אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 52: אביר הביצים

היד הזוהרת נכנסה ללול. ואחריה, בחושך, נכנס משהו שאי אפשר היה לראות. רק לשמוע. נשימה. וחריקה של קרש. וקרקור מנומנם של תרנגולת, שאמרה, בשפה של תרנגולות, משהו כמו "שוב אתה?".

היד הזוהרת נכנסה ללול. ואחריה, בחושך, נכנס משהו שאי אפשר היה לראות. רק לשמוע. נשימה. וחריקה של קרש. וקרקור מנומנם של תרנגולת, שאמרה, בשפה של תרנגולות, משהו כמו "שוב אתה?".

"שוב אתה," לחשה חוטי, בתרגום.

ואז, בתוך הלול, נדלק אור. אור לבן, חזק, של פנס גדול. והוא כוון לתוך התא של גברת שוקו. ובאור הזה, אמי ראתה, דרך הפתח, את הצללית של מי שהחזיק אותו. צללית לא גבוהה. עם שיער פרוע. עם משהו על הראש.

אמי לא חיכתה יותר. היא קמה מאחורי השק, והדליקה את הפנס שלה, וכיוונה אותו ישר אל הפתח של הלול.

"ערב טוב," אמרה. "או בוקר טוב. תלוי."

הצללית קפצה. הפנס הגדול נפל לקש. ותרנגולת אחת צעקה כל כך חזק, שגם קוקו התעורר, ופתח עין אחת, וסגר אותה, כי הוא כבר התרגל.

ובאור של הפנס של אמי, עמד אוליבר.

הוא היה לבוש כולו בשחור. מכנסי טרנינג שחורים, וסוודר שחור, וגרביים שחורות, ועל הראש, משום מה, גרביונים שחורים של רותי, שהוא חתך מהם חור לפנים, ושהרגליים שלהם השתלשלו לו מאחור כמו שתי צמות ארוכות. "תחפושת של לילה," הוא הסביר אחר כך. "שלא יראו אותי." והיא עבדה מצוין. חוץ מהידיים. כי הידיים של אוליבר, מהאצבעות ועד פרקי היד, היו מלאות בצבע זוהר. כתום.

"אוליבר," אמרה אמי.

"אני יכול להסביר," אמר אוליבר.

"אתה תמיד יכול להסביר," אמרה חוטי, שיצאה אחרי אמי. "השאלה אם נאמין."

וליאו, שיצא אחרון, הסתכל על הידיים הזוהרות, ואמר רק: "זה לא בריא, לישון עם צבע על הידיים."

"אני לא ישן איתו," אמר אוליבר. "אני רוחץ. בבוקר. עם סבון כביסה ועם המברשת של דוד. זה מוריד הכול. כמעט."

מבפנים, גברת שוקו הוציאה את הראש מהתא, והסתכלה על ארבעתם, כמו מנהלת שמחכה להסבר. ואוליבר, מתוך הרגל, אמר לה: "סליחה, גברת שוקו. עוד שתי דקות ואני גומר." והיא, למרבה הפלא, החזירה את הראש פנימה, כאילו קיבלה את ההתנצלות.

הם ישבו על הספסל שליד הלול, ארבעתם, בחושך, עם הפנסים כבויים, ועם התרמוס של זהבה, ששתו ממנו לפי התור. ואוליבר סיפר.

"ראיתי אותה נופלת," אמר. "את זהבה. לפני שבועיים. הייתי במטבח, כי באתי לגנוב עוגייה, והיא נכנסה, והברך שלה הייתה מלאה בוץ, והסל ריק, והיא אמרה שזה הבצל. אבל לא היה שום בצל." הוא הסתכל על הידיים שלו. "זהבה אף פעם לא בוכה. אף פעם. אפילו כשהיא נכוותה מהתנור, היא רק צעקה על התנור."

"אז רצית לתקן את הנורה," אמרה אמי.

"אסור לי לגעת בחשמל," אמר אוליבר. "אמא אמרה. ודוד אמר. ואפילו הגברת כהן כתבה את זה על שלט, אחרי מה שקרה עם הטוסטר." הוא שתק רגע, ואף אחד לא שאל מה קרה עם הטוסטר. "אז חשבתי. והיה לי צבע. מהערכת הישרדות. מהטיול. צבע שזוהר בחושך. בשביל למצוא דברים בלי אור. ואני אמרתי לעצמי: זהבה צריכה למצוא ביצים בלי אור."

"אז כל לילה," אמר ליאו לאט, כמו מי שבונה טבלה בראש, "בשלוש וחצי."

"התרנגולות מטילות ביום," אמר אוליבר. "וזהבה אוספת פעם אחת, בבוקר. אז כל הביצים של אתמול מחכות בלול כל הלילה. אני בא בשלוש וחצי, מוצא אותן עם הפנס, צובע כל אחת, בעדינות, עם המכחול הכי קטן שלי, ומאיר עליהן עם הפנס חמש דקות, כדי שיטענו. ואז הן זוהרות עד חמש וחצי. בדיוק כשזהבה באה." הוא משך באף. "מדדתי. בלילה הראשון הן נכבו בחמש ורבע. היה צריך להאיר יותר."

הלילה הראשון, הוא הודה, היה אסון. הוא נכנס ללול בחושך, ודרך על זנב של תרנגולת, שצרחה. ואז נפל לתוך שק הגרעינים. ואז, כשניסה לצבוע ביצה, הפנס החליק לו מהסנטר, והוא צבע בטעות את האף של עצמו. "חזרתי למיטה עם אף זוהר," אמר. "כמו איזה אייל של סנטה. נאלצתי לישון עם הפנים בכרית, שעומר לא יראה."

"אבל עומר אמר שנחרת," אמרה חוטי. "כמו טרקטור."

"עומר שמע את עצמו," אמר אוליבר. "הוא תמיד נוחר. הוא פשוט לא יודע, כי הוא ישן כשזה קורה."

"זה," אמר ליאו, בקול מלא כבוד, "ניסוי מדעי."

"ולמה בסוד?" שאלה חוטי. "למה לא פשוט אמרת לה?"

אוליבר שתק הרבה זמן. ואז אמר, בשקט, בלי להסתכל על אף אחד: "כי אף אחד לא מאמין לי כשאני עושה משהו טוב. כולם חושבים שזה תעלול. שיש בזה משהו כתום שעוד מעט יתפוצץ." הוא הרים את הידיים הזוהרות, והסתכל עליהן. "ובגלל שזה כבר לא נחשב, אם מספרים. מעשה טוב שמכריזים עליו, זה סתם הצגה."

ואמי, שישבה לידו, הרגישה משהו חם בחזה. כי היא חשבה על הצנצנת עם הממתקים, ליום גשום. ועל הפתק של הנורה של הבמה, מגיל שש. ועל ערכת ההישרדות, עם הפלסטרים. ועל כל הדברים הקטנים שאוליבר עושה, בשקט, כשאף אחד לא מסתכל, ושאף אחד לא סופר.

"אוליבר," אמרה. "אני מאמינה לך."

"גם אני," אמרה חוטי.

"אני צריך עוד נתונים," אמר ליאו. ואז, כשכולם הסתכלו עליו, "בסדר. גם אני."

ובדיוק אז, מאחוריהם, נשמע קול.

"ואני," אמר הקול, "רוצה לדעת למה ארבעה ילדים יושבים ליד הלול שלי בארבע ועשרים בבוקר, ושותים לי את השוקו."

זאת הייתה זהבה. עם הסינר, ועם המלכה בכיס, ועם הפנס החלש. היא קמה, כנראה, עשר דקות לפני הזמן. כי הבצק, היא הסבירה אחר כך, התחיל לתפוח מוקדם. כאילו ידע.

אוליבר קפץ, והסתיר את הידיים מאחורי הגב. מאוחר מדי. כי בחושך, הידיים שלו זהרו גם מאחורי הגב, ומבין האצבעות, כמו שתי מדורות קטנות.

זהבה הסתכלה עליהן. ואז על הלול. ואז על הביצים הזוהרות, שנראו דרך הפתח. ואז שוב על אוליבר, עם הגרביונים של רותי על הראש. והיא לא אמרה כלום.

ואז היא עשתה משהו שאף אחד בבית הגבעה לא ראה שהיא עושה אי פעם, אף שכולם ידעו שהיא מסוגלת. היא שמה את הפנס בכיס, ליד המלכה, ופתחה את הזרועות הענקיות שלה, וחיבקה את אוליבר. חיבוק של זהבה. כזה שמרים אותך מהרצפה, ומוציא לך את כל האוויר, ומריח כמו לחם.

"ילד משוגע," אמרה לתוך השיער שלו, או לתוך הגרביונים. "ילד משוגע, משוגע, טוב."

"תורידי אותי," אמר אוליבר, בקול חנוק. אבל הוא לא באמת התכוון.

כשזהבה הורידה אותו, היא עשתה את הפרצוף הכי מאיים שלה. "ועכשיו תקשיב טוב," אמרה. "בשלוש וחצי בלילה, ילדים ישנים. זה חוק. שלי. יותר חזק משל הגברת כהן."

"אבל הביצים –"

"הביצים יסתדרו," אמרה זהבה. "אני אסתדר. סידרתי שלושים שנה."

"אבל נפלת," אמר אוליבר בשקט.

זהבה לא ענתה מיד. ואז אמרה: "נכון. נפלתי." וזה, אמי ידעה, היה הדבר הכי אמיץ שזהבה אמרה אי פעם.

בבוקר, כל בית הגבעה שמע את הסיפור. והגברת כהן שמעה אותו פעמיים, כי בפעם הראשונה לא האמינה. ואז היא אמרה משהו שאף אחד לא ציפה לו. היא אמרה: "אוליבר. בוא איתי למשרד." וכולם נבהלו. ובמשרד, היא הוציאה מהמגירה, מתחת לניירות, כוכב זהב קטן, ממדבקה, מאלה שהיא נותנת פעם בשנה לילד הכי מצטיין בקריאה, והדביקה אותו לאוליבר על הסוודר השחור. "על מעשה טוב בחושך," אמרה. "וגם," הוסיפה, "על שלא התקרבת לחשמל."

רותי, כששמעה, הסתכלה על הבן שלה הרבה זמן, עם ספל הקפה ביד, ולא אמרה כלום. ואז היא הורידה לו מהראש את הגרביונים, בעדינות, והחזיקה אותם מול האור, והסתכלה על החור שהוא חתך בהם. "אלה היו הגרביונים הכי טובים שלי," אמרה. "של החתונה של אחותי." ואז היא חייכה, ונישקה אותו על המצח, ממש במקום שעוד היה עליו קצת כתום מהלילה הראשון. "שווה," אמרה. "שווה כל חור."

ובארוחת הבוקר, הדבר הכי מוזר קרה: אף אחד לא צחק על אוליבר. בני העביר לו את הלחם בלי שהתבקש. אליס ופני, שבדרך כלל מאשימות אותו בכל דבר, כתבו על הלוח של הנקודות, מתחת לחתול הכתום עם המשקפיים, במקום "החשוד": הגיבור. ועומר, שגילה שהוא נוחר, התנצל בפני כל אגף הבנים, ואמר שמהיום הוא ישן על הצד.

ליאו בדק את הצנצנת של הצבע, עם הזכוכית המגדלת, ומצא על התווית את המילים לא רעיל. על בסיס מים. נשטף בקלות. אבל זהבה שטפה את הביצים בכל זאת, כל בוקר, "ליתר ביטחון, ובשביל הלב".

והם מצאו פתרון. ביחד. אוליבר וליאו צבעו בצבע הזוהר, באישור, בשעות היום, טבעת דקה מסביב לכל תא בלול, ופס זוהר על המשקוף, ונקודות זוהרות על הרצפה, כמו שביל, מהדלת ועד התאים, כדי שאף אחד לא יחליק. ובכל ערב, דוד האיר עליהן עם מנורה חזקה, חמש דקות, ועד הבוקר הן זהרו. "ככה," הסביר אוליבר, "זהבה לא צריכה ביצים זוהרות. היא צריכה לול זוהר."

כל בית הגבעה רצה לעזור. חוטי מתחה חוטים בין הקורות, כדי שהשביל יהיה ישר. מאיה ותום ציירו, על הדלת מבפנים, כוכבים זוהרים, "כדי שגם לתרנגולות יהיה יפה בלילה". ובני, שלא היה מוכן להיכנס ללול מאז שקוקו ניקר לו בנעל, עמד בחוץ, והחזיק את דלי הצבע, והעיר הערות. קוקו, מצדו, הסתכל על כל העבודה בחשדנות גדולה, ובסוף, כשהכול התייבש, הלך ועמד בדיוק על הנקודה הזוהרת הראשונה, כמו מלך על שטיח, ולא זז משם כל הערב.

וכעבור שבוע, הגיעה סוף־סוף הנורה המיוחדת. ודוד התקין אותה, ובדק, וזה עבד. אבל את הטבעות הזוהרות, ואת השביל, זהבה ביקשה להשאיר. "שיהיה," אמרה. "שאזכור."

ומאותו יום, בכל בוקר, החביתה הראשונה שיוצאת מהמחבת של זהבה, הכי עגולה, הכי זהובה, הולכת לצלחת של אוליבר. וזהבה, כשהיא מגישה אותה, קוראת לו בשם חדש: "אביר הביצים." ואוליבר עושה פרצוף כאילו זה מביך אותו, ואוכל הכול.

ותום, אגב, ויתר בסוף על הדגירה. אחרי שלושה ימים מתחת למיטה, שום טירנוזאורוס לא יצא. אז הוא הביא את הקופסה למטבח, וזהבה הכינה לו מהביצה הזוהרת חביתה בצורה של דינוזאור, עם עין מזית. ותום אכל אותה, ואמר שזה בדיוק כמו שהוא דמיין.

אמי פתחה את הפנקס, וכתבה: תיק מספר 26: הביצים הזוהרות. נפתר. החשוד: אוליבר. האשמה: מעשה טוב. העונש: חביתה ראשונה, כל בוקר.

ובאותו ערב, כשאמי עברה ליד המטבח, היא שמעה משהו מוזר. היא שמעה שקט. במטבח של זהבה, שבו תמיד יש שירה, וצעקות, ונקישות של המלכה על הסירים, היה שקט מוחלט. ואמי הציצה פנימה, וראתה את זהבה עומדת ליד הכיור, עם יד על הגרון, ופותחת את הפה, ומנסה להגיד משהו לסיר.

ושום קול לא יצא.

אמי הבלשית פרק 52: אביר הביצים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין