תחנת המשטרה של הרובע התשיעי הייתה הרבה פחות מפחידה ממה שנועה דמיינה, והרבה יותר בז'.
קירות בז'. כיסאות בז'. שוטר בז' מאחורי דלפק, שאכל כריך בז'. ובפינה, מכונה. מכונה ישנה, אדומה, עם כפתור אחד בלבד, שעליו היה כתוב: "קקאו".
"זה הדבר הכי יפה שראיתי היום," לחש לוקאס.
"ראית היום ארכיון סודי, מחלקת יולדות וחתול ענק," אמרה ג'ס.
"והמכונה הזאת," אמר לוקאס, "מנצחת את כולם."
"גם את קיסר?" שאלה ליבי.
לוקאס חשב על זה ברצינות. "קיסר זה מקום שני," הוא אמר. "צמוד."
השוטרת עם הקוקו, שקראו לה, כך התברר, המפקחת הובר, הושיבה את שבעת הילדים בחדר קטן, עם שולחן ארוך ועם חלון זכוכית גדול. מאחורי החלון, במסדרון, ישבו ההורים בשורה, כמו קהל בהצגה שאף אחד לא קנה אליה כרטיס.
המפקחת הובר הניחה מול כל ילד כוס קקאו. חם, מתוק, עם קצף. ואז התיישבה מולם, שילבה ידיים, וחיכתה שישתו.
זה היה הדבר הכי מפחיד שהיא עשתה כל הערב.
מאחורי הזכוכית, ההורים ניסו לא להסתכל. ונכשלו. אדם עשה לנועה פרצופים מעודדים, שנראו כמו פרצופים של מישהו שבלע זבוב. אנה החזיקה את העוגה על הברכיים, כאילו היא לא בטוחה אם מותר להביא עוגה לתחנת משטרה. ובני נופף. כל דקה. עד שקלרה תפסה לו את היד, והחזיקה אותה על הברך, ולא שחררה.
* * *
"אני רוצה להסביר לכם משהו," היא אמרה, כשהכוסות היו חצי ריקות. "משהו פשוט. פריצה היא פריצה."
"לא פרצנו," אמרה ליבי, מייד. "פתחנו. עם מפתח. זה ההפך מפריצה. זה… כניסה."
"דרך חלון," אמרה המפקחת הובר.
"חלון של דלת," תיקנה נועה. "זה חצי דלת."
המפקחת הובר הסתכלה עליה. ואחר כך על אלה. ואחר כך שוב על נועה. ונועה ראתה אותה עושה את הדבר שכל המבוגרים עושים, בשנייה הראשונה: מנסה להבין מי זאת מי.
"פריצה היא פריצה," חזרה המפקחת. "גם עם מפתח מוו. גם דרך חצי דלת. גם עם עוגיות בתוך גרביים." היא הסתכלה על לוקאס. "גם כשהסיבה טובה. במיוחד כשהסיבה טובה. כי אנשים עם סיבה טובה הם הכי מסוכנים. הם לא עוצרים."
"אז מה עושים," שאלה אלה, בשקט, "כשהסיבה טובה, ואף מבוגר לא עוזר?"
המפקחת הובר שתקה רגע. ומשהו בפנים שלה זז, משהו שלא היה שם קודם.
"באים אליי," היא אמרה. "או למישהו כמוני. ומספרים. מההתחלה."
"והיית מאמינה לנו?" שאלה ג'ס.
"לא," אמרה המפקחת הובר, בכנות מפתיעה. "בהתחלה, לא. אבל הייתי רושמת. ומה שרושמים, לא נעלם."
גרטה, בקצה השולחן, הרימה את הראש מהקקאו. זה היה המשפט הראשון באותו ערב שהיא הסכימה איתו לגמרי.
"ואת," אמרה המפקחת הובר, ופנתה לליבי, "גרמת לפקידת הקבלה שלנו לבכות. היא התקשרה לתחנה פעמיים. היא רצתה לדעת אם סבתא גרטרוד בסדר."
ליבי השפילה את העיניים. "אני אכתוב לה מכתב," היא אמרה. "מכתב התנצלות. עם ציור של סבתא. כדי שתדע איך היא הייתה נראית."
"זה רעיון טוב," אמרה המפקחת. ואחרי שנייה, בקול קצת אחר, כמעט בחיוך: "את יודעת שאת שחקנית טובה מאוד?"
"אני יודעת," אמרה ליבי, בעצב גדול. "זאת הבעיה."
באותו זמן, בקצה השולחן, תום נרדם. עם הראש על הזרוע, עם שפם של קקאו, ועם המגנט של הבייגלה סגור באגרוף. המפקחת הובר הסתכלה עליו, ובלי להגיד כלום, הוציאה ממגירה מדבקה קטנה, כחולה, של משטרת וינה, והדביקה לו אותה על הגב של היד. "בשביל האוסף," היא אמרה. "זה לא מגנט. אבל זה מה שיש."
* * *
"ועכשיו," אמרה המפקחת, "החדשות."
היא פתחה תיקייה. "בית החולים לא מגיש תלונה."
שבעה ילדים נשמו. מאחורי הזכוכית, כל המבוגרים נשמו. ובני, שלא היה בטוח מה קרה, נשם גם הוא, ליתר ביטחון.
"בתנאי," המשיכה המפקחת, "שההורים יקבעו לכם עונש. עונש אמיתי. לא 'בלי טלוויזיה'. משהו שתזכרו."
"ומה עם הקלטות?" שאלה נועה.
המפקחת הובר סגרה את התיקייה. והסתכלה עליה ארוכות.
"זה מעניין," היא אמרה. "כי על זה בדיוק ד"ר פוקס רצתה לדבר איתי. בפרטיות."
כולם התקרבו לשולחן, בלי לשים לב.
"היא ביקשה," אמרה המפקחת, "שהקלטות יישארו אצלנו. במשטרה. לא יחזרו לבית החולים. היא אמרה שיכול להיות שיש בהן משהו חשוב, בעניין ישן, ושאם הן יחזרו לארכיון, ייתכן שלא נראה אותן שוב." היא הרימה גבה. "אני לא יודעת מה הולך פה. אבל רופאה שמגיעה בחצות, עם חתול, כדי להגן על ילדים שפרצו לבית החולים שלה, ולבקש שנשמור על ראיות נגד בית החולים שלה… זה, ילדים, מעניין אותי."
"אז הן אצלכם?" שאלה אלה.
"בכספת. רשומות. עם מספר." המפקחת טפחה על התיקייה. "ההורים שלכם, עם עורך דין, יכולים לבקש לצפות בהן. כאן. אצלנו. בנוכחותי." היא קמה. "ואני, אגב, אהיה סקרנית מאוד לראות מה יש בהן."
ליד החלון, לוקאס לחש לנועה: "היא בצד שלנו?"
"היא בצד של הרישום," לחשה נועה. "זה כמעט אותו דבר."
"ואם הרישום בצד שלנו," הוסיפה ג'ס, שחישבה משהו על מפית, "אז הסיכויים שלנו עלו מאפס לשלושים אחוז. בערך."
"זה הרבה?" שאל לוקאס.
"לעומת אפס," אמרה ג'ס, "זה המון."
* * *
ד"ר פוקס לא חיכתה.
נועה ראתה אותה דרך הזכוכית, במסדרון, אוספת את הכלוב, שבו קיסר ישב שוב, ממורמר, עם שארית של נקניקייה על השפם. היא עברה ליד ההורים, ולא הסתכלה עליהם. רק ליד שירה, לשנייה אחת, היא האטה. ושירה קמה. ופתחה את הפה. אבל ד"ר פוקס כבר הלכה, ודלת התחנה נסגרה מאחוריה, ושירה נשארה עומדת, עם הפה פתוח, ובלי מילה.
"היא לא יודעת לדבר," אמר אדם, בשקט, ומשך אותה בחזרה לכיסא. "אמרתי לך. היא לא יודעת."
* * *
בשתים עשרה פחות עשרים, דלת התחנה נפתחה שוב.
ונכנסה מרגרטה.
במעיל ארוך, מעל כתונת לילה פרחונית, עם כובע צמר, עם המשקפיים על השרשרת, ועם קופסה עגולה תחת הזרוע. היא נראתה כמו סבתא שמישהו הוציא מהמיטה. והיא הלכה, ישר, אל ההורים, והחזיקה את הידיים של שירה, ושל אנה, בבת אחת.
"שמעתי," היא אמרה, בקול רועד. "חברה מהמשמרת התקשרה. אמרה שיש ילדים, ושיש משטרה, ושיש אזעקה. ואני אמרתי, לא יכול להיות. לא הילדים שלי. לא הבלשים הקטנים שלי." היא נענעה בראש. "אני לא ידעתי כלום. כלום! אילו הייתי יודעת שהם מתכננים דבר כזה… אוי, אילו הייתי יודעת."
והיא פתחה את הקופסה. עוגיות ירח. והתחילה לחלק, להורים, לשוטר עם הכריך, לבני, שלקח שתיים.
בחדר הקטן, מאחורי הזכוכית, שבעה ילדים ישבו בלי לזוז.
אף אחד לא אמר כלום. כי מרגרטה ביקשה. שלוש פעמים. ומרגרטה תאבד את הפנסיה.
אבל נועה הרגישה את הפירור בגרב. הפירור הקטן, מהספסל בגן, זה שהלך והתכווץ. עכשיו הוא חזר. והוא היה גדול יותר. הרבה יותר.
גרטה פתחה את המחברת הירוקה, מתחת לשולחן, על הברכיים, איפה שאף אחד לא ראה. בעמוד הסודי. ומתחת לשורה "יודעת איפה המפתח", היא כתבה, באותיות קטנות מאוד, ישרות מאוד:
"בגן היא אמרה: 'הדרך היחידה היא לקחת אותן בעצמכם.'"
ומתחת:
"עכשיו היא אומרת: 'לא ידעתי כלום.'"
היא הסתכלה על שתי השורות. ואחר כך, אחרי היסוס, הוסיפה שלישית:
"שתיהן לא יכולות להיות נכונות."
* * *
אחר כך, בשירותים הקטנים של התחנה, שהיו גם הם בז', נועה ואלה עמדו מול הכיור, אחת ליד השנייה, ושטפו ידיים הרבה יותר זמן ממה שצריך.
"אולי היא פשוט פוחדת," אמרה אלה, לתוך המים. "על הפנסיה. אם יגלו שהיא סיפרה לנו, היא תאבד הכול. אז היא אומרת שלא ידעה."
"אולי," אמרה נועה.
"וזה שהיא לא אוכלת את העוגיות שלה, זה לא אומר כלום. אולי היא בדיאטה."
"אולי."
"ואבק על המדף זה סתם אבק."
"אולי," אמרה נועה, בפעם השלישית. והן הסתכלו זו על זו במראה. שתי פנים זהות, עם אותו קמט באף, שאף אחת מהן לא האמינה למילה "אולי".
הדלת נפתחה, וגרטה נכנסה, עם המחברת. "החוק הראשון," היא אמרה, בלי הקדמה. "שואלים לפני ששופטים. אין לנו הוכחה. יש לנו הרגשה." היא שתקה רגע. "ומרגרטה בעצמה אמרה, בגן: הרגשות חשובים, אבל ראיות חשובות יותר."
"אז מה עושים?" שאלה אלה.
"מחכים," אמרה גרטה. "ורושמים. מה שרושמים, לא נעלם."
* * *
מרגרטה נכנסה גם לחדר הקטן. היא חיבקה את כולם, אחד אחד, עם ריח של לימון, ולחשה לכל אחד באוזן משהו קטן ונחמד. "בלשית אמיצה," לליבי. "ילד טוב," לתום. "ידיים של שוער," ללוקאס.
ולכל אחד היא נתנה עוגייה.
ליבי אכלה את שלה. תום אכל את שלו, ואת של ג'ס, שלא היה לה תיאבון. נועה החזיקה את שלה, ולא ידעה מה לעשות איתה.
ולוקאס, בשקט, בלי שאף אחד מבקש, הכניס את העוגייה שלו לכיס. לא לפה. לכיס.
אלה ראתה את זה. ונועה ראתה את אלה רואה את זה. ובאותה שנייה, הן הסתכלו זו על זו, מעל לראש של מרגרטה, שחיבקה את תום, ונועה הבינה שאלה חושבת בדיוק את מה שהיא חושבת. ושאף אחת מהן לא רוצה לחשוב את זה.
"לילה טוב, יקיריי," אמרה מרגרטה, ויצאה, ונופפה מהדלת. "ותשכחו מהקלטות האלה. באמת. זה לא שווה את זה. זה עבר."
בפתח החדר, עם כוס קקאו ביד, עמדה המפקחת הובר. היא שמעה. היא לא אמרה כלום. היא רק הוציאה את הפנקס מהכיס, ורשמה שורה אחת, קצרה. ונועה, מהכיסא, לא הצליחה לקרוא מה. אבל היא ראתה את העט זז. וזה הספיק לה, משום מה, כדי להרגיש קצת פחות לבד.
* * *
באוטו של קלרה, בדרך חזרה לפנסיון, עם אלה, גרטה ולוקאס במושב האחורי, אף אחד לא דיבר. קלרה נהגה, עם שתי הידיים על ההגה, ועם השפתיים לחוצות. הרחובות היו ריקים, והחשמליות ישנו, ורק המגבים זזו, הלוך ושוב, כי התחיל לטפטף.
ואז, מהמושב האחורי, גרטה אמרה: "קלרה. אפשר את הטלפון שלך?"
קלרה הסתכלה עליה במראה. ונתנה.
גרטה חייגה. ואחרי שלושה צלצולים, באמצע הלילה, אמא שלה ענתה, בקול מבוהל.
"אמא," אמרה גרטה. "זאת אני. הכול בסדר. אני בריאה. אני רק…" היא נשמה. "אני רוצה להגיד לך משהו. לא הייתי בשחמט. אף פעם. לא היום. אני אספר לך הכול. מההתחלה."
והיא סיפרה. כל הדרך. בקול שקט, ישר, בלי לבכות, כמו שמקריאים דוח. וכשהיא סיימה, וניתקה, והחזירה את הטלפון לקלרה, היא הוציאה את הפרש מהעץ מהכיס, והסתכלה עליו.
"הוא קל עכשיו," היא אמרה. לאף אחד מסוים. ולוקאס, לידה, לא אמר כלום, אבל הוציא מהכיס את העוגייה מהתחנה, והניח אותה, בעדינות, על מדף החלון האחורי, כמו מי שמשאיר משהו מאחור.
ומקדימה, קלרה, בלי להסתובב, הושיטה יד אחורה. וגרטה, שלא אהבה שנוגעים בה, החזיקה אותה, כל הדרך הביתה.