לזהבה יש קול גדול. כולם יודעים את זה. השכנים יודעים, ומר בן־עמי יודע, והדוור יודע, כי פעם, כשהוא הביא חבילה, זהבה אמרה לו "תודה" מהמטבח, והוא הפיל את החבילה. בבוקר, היא קוראת "ארוחת בוקר!" מהמטבח, וזה נשמע עד הלול, וקוקו, שמע פעם אחת, וקרא בחזרה. ובערב, כשהיא שרה ליד הסירים, הכלים במדף רועדים, ופלאפל מחביא את האוזניים.
ולכן, כשזהבה איבדה את הקול, כל בית הגבעה הלך לאיבוד.
ביום הראשון, אף אחד לא שמע "ארוחת בוקר!". אז אף אחד לא בא לארוחת בוקר. ארבעים ילדים נשארו במיטות, או בכיור, או מתחת לשמיכה עם פנס וספר, וחיכו לקריאה, שלא הגיעה. ורק בשבע ועשרים, כשרותי הלכה במסדרונות ודפקה על דלתות, כולם רצו בבת אחת לחדר האוכל, ומצאו שם ארבעים חביתות שכבר התקררו, ואת זהבה, עומדת ליד המחבת, עם הידיים על המותניים, ועם פרצוף שאומר יותר ממאה צעקות.
"סליחה," אמר בני. "לא שמענו."
זהבה הרימה את הגבות. ואז לקחה מהכיס עט ופנקס קטן, וכתבה, והראתה לו: ברור שלא שמעתם.
"מחר," הכריזה הגברת כהן, "אני אקרא לארוחת בוקר." ולמחרת, בשבע בדיוק, היא עמדה בפתח חדר האוכל, וזקפה את הגב, ואמרה, בקול הכי חזק שלה: "ארוחת בוקר, בבקשה." זה היה קול של מנהלת. מנומס. מסודר. ושום ילד לא שמע אותו, חוץ מתום, שבמקרה עמד לידה, וגם הוא חשב שהיא מדברת עם עצמה. ודוד, שראה את זה, צלצל בפעמון הקטן של קוקו, וקוקו קרא, וכל הבית התעורר, וכולם רצו ללול במקום לחדר האוכל. מאז, דוד צלצל לקוקו כל בוקר פעמיים. פעם בשביל הבוקר, ופעם בשביל החביתות.
ביום השני, הם התחילו להתרגל. זהבה דיברה בפתקים. פתקים צהובים, דביקים, שהיא הדביקה על כל דבר. על המקרר: אל תפתחו. במיוחד בני. על הסיר: מרק. חם. לא לגעת. במיוחד בני. על הדלת של המטבח: אני רואה אתכם. ועל הגב של בני, מבלי שהוא שם לב, פתק שבו היה כתוב רק: במיוחד בני. הוא הסתובב איתו חצי יום, עד שעומר צחק כל כך, שבני הבין.
ובזמן הארוחות, היא המציאה שפה חדשה. עם המלכה. דפיקה אחת על הסיר: לשבת. שתי דפיקות: לאכול. שלוש: מי שלא אוכל ירקות לא מקבל קינוח. וארבע דפיקות מהירות, עם מבט חד, היו שמורות לאוליבר, וכולם ידעו מה הן אומרות, גם בלי לתרגם.
"זה כמו צופן," אמר ליאו, בהתלהבות. "צופן של סירים. אני צריך לרשום את זה." והוא רשם. ובסוף השבוע היה לו מילון שלם, עם שלושים ושבע מילים בשפת המלכה, כולל "תביא את המלח", "תוריד את המרפקים מהשולחן" ו"מי לקח את העוגייה האחרונה, אני יודעת שזה אתה".
והילדים התנדבו לעזור. כל ערב, קבוצה אחרת. ביום השני, בני קילף בצל, ובכה כל כך חזק, שזהבה כתבה לו פתק: זה רק בצל. הוא לא מת. ביום השלישי, אליס ופני ערבבו בצק, וכל אחת טענה שהשנייה ערבבה לכיוון הלא נכון, עד שזהבה דפקה עם המלכה ארבע פעמים, והן השתתקו. ואוליבר, אביר הביצים, עמד ליד המחבת, וטיגן ארבעים חביתות, והפך כל אחת באוויר, ותפס שלושים ושמונה. את שתי האחרות תפס פלאפל, שבמקרה עבר.
אבל לא הכול היה מצחיק.
כי בערב, כשזהבה חשבה שאף אחד לא מסתכל, היא עמדה ליד החלון של המטבח, ופתחה את הפה, וניסתה. ניסתה להוציא קול. ושום דבר לא יצא. רק אוויר, ולחישה צרודה, כמו של רדיו שלא מכוון. ואז היא סגרה את הפה, ושמה יד על הגרון, והסתכלה החוצה, אל החושך, עם פנים שאמי לא ראתה אצלה אף פעם. פנים עצובות.
"היא הייתה אצל הרופאה," סיפרה רותי, באותו ערב, כשאמי שאלה. "הרופאה אמרה שזה מאמץ. שזהבה השתמשה בקול יותר מדי. שהיא צריכה לשתוק שבוע. לא ללחוש, לא לשיר, לא לצעוק. שבוע שלם."
"זהבה תמיד משתמשת בקול יותר מדי," אמרה חוטי. "זה כל הקטע שלה."
"נכון," אמרה רותי. "אבל שלושים שנה זה לא קרה. אז מה השתנה?" והיא הסתכלה על אמי, מעל ספל הקפה, כמו שמבקשים עזרה בלי לבקש.
אמי פתחה את הפנקס.
אבל לפני שכתבה משהו, היא היססה. והסתכלה על חוטי.
"מה?" שאלה חוטי.
"מה אם זהבה לא רוצה שנדע?" אמרה אמי. "בלשית לא חוקרת אנשים שהיא אוהבת בלי סיבה."
חוטי חשבה על זה, עם החוט בין האצבעות. "אבל יש סיבה," אמרה. "היא עצובה. ואנחנו לא חוקרות נגדה. אנחנו חוקרות בשבילה." ואמי חשבה שזה המשפט הכי חכם שחוטי אמרה אי פעם, ורשמה אותו בראש הדף.
הרמז הראשון היה פשוט. זהבה עצמה. כי כשאמי שאלה אותה, בעדינות, מה קרה לקול, זהבה כתבה בפנקס הקטן שלה: לא משנה. וכשאמי שאלה שוב, כתבה: באמת לא משנה. וכשאמי שאלה בפעם השלישית, זהבה הסתכלה עליה, וכתבה: אמי. יש דברים שגם לבלשית אסור לחקור. והדביקה את הפתק על המצח של אמי.
"זה," אמרה חוטי, אחר כך, "אומר שיש סוד."
"זה אומר שיש סוד גדול," אמר ליאו.
הרמז השני הגיע מליאו. כי ליאו, שבשבועות האחרונים עבר כל ערב לבקר את שרוך אצל מר בן־עמי, חזר כל ערב בעשר פחות רבע, דרך הדלת האחורית, ליד חדר הכביסה. ושלושה ערבים ברציפות, לפני שזהבה איבדה את הקול, הוא שמע משם משהו.
"קול," אמר. "מחדר הכביסה. עם הדלת סגורה, ומכונת הכביסה עובדת, כדי שיהיה רעש. אבל מתחת לרעש היה קול. קול שר. גבוה מאוד. ואז עוד יותר גבוה. ואז עוד יותר. ואז," הוא היסס, "צליל כזה, כמו של קומקום שרותח, ואז שקט."
"רוח," אמרה חוטי, מתוך הרגל.
"והשירה הזאת," הוסיף ליאו, "היא הייתה… ממש יפה. לפני הקומקום. הייתה בה מנגינה שאני מכיר. אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה."
"זהבה," אמרה אמי.
באותו לילה, אמי וחוטי הציצו לחדר הכביסה. לא נכנסו. רק הציצו, עם פנס, מהדלת. ובפינה, ליד מכונת הכביסה, הן ראו משהו שלא היה שם קודם: מטאטא, שעמד הפוך, תקוע בתוך דלי של אטבים, ועל הקצה שלו, מחוברת בשני אטבי כביסה, עמדה כמו על כן תווים, קופסת קרטון פתוחה של אבקת כביסה. ועל הקיר שמעל, בעיפרון, קטן, היו קווים. ארבעה־עשר קווים. ועל האחרון, היה עיגול.
"כן תווים," לחשה חוטי. "של מטאטא."
"וארבעה־עשר ימים," לחשה אמי. "של תרגול."
הרמז השלישי היה ברדיו. במטבח של זהבה יש רדיו ישן, אדום, עם אנטנה עקומה, שתמיד, אבל תמיד, מכוון לאותה תחנה: רדיו הגבעות. ובכל יום ראשון בבוקר, בשמונה, יש שם תוכנית שזהבה אף פעם לא מפספסת, ושבזמן שלה אסור לדבר במטבח: "המטבח המזמר". תוכנית שבה טבחים וטבחיות מכל האזור מתקשרים, ומספרים על המתכון הכי טוב שלהם, ואז שרים שיר.
ביום ראשון ההוא, הרדיו היה דולק. ואמי, שעמדה ליד הדלת של המטבח כאילו במקרה, שמעה את הקריין, עם הקול החלק שלו, אומר: "ותזכרו, מאזינים יקרים, ביום שישי הקרוב, בצהריים, הגמר הגדול! שלושה טבחים, שלושה מטבחים, שידור חי! ומי שינצח יקבל –"
זהבה כיבתה את הרדיו. בתנועה מהירה. ואז הסתובבה, וראתה את אמי. והפנים שלה נהיו אדומות כמו עגבנייה.
תום, שלא ידע כלום על רמזים, החליט בינתיים לרפא את זהבה בדרך שלו. הוא שמע פעם, מסבתא רחל, שצחוק הוא התרופה הכי טובה. אז הוא ואוליבר הכינו לזהבה הופעה. תום התחפש לתרנגולת, עם נוצות מנייר, ואוליבר התחפש לביצה, בתוך שק לבן, והם הציגו במטבח, בלי מילים, איך תרנגולת מנסה להטיל ביצה שלא רוצה לצאת. זה נמשך שלוש דקות, ונגמר כשהביצה נפלה על התרנגולת. וזהבה צחקה. צחקה עד שהיא הייתה צריכה להישען על השולחן, עם דמעות בעיניים, ועם היד על הבטן. אבל הצחוק היה בלי קול. רק כתפיים שרועדות, ופה פתוח, ושקט. ותום, שראה את זה, הפסיק לצחוק, ושאל את מאיה, בשקט: "זה לא עבד?" ומאיה אמרה: "זה עבד. רק בלי צליל."
הרמז הרביעי היה הדבש. כי בבית הגבעה יש מזווה, ובמזווה יש מדף של צנצנות דבש, שמר בן־עמי מביא כל חודש מהכוורת של אחיו. ובשבועיים האחרונים, ליאו ספר, נעלמו מהמדף חמש צנצנות. "חמש," אמר. "זה הרבה דבש. גם בשביל בני."
"זה לא אני!" אמר בני, שבמקרה עבר, עם פה מלא במשהו. "אני בכלל אוהב ריבה." ואז הוא הבין מה אמר, והסתכל על כולם, והלך מהר מאוד לבדוק את צנצנות הריבה, לפני שמישהו אחר יבדוק.
"דבש זה בשביל הגרון," אמרה אמי. "זמרים שותים תה עם דבש לפני שהם שרים."
ושירה, ששמעה על הדבש, הביאה לזהבה בעצמה תה עם דבש, ומרווה, ולימון, כמו שהיא שותה לפני הופעות עם הגיטרה. זהבה שתתה. ואז כתבה לשירה פתק, ושירה קראה אותו, והחווירה קצת, והסתכלה על זהבה, וזהבה הניחה אצבע על השפתיים. ושירה קיפלה את הפתק, ושמה אותו בכיס, ולא סיפרה לאף אחד מה היה כתוב בו. אבל מאותו רגע, אמי שמה לב, שירה הפסיקה לנגן בערב את השיר על הירח, והתחילה לנגן, בשקט, לעצמה, בחדר, מנגינה אחרת.
והרמז החמישי, האחרון, הגיע בגלל כביסה.
ביום שלישי, רותי ביקשה מאמי וחוטי לעזור לה לקפל את הסינרים של המטבח, שחזרו מהכביסה. ובכיס של הסינר הגדול של זהבה, זה עם הכיס של המלכה, אמי הרגישה משהו. נייר. מקופל. רטוב קצת, כי הוא היה בכביסה, אבל עוד שלם.
היא הוציאה אותו. היא לא התכוונה לקרוא. באמת. אבל הנייר נפתח לבד, מרוב רטיבות, והמילים הגדולות בראש הדף היו גדולות מכדי לא לראות.
רדיו הגבעות. "המטבח המזמר". הגב' זהבה, המטבח של בית הגבעה. מזל טוב! עלית לגמר! השידור החי יתקיים ביום שישי, בשעה 12:00, מהמטבח שלך. אנא הכיני את המתכון ואת השיר שבחרת.
ומתחת, בכתב היד של זהבה, בעט, היה כתוב: השיר: שיר הגבעה. של טובה.
מתחת לשורה הזאת, בכתב קטן יותר, היה כתוב עוד משהו, שהמים כמעט מחקו: בשביל אמא. שתמיד שרה במטבח, ואף פעם לא שמע אותה אף אחד חוץ ממני.
אמי הרימה את הראש. וחוטי, שקראה מעבר לכתף שלה, פתחה את הפה, ולא הצליחה להוציא קול. בדיוק כמו זהבה.
אמי קיפלה את הדף, בזהירות, בחזרה לארבע. היא הרגישה שהיא קראה משהו שלא היה שלה. ובכל זאת, היא ידעה, עכשיו, שהיא לא יכולה להחזיר את הדף לכיס ולשכוח.
"יום שישי," לחשה אמי. "עוד שלושה ימים."
"והיא לא יכולה לדבר," לחשה חוטי. "בכלל. איך היא תשיר?"
ומעבר לדלת, מהמטבח, נשמעו שלוש דפיקות של המלכה על סיר. ואחריהן, שקט ארוך, ארוך מדי, של מטבח שלא שר.