שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 51: נתפסים

האזעקה לא הייתה צלצול. היא הייתה יללה. ארוכה, עולה ויורדת, כמו חתול ענק שמישהו דרך לו על הזנב, והיא מילאה כל מסדרון, וכל חדר מדרגות, וכל אוזן.

האזעקה לא הייתה צלצול. היא הייתה יללה. ארוכה, עולה ויורדת, כמו חתול ענק שמישהו דרך לו על הזנב, והיא מילאה כל מסדרון, וכל חדר מדרגות, וכל אוזן.

בקומה 3, תינוקות התעוררו ובכו. אמהות התעוררו ונבהלו. ואחות הלילה עם נעלי הבית הוורודות הפילה את כוס התה, הפעם על הרצפה, ולא על לוקאס.

"למדרגות!" אמרה נועה, ומשכה את לוקאס החוצה מהעגלה, עם הסדין.

הם רצו. נועה ראשונה, לוקאס אחריה, עדיין עטוף בחצי סדין כמו גיבור על שהתלבש בחושך. הם פרצו לחדר המדרגות, ועצרו, כי מלמעלה, מקומה 4, נשמעו צעדים רצים. קלים, מהירים, מוכרים.

ואז, מעבר לפינה של המעקה, הופיעה אלה. ואחריה ג'ס. ואחריה גרטה, עם הקלטות צמודות לחזה כמו תינוק.

התאומות עצרו, מדרגה אחת זו מעל זו, והסתכלו זו על זו. עשרים דקות. הן היו נפרדות בסך הכול עשרים דקות. אבל באותו רגע, זה הרגיש כמו עוד שתים עשרה שנה.

אלה קפצה את המדרגה האחרונה, ונועה תפסה אותה, והן התחבקו כל כך חזק, שגרטה אמרה שהיא שומעת את הצלעות מתנגשות.

"ראיתי את 312," אמרה נועה, לתוך הכתף של אלה.

"אני יודעת," אמרה אלה. "סיפרת לי. קטן."

"קטן," אמרה נועה. "ונורא רגיל. כמו כל חדר."

* * *

"אני לא רוצה להפריע לרגע," אמר לוקאס, בפעם השנייה באותו ערב. "אבל שוב מישהו בא."

הפעם, הוא בא מלמטה.

גרובר. עם צרור המפתחות על החגורה, שהצלצל בכל מדרגה. ומאחוריו, שומר צעיר, רזה, עם פנס, שנראה כאילו זה היום הראשון שלו בעבודה, ושהוא כבר מתחרט.

גרובר עצר שתי מדרגות מתחתם. הוא הסתכל עליהם. על חמשת הילדים. על הסדין. על הקלטות בידיים של גרטה. על הכיס של אלה, שממנו בצבצה תווית קרטון חומה.

הוא לא צעק. זה מה שהיה הכי מפחיד. הוא רק נאנח, אנחה ארוכה מאוד, של מי שעובד בבית חולים שלושים שנה, ושחשב שראה כבר הכול.

"גמדים," הוא אמר לבסוף, באנגלית כבדה. "ידעתי."

"אנחנו יכולים להסביר," אמר לוקאס, ויצא מהסדין, בכבוד, כמו מי שיוצא מאמבטיה. ואחרי שנייה של מחשבה: "בעצם, אנחנו לא יכולים. אבל אנחנו יכולים לנסות."

* * *

הם הובלו ללובי בשורה, כמו ברווזים, כשהשומר הצעיר מאחור, והאזעקה עדיין מיללת, וגרטה עדיין מחבקת את הקלטות, כי אף אחד לא העז לבקש ממנה אותן.

בלובי חיכתה ליבי. בין שתי האחיות. עם פקידת הקבלה מולה, שהסתכלה עליה בפנים של מי שהבינה, סוף סוף, שסבתא גרטרוד לא תגיע.

"לא היתה שום סבתא," אמרה הפקידה, בקול פגוע מאוד. "נכון?"

ליבי הסתכלה עליה. והפעם, בלי משחק, בלי שלוש שניות, היא באמת הרגישה רע. "היא הייתה סבתא מאוד טובה," היא אמרה בשקט. "רק שהיא לא קיימת. סליחה."

ואז, מהמעליות, נשמע צליל. הדלתות נפתחו, אחרי עשרים דקות של תקיעה. ויצאו מהן שני אנשים. שומר גבוה, עם שפם, ששמר על מגנט בצורת בייגלה בכף היד כמו אוצר. ותום. מרוצה מאוד.

"המעלית עבדה בסוף," הוא הכריז ללובי. "אבל לא בגללי."

השומר הגבוה הסתכל על הילדים בשורה. ואחר כך על תום. "שלך?" הוא שאל את גרובר.

"שלהם," אמר גרובר, והצביע על כולם. "כולם של כולם."

"הוא חבר שלי," הודיע תום, והחזיק את היד של השומר עם השפם. "היינו תקועים עשרים דקות. הוא אוהב מגנטים."

* * *

הם ישבו על ספסל ארוך ליד הקיר, שבעה ילדים בשורה, וגרובר עמד מולם, עם הידיים מאחורי הגב, כמו שומר בארמון.

לוקאס, אחרי כמה דקות של שקט, הוציא מהתיק גרב. מתוך הגרב, עוגייה. והושיט אותה לגרובר.

גרובר הסתכל על העוגייה. ועל הגרב. ועל לוקאס.

"היא נקייה," אמר לוקאס. "הגרב. בדקתי פעמיים."

גרובר לא זז. ואז, לאט מאוד, הוא לקח את העוגייה. ולא אכל אותה. רק החזיק. וזה, איכשהו, היה סימן טוב.

"מי סיפר לכם," הוא שאל, בשקט, באנגלית הכבדה שלו, "על הוו?"

אף אחד לא ענה. שבעה ילדים הסתכלו על הרצפה, באותה זווית בדיוק. כי מרגרטה ביקשה. שלוש פעמים. ומרגרטה תאבד את הפנסיה.

גרובר הנהן לאט, כאילו השתיקה הזאת היא בעצמה תשובה. "אני שואל," הוא אמר, "כי אף אחד לא יודע על הוו. רק הכובסות. ואני." הוא הסתכל על העוגייה ביד שלו. "ועוד מישהו אחד."

והוא לא אמר מי. וגרטה, בלי לפתוח את המחברת, כתבה את זה בראש.

* * *

הנוהל, הסבירה פקידת הקבלה, כשהאזעקה סוף סוף נדמה, הוא נוהל. ילדים בלי מבוגרים, בלילה, במרתף, עם רכוש של בית החולים, זה משטרה. "זה לא אני," היא אמרה, והסתכלה על ליבי. "זה הנוהל." וליבי הנהנה, כי היא הבינה. גם לה היה, פעם, נוהל.

המשטרה הגיעה אחרי רבע שעה. שוטרת אחת, נמוכה, עם קוקו ועם פנקס, שנראתה כאילו כבר ראתה הכול ושגם זה לא יפתיע אותה.

הדבר הראשון שהיא עשתה היה לבקש את הקלטות. גרטה הסתכלה עליה, ואחר כך על הקלטות, ואחר כך שוב עליה, כמו מישהי שמבקשים ממנה למסור את הפרש מהעץ. ואז, לאט, היא הושיטה אותן. גם נועה הוציאה את שלה, מהתיק. השוטרת הכניסה את כל הארבע לשקית ניילון שקופה, וכתבה עליה משהו בטוש, ונועה הרגישה שמשהו בתוכה נסגר יחד עם הרוכסן של השקית.

ההורים הגיעו אחרי עשרים דקות.

כולם. בבת אחת. דרך הדלת המסתובבת, שהסתובבה מהר מדי בגלל כמות האנשים.

אדם, במעיל על פיג'מה עם הדפס של גשרים. שירה, עם שיער פרוע ועם נעל אחת שונה מהשנייה. אנה, במעיל צמר, שהספיקה, איכשהו, גם להתלבש וגם להביא עוגה. תומאס, בחליפה מלאה, כי תומאס, כנראה, ישן בחליפה. ובני וקלרה, אחריהם, בני עם כובע צמר שעליו פונפון, וקלרה עם המפתחות של הפנסיון, כאילו היא מוכנה לנעול את כולם בחדר עד גיל שלושים.

"ערב שחמט?" אמרה קלרה, בקול שקט מאוד. והסתכלה על גרטה.

גרטה הסתכלה על הרצפה. הפרש מהעץ היה בכיס שלה, והיא הרגישה אותו, פתאום, כבד כמו אבן.

אבל לפני שמישהו אמר עוד משהו, שירה כבר הייתה ליד נועה. היא לא שאלה. היא לא כעסה. היא רק כרעה, וחיבקה אותה, חזק, ארוך, עם הפנים בתוך השיער שלה, ונועה הרגישה שהיא רועדת. ומהצד השני של הספסל, אנה החזיקה את הפנים של אלה בשתי ידיים, והסתכלה עליה, כאילו היא סופרת שכל החלקים נמצאים במקום.

"פחדנו," אמרה שירה, בשקט, רק לנועה. "את מבינה? בבית החולים הזה, בלילה. שוב."

ונועה הבינה. ופתאום, כל המבצע, והמפה, והעגלות, וגרטרוד, נראו לה קטנים מאוד.

* * *

מה שקרה אחר כך, ליבי תתאר מאוחר יותר כ"שני אבות שמנסים לעזור, והמשטרה שמנסה לא לצחוק".

"שוטרת," אמר אדם, בחיוך הכי רחב שלו, החיוך של בדיחות הגשרים. "אני מבין שיש פה אי הבנה קטנה. את יודעת מה ההבדל בין ילד לבין פורץ?"

השוטרת הסתכלה עליו.

"פורץ לא מחזיר את הקלטות," אמר אדם. ואחרי שנייה: "רגע. זה יצא לא טוב."

"אדם," אמרה שירה.

"זה יצא ממש לא טוב," הסכים אדם.

תומאס צעד קדימה, עם החליפה, ועם הקול הרשמי שלו, זה שגורם למלצרים להביא את החשבון מהר. "גברתי השוטרת. אני רוצה להבהיר. הילדים האלה לא פעלו לבד. הם פעלו במסגרת חקירה שאנחנו, ההורים, מנהלים כבר שבועות, בנוגע לאירועים בבית החולים הזה, לפני שתים עשרה שנה, כולל זיופים, מסמכים חסרים, ו…"

הוא עצר. כי השוטרת הפסיקה לכתוב, והרימה את הראש, והסתכלה עליו בעניין חדש לגמרי.

"זיופים," היא חזרה.

"זה," אמר תומאס, "גם יצא לא טוב."

"אז זה היה הרעיון שלכם?" שאלה השוטרת. "של ההורים?"

"כן," אמר אדם.

"לא," אמר תומאס.

"כן," אמר תומאס.

"לא," אמר אדם.

"זה הרעיון שלי," אמר בני, מאחור, עם הפונפון. "אני תמיד אשם. זה ידוע."

"זה הרעיון שלי," אמר תום. "אני לחצתי על הפעמון."

"זה הרעיון שלנו," אמרו נועה ואלה ביחד. באותו קול, באותה שנייה, באותו סנטר מורם.

והשוטרת, שראתה כבר הכול, הניחה את העט, ושפשפה את העיניים, ואמרה, בעייפות: "אני צריכה קפה." ואחרי שנייה, בשקט, כמעט לעצמה: "בעשרים שנה במשטרה, אף פעם לא היו לי שבעה חשודים שכולם מתווכחים מי אשם יותר. בדרך כלל זה הפוך."

"יש מכונה במסדרון," אמר לוקאס, מייד, בהתלהבות. "ליד העציץ המת."

ובני, בלי מילה, הלך למכונה. הם שמעו אותו מנסה להכניס מטבע, ומפיל אותו, ומחפש אותו מתחת למכונה, ומנסה שוב, ומפיל שוב. אחרי ארבע דקות הוא חזר, עם כוס פלסטיק אחת, חמה, והגיש אותה לשוטרת בשתי ידיים, כמו מתנה.

השוטרת לקחה. לגמה. הסתכלה על בני. "זה מרק," היא אמרה.

"הכפתורים היו בגרמנית," הסביר בני, בצער.

* * *

ואז דלת הכניסה הסתובבה שוב.

ונכנסה ד"ר פוקס.

במעיל ארוך וכהה, עם השיער אסוף בחיפזון, עם תיק רופאים ישן ביד אחת, וביד השנייה, כלוב נשיאה של חתולים. כלוב ענק. וכלוב ענק, במקרה הזה, היה צריך. כי בתוכו ישב קיסר. ונראה לא מרוצה מאוד מהנסיעה.

מאחורי נועה, שירה נשמה נשימה חדה. "זאת היא," היא לחשה לאדם. "אדם. זאת האישה מהשקיות. זאת שסחבה לי את הקניות לקומה הרביעית. בחורף ההוא."

אדם הסתכל. ולא אמר כלום. ובפעם הראשונה באותו ערב, גם לא אמר בדיחה.

"פקידת הקבלה התקשרה אליי," היא אמרה, לאף אחד מסוים, בקול הקר והמדויק שלה. "אני רופאת הילדים שבכוננות הלילה. היא אמרה שיש פה ילדה בוכייה שמחפשת את סבתא שלה." היא הסתכלה על ליבי. "אני רואה שהסבתא לא נמצאה."

"היא בתהליך," אמרה ליבי בשקט.

"והחתול?" שאלה השוטרת, שכבר לא ידעה מה עוד יקרה בלילה הזה.

"הוא לא נשאר לבד בלילה," אמרה ד"ר פוקס. "הוא מתנהג רע. אוכל את הווילונות."

באותה שנייה בדיוק, הדלת של הכלוב, שכנראה לא נסגרה טוב, נפתחה. וקיסר, כמו כדור כתום וכבד, התגלגל החוצה, הרים את האף, הריח את האוויר, והלך, בלי היסוס, ישר אל לוקאס. אל התיק של לוקאס. אל השקית שבתוך התיק של לוקאס.

הוא קפץ לברכיים של לוקאס. התיישב. והתחיל לגרגר בקול של מנוע של משאית.

ד"ר פוקס הסתכלה על החתול שלה. ואחר כך על לוקאס. ואחר כך על כל הבלשים, ועל גרטה, שכבר לא החזיקה את הקלטות, אבל עדיין החזיקה את הידיים כאילו הן שם. ובפנים שלה עבר משהו. משהו מהיר, שנועה לא הצליחה לקרוא. אולי כעס. אולי פחד. ואולי, רק אולי, משהו שנראה כמו הקלה.

ואז היא הניחה את הכלוב הריק על הרצפה, ויישרה את המעיל, ופנתה אל השוטרת.

"אני רוצה לדבר איתך," היא אמרה. "בפרטיות. עכשיו."

החצי השני שלי פרק 51: נתפסים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין