה אותם בכיס של הסינר של זהבה, בעדינות, ליד המלכה.
"אני לא אספר," אמרה. "אבל אני רוצה לשאול משהו."
זהבה הסתובבה. העיניים שלה היו אדומות. והפעם, היא לא כתבה שזה בגלל הבצל.
"מותר לך לשיר עם מישהו?" שאלה אמי. "בתחרות. בחוקים. מותר שיהיו איתך עוד אנשים?"
זהבה מצמצה. ואז הוציאה מהמגירה את דף החוקים של התחרות, מקומט, עם כתמים של שמן, והעבירה אצבע על השורות, ועצרה. והראתה לאמי. סעיף 7: המתמודדים רשאים להיעזר ב"צוות המטבח" שלהם.
"צוות המטבח," קראה אמי בקול. ואז חייכה. "זהבה. יש לך צוות מטבח. ארבעים איש. כל ערב השבוע הם קילפו לך בצל."
זהבה הסתכלה עליה. ואז, לאט, הבינה. והיא הנידה בראש, חזק, לא. לא, לא, לא. וכתבה בפנקס: הם ילדים. זה מביך. אני לא –
אבל אמי כבר רצה החוצה.
היא לא סיפרה. היא הבטיחה. היא רק עשתה משהו אחר. היא הלכה לשירה. כי שירה, אמי ידעה, כבר יודעת. מהפתק של התה. ושירה, כששמעה את הרעיון, הורידה את הגיטרה מהכתף, ואמרה: "סוף־סוף. שלושה ימים אני מתאמנת על זה לבד בחדר. חשבתי שאף אחד לא ישאל."
ככה, בלי שאף אחד אמר בקול את המילה "תחרות", ובלי שאף אחד גילה את הסוד של אמא של זהבה, בית הגבעה הפך, תוך ערב אחד, למקהלה.
שירה כינסה את כולם בחדר המשחקים. "זהבה צריכה עזרה," אמרה, ולא יותר. "ביום שישי, בצהריים, ברדיו. היא תשיר. אבל היא לא יכולה לשיר לבד. אז אנחנו נשיר איתה. את שיר הגבעה. מי איתי?"
ארבעים ידיים עלו. ארבעים ואחת, כי תום הרים את שתיהן. ארבעים ושתיים, כי פלאפל, שישב על הכתף של מאיה, הרים אוזן.
ואז התחילו החזרות.
זה לא היה פשוט. בני שר בקול עמוק כל כך, שהוא נשמע כמו מקרר. אליס ופני שרו כל אחת בקצב אחר, ואמרו שהשנייה מקדימה. עומר שכח את המילים בבית השני, והמציא חדשות, על פלאפל. ותום שר הכי חזק מכולם, בלי שום קשר למנגינה, באושר מוחלט. ושירה, בסבלנות של מלאך, חילקה את כולם לשלוש קבוצות: הנמוכים, הגבוהים, ו"תום".
ורותי, בלי ששאלה אף אחד, עברה בכל הארונות של הבית, ואספה סינרים. סינרים של מטבח, וסינרים של ציור, וסינר אחד ישן מאוד, עם פרחים, שמצאה בארגז בעליית הגג, ושדוד אמר, בשקט, שהוא היה של טובה. "כל צוות מטבח," הסבירה רותי, "צריך סינר."
ליאו, מצדו, בנה לוח זמנים. מתי שותים תה עם דבש, ומתי שותקים, ומתי מתאמנים, ומתי, לפי ההוראות של הרופאה, זהבה צריכה לשתוק לגמרי ולשים צעיף על הצוואר. והוא תלה אותו על המקרר, ליד הפתקים של זהבה, ומתחתיו כתב, בכתב קטן: לא להראות לזהבה שזה בשבילה. זהבה ראתה, כמובן. ולא אמרה כלום. ושתתה את התה בזמן.
ואז, ביום חמישי בערב, דלת חדר המשחקים נפתחה, ונכנס דוד.
הוא החזיק תיק שחור, ישן, ארוך. וכולם השתתקו, כי כולם ידעו מה יש בתיק. הכינור. הכינור שדוד ניגן עליו ביום החגיגה של החמישים, אחרי שלושים שנה של שריקות.
"שיר הגבעה," אמר דוד, "בלי כינור, זה כמו מרק בלי מלח." והוא הוציא את הכינור, וכיוון אותו, ושם אותו מתחת לסנטר. ושירה הנהנה אליו, והם התחילו.
ואמי, שעמדה בשורה של הגבוהים, ליד חוטי, ראתה מהחלון של חדר המשחקים צללית. צללית גדולה, עם סינר, שעמדה בחוץ, בחושך, ליד דלת המטבח, והקשיבה. ולא זזה, עד שהשיר נגמר.
ביום שישי, באחת־עשרה וחצי, הגיעה לבית הגבעה מכונית קטנה, לבנה, עם כתובת על הצד: רדיו הגבעות. ומתוכה יצאו שני אנשים. אחד עם מיקרופון גדול, על מוט, ואחד עם מזוודה מלאה בכבלים. והם נכנסו למטבח, והתחילו לחבר דברים לשקעים, ודוד עקב אחריהם מקרוב, כי אף אחד לא נוגע בחשמל של בית הגבעה בלי דוד.
זהבה עמדה ליד התנור, עם הסינר הכי נקי שלה, ועם המלכה בכיס, ועם פנים לבנות כמו קמח. על השיש, מוכנה, עמדה העוגה שלה. עוגת התפוזים של אמא שלה. המתכון שהיא תספר עליו.
רק שהיא לא יכלה לספר.
"אני רואה שיש לנו בעיה קטנה," אמר האיש עם המיקרופון, כשזהבה הראתה לו, בפנקס, את המילים אין לי קול. "אנחנו בשידור עוד עשרים דקות. אולי מישהו יכול לספר על המתכון בשבילך?"
ואז דלת המטבח נפתחה. ונכנסה אמי. ואחריה חוטי. ואחריה ליאו, ואוליבר, ובני, ומאיה, ותום, ואליס ופני, ועומר, וכל ארבעים הילדים של בית הגבעה, בשורה, בשקט, עם חולצות לבנות, ועם סינרים. כל אחד עם סינר. מאתיים מטר של סינרים, שרותי אספה מכל ארונות הבית, ושחוטי קשרה לכולם מאחור בקשר שטוח כפול. ואחריהם שירה, עם הגיטרה. ודוד, עם הכינור.
"צוות המטבח," הודיעה אמי לאיש עם המיקרופון. "סעיף 7."
זהבה הסתכלה עליהם. על כולם. על השורה הארוכה של סינרים, שהשתרכה מהמטבח, דרך הדלת, עד חדר האוכל. ובפעם הראשונה, מאז שאמי הכירה אותה, זהבה לא ידעה מה להגיד. גם אילו היה לה קול.
בשתים־עשרה בדיוק, נדלקה מנורה אדומה קטנה על המזוודה של הכבלים. "ואנחנו בשידור חי, מהמטבח של בית הגבעה!" אמר האיש עם המיקרופון. "ספרי לנו, זהבה, על המתכון שלך."
ואמי צעדה קדימה, ולקחה מזהבה את הפנקס, שבו היא כתבה הכול, מראש, וקראה לתוך המיקרופון. על עוגת התפוזים. על שלוש ביצים, וכוס סוכר, ומיץ של שלושה תפוזים, וגרידה של אחד. ועל אמא אחת, טבחית, במלון קטן, בעיר, שאפתה את העוגה הזאת לילדה שישבה על שק של תפוחי אדמה. ועל השירים שהיא שרה. ושאף אחד לא שמע אותם.
את החלק הזה, זהבה לא כתבה בפנקס. אמי הוסיפה אותו לבד. והיא הסתכלה על זהבה, לפני שאמרה אותו. וזהבה, אחרי רגע ארוך, הנהנה.
"ועכשיו," אמר האיש עם המיקרופון, בקול קצת רועד, "השיר."
דוד הרים את הכינור. שירה פרטה אקורד. וארבעים ילדים, עם ארבעים סינרים, נשמו נשימה אחת.
והם שרו.
הם שרו את שיר הגבעה, של טובה. את השיר שדוד שרק שלושים שנה, ושמישהי כתבה פעם כדי שמי שעוזב את הבית ייקח אותו איתו. הנמוכים, והגבוהים, ו"תום". ובני לא נשמע כמו מקרר. ואליס ופני שרו באותו קצב, בפעם הראשונה בחייהן. ועומר זכר את המילים, כולן, גם של הבית השני. והקולות מילאו את המטבח, ויצאו דרך החלון, אל החצר, אל הלול, ומעבר לגדר, אל הגינה של מר בן־עמי, שעמד שם, עם שרוך על הידיים, והקשיב.
ובבית האחרון, כשהמנגינה ירדה, והכינור נעשה שקט, וכל הילדים, כמו שתכננו, השתתקו בבת אחת, זהבה פתחה את הפה.
והקול שלה יצא.
לא הקול הגדול. לא הקול שמרעיד חלונות. קול קטן. צרוד. סדוק. כמו ציפור שעוד לא בטוחה שהיא יודעת לעוף. היא שרה רק שורה אחת. השורה האחרונה של שיר הגבעה. וכל מי שהולך, לוקח את הבית בלב.
וזה היה הקול הכי יפה שאמי שמעה בחייה.
במטבח היה שקט. ואחר כך, ברדיו, אחרי רגע ארוך, הקריין, שבדרך כלל מדבר בקול חלק, אמר, בקול שבכלל לא היה חלק: "אני… אני צריך רגע."
זהבה לא זכתה במקום הראשון. במקום הראשון זכה טבח ממסעדה בעיר, עם קול של זמר אופרה, ועם מרק עגבניות. אבל באותו ערב, הטלפון של רדיו הגבעות לא הפסיק לצלצל. מאות מאזינים התקשרו. ובשבוע אחר כך, הגיע לבית הגבעה מכתב רשמי, ובתוכו תעודה, עם חותמת: פרס המאזינים. לזהבה, ולצוות המטבח שלה. ובחבילה נפרדת, עטוף בנייר כסף, הגיע הפרס. סיר. סיר ענק, מנירוסטה, מבריק, הכי גדול שאמי ראתה בחייה. "אפשר לבשל בו מרק לארבעים," אמר בני, בהערצה. "או לרחוץ בו את סוכר."
זהבה תלתה את התעודה במטבח, מעל התנור, ליד תמונה קטנה, ישנה, בשחור־לבן, של אישה עם סינר, שאמי לא ראתה שם קודם. ואחרי שבוע, כשהקול שלה חזר, לגמרי, היא עמדה בפתח חדר האוכל, וקראה "ארוחת בוקר!" כל כך חזק, שקוקו קרא בחזרה, והדוור, ברחוב, הפיל מכתב.
ואז, בשקט, היא הוסיפה, רק לאמי: "תודה, בלשית."
אמי פתחה את הפנקס, וכתבה: תיק מספר 27: המטבח השקט. נפתר. הסיבה: אהבה. הפתרון: ארבעים סינרים.
ובאותו שבוע, בתחילת נובמבר, כשהעלים של החרוב התחילו לנשור, ורותי הוציאה מהמחסן את השמיכות של החורף, עצרה בשער של בית הגבעה מכונית אפורה, קטנה. ומתוכה יצאה עובדת סוציאלית, עם תיק עור, ואחריה ילד. ילד רזה, בן עשר בערך, עם משקפיים עגולים, ועם תרמיל אחד, קטן מדי לכל החיים שלו, ועם עיניים שהסתכלו על הרצפה.
"זה ארי," אמרה רותי, ביום ההוא, בארוחת הערב, ושמה לו יד על הכתף. "מהיום, הוא גר איתנו."
ארי לא אמר כלום. הוא רק הנהן. ואמי, שישבה מולו, ראתה איך הוא כותב, מתחת לשולחן, בעיפרון, על כף היד שלו, את השם שלו. שלוש אותיות קטנות. כאילו הוא מפחד לשכוח.