הצעדים במסדרון התחילו לזוז שוב. אבל לא לכיוון הארכיון. לכיוון חדר הכביסה.
"הוא נכנס פנימה," לחשה ג'ס, שהצמידה את העין לחריץ של הדלת. "הוא בודק את הוו."
"והוו ריק," לחשה גרטה. "כי המפתח אצלנו. בדלת. מבפנים."
הם שמעו את גרובר מדבר לעצמו בגרמנית, בקול נמוך ורוטן, ואת המילה "הרמן" חוזרת שוב ושוב, בכל מיני טונים, אף אחד מהם לא נחמד.
"הוא חושב שזה הרמן," לחש לוקאס, בהקלה. "מסכן הרמן."
"זה הזמן," לחשה נועה. "עכשיו, כשהוא שם."
גרטה חילקה את הקלטות מהר, בלי לחשוב, כמו שמחלקים קלפים. שתיים לנועה. שתיים לאלה. "אם תופסים אחת," היא לחשה, "נשאר לנו חצי."
ואף אחד לא אמר שחצי זה לא מספיק. כי חצי, בחודשים האחרונים, הפך לנושא רגיש.
* * *
הם יצאו מהארכיון על קצות האצבעות, ונעלו אחריהם, ואלה החביאה את המפתח בכיס. גרובר עדיין היה בתוך חדר הכביסה, עם הגב אליהם, מתכופף מעל ערימת סדינים, ומחפש משהו מתחתיה. אולי את הרמן.
והם היו צריכים לעבור ליד הדלת הפתוחה. אין דרך אחרת.
ובדיוק אז, מסוף המסדרון, חזרו הגלגלים.
האישה עם האוזניות. עם שתי עגלות כביסה, הפעם, ריקות כמעט, רק עם כמה סדינים מקופלים בתחתית, אחת דוחפת את השנייה כמו רכבת קטנה. היא השאירה אותן ליד מעלית המשא, הלכה לחדר הכביסה, ואמרה לגרובר משהו בשפה שאף אחד לא הבין, וגרובר ענה לה במשהו בגרמנית, והיא צחקה.
לוקאס הסתכל על העגלות. ואחר כך על כולם. ואחר כך שוב על העגלות.
"רשמתי את זה," הוא לחש. "גרטה. נכון שרשמת?"
וזהו. אף אחד לא החליט. אף אחד לא הצביע. הם פשוט רצו.
נועה ולוקאס צללו לעגלה הראשונה. אלה, ג'ס וגרטה דחסו את עצמן לשנייה, אחת על השנייה, כמו סרדינים מנומסים. מישהו משך סדין מעל כולם. החושך היה לבן, וחם, והריח ממרכך כביסה.
שנייה אחר כך, הגלגלים זזו.
"היא דוחפת אותנו," לחש לוקאס, בתוך הסדין, ליד האוזן של נועה. "היא חזרה. היא דוחפת."
"תשתוק," לחשה נועה.
"איפה הבננה?" לחש לוקאס, אחרי רגע.
"למה אתה צריך את הבננה עכשיו?"
"זה מצב חירום," לחש לוקאס. "אמרתי שהיא לחירום."
"אני משתוק," לחש לוקאס. "אני רק מדווח."
* * *
דלתות המעלית נסגרו. המעלית זמזמה, ונסעה למעלה. ונועה, בתוך הסדין, מתחת לחצי ממשקל הגוף של לוקאס, הבינה דבר נורא אחד: היא לא שמעה את העגלה השנייה נכנסת.
המעלית עצרה. דלתות נפתחו. העגלה זזה החוצה, נסעה, ונעצרה. הצעדים של האישה התרחקו. הזמזום שלה התרחק. ושקט.
נועה הוציאה את הראש מהסדין, לאט, כמו צב.
מסדרון. ארוך, ושקט, ומואר באור חלש של לילה. קירות בצבע תכלת, עם ציורים של חסידות ושל ירחים. ועל הקיר שמולה, בשלט כחול, היה כתוב בגרמנית מילה שנועה כבר ידעה לקרוא, כי ראתה אותה עשרים פעם, בתמונות, במחברת הירוקה, בחלומות.
יולדות. קומה 3.
"אוי," לחש לוקאס, שהוציא את הראש לידה, עם סדין על הראש כמו רוח רפאים קטנה. "זה לא המרתף."
נועה לא ענתה. כי שלוש דלתות ממנה, על דלת לבנה עם חלון קטן, היה כתוב מספר. 312.
היא לא תכננה לצאת מהעגלה. אבל הרגליים שלה יצאו. הן הלכו את שלוש הדלתות, לאט, והיא עמדה מול 312, והסתכלה דרך החלון הקטן. בפנים, אישה צעירה ישנה, ולידה, במיטה קטנה ושקופה, תינוק. אחד. ישן עם אגרופים ליד האוזניים.
פה. בדיוק פה. לפני שתים עשרה שנה, אמא שכבה במיטה הזאת, ושתיים היו פה. ואחר כך, אחת.
"נועה," לחש לוקאס מאחוריה. "אני לא רוצה להפריע לרגע. אבל מישהו בא."
הם הספיקו לחזור לעגלה ברגע האחרון. נועה צללה פנימה, לוקאס אחריה, והסדין נפל עליהם בדיוק כשמעבר לפינה הופיעה אחות לילה, עם כוס תה ביד, ונעלי בית ורודות.
היא עצרה ליד העגלה. נועה ראתה את הנעליים הוורודות דרך חור קטן בסדין. הן עמדו שם הרבה זמן. יותר מדי זמן.
ואז, ממש מעליהם, האחות פיהקה. פיהוק ארוך, עמוק, של מישהי שעובדת כבר שמונה שעות. והיא הניחה את כוס התה על העגלה. על הסדין. בדיוק על הגב של לוקאס.
לוקאס לא זז. לוקאס לא נשם. לוקאס, שהתה היה חם מאוד, ושהגב שלו היה הדבר היחיד שהחזיק את הכוס, נהיה, באותה דקה, השולחן הכי יציב בכל אוסטריה.
האחות שתתה עוד לגימה. הניחה שוב. ואז, סוף סוף, לקחה את הכוס, ואמרה לעצמה בגרמנית משהו שנשמע כמו "איזו עגלה חמה", והלכה.
"נועה," לחש לוקאס, אחרי דקה ארוכה. "אני חושב שיש לי עכשיו כתם בצורה של כוס. על הגב. לתמיד."
נועה לא צחקה. היא הכניסה יד לתיק, ומיששה את שתי הקלטות. "קומה 3, מסדרון". "לובי". שתי קופסאות פלסטיק קרות, עם פינות חדות. בתוך אחת מהן, אולי, היה הרגע. הרגע שבו מישהו עבר במסדרון הזה, בחושך, עם משהו קטן ועטוף בידיים. ובקומה 5, אצל אלה, היו שתי האחרות. "יציאה". "מעלית". החצי השני.
* * *
בעגלה השנייה, המצב היה פחות רגשי, ויותר צפוף.
"הברך שלך," לחשה ג'ס, "נמצאת לי בתוך האוזן."
"זאת לא הברך שלי," לחשה גרטה. "זאת הקלטת של המעלית."
"אז איפה הברך שלך?"
"אני לא יודעת," לחשה גרטה, בכנות. "איבדתי קשר איתה במעלית."
אלה הציצה מבעד לסדין. הם היו בחדר גדול, עם מדפים, ועם ערימות של מגבות, ועם שלט: "מחסן כביסה, קומה 5". העגלה של נועה לא הייתה שם.
"נפרדנו," אמרה אלה, והקול שלה נשמע פתאום קטן.
היא שלפה את הטלפון. הודעה מנועה, בדיוק באותה שנייה: "אנחנו בקומה 3. מחלקת יולדות. אני ליד 312. את בסדר?"
אלה הסתכלה על המסך ארוכות. ואחר כך כתבה: "קומה 5. מחסן. עם שתי קלטות, וברך של מישהו. את ליד 312?"
"כן."
"איך זה?"
נועה לקחה זמן לענות. ואז: "קטן. קטן יותר ממה שחשבתי."
בדיוק אז, הטלפון של גרטה צלצל. בקול. באמצע המחסן.
השעה הייתה שמונה בדיוק.
גרטה הסתכלה על המסך. "אמא". והיא, גרטה, שלא שיקרה מעולם, שהתקשרה כל ערב בשמונה בדיוק, שידעה שאם לא תענה, אמא שלה תתקשר לקלרה, ולמשטרה, ולשגרירות, ענתה. מתוך עגלת כביסה. מתחת לסדין.
"הלו, אמא," היא לחשה. "כן. אני בשחמט. כן. זה… שקט מאוד פה. שחמט זה משחק שקט. כן. אני מנצחת." שתיקה. "את מי? את… ג'ס. כן. היא פה. היא אומרת שלום."
"שלום," לחשה ג'ס, מתוך הסדין, בקול של מישהי שהברך של מישהו באוזן שלה.
"אני אוהבת אותך, אמא. לילה טוב."
היא ניתקה. ובמשך כמה שניות, אף אחד לא אמר כלום.
"את יודעת," אמרה אלה, בשקט, "שזה היה השקר הכי גרוע ששמעתי בחיים."
"אני יודעת," אמרה גרטה, והוציאה את הפרש מהעץ מהכיס, והחזיקה אותו חזק. "אני מתאמנת."
"עכשיו," אמרה ג'ס, ויצאה מהעגלה, ומתחה את הגב, והחזירה לגרטה את הברך, "יורדים. במדרגות. שתי קומות. ופוגשים את נועה בקומה 3."
"ואם שואלים אותנו מה אנחנו עושים פה?" שאלה גרטה.
אלה חשבה. "אנחנו נגיד שאנחנו מחפשות את סבתא גרטרוד," היא אמרה. "כולם כבר מחפשים אותה. אנחנו רק מצטרפות."
* * *
במרתף, גרובר עמד מול דלת הארכיון, וניסה את הידית. נעול. בסדר. הוא הסתכל על הוו הריק בחדר הכביסה. לא בסדר. הוא הסתכל על הרצפה, וראה שם משהו קטן, עגול, ומבריק. עטיפה של סוכריית לימון. ונעליים קטנות, הרבה נעליים קטנות, השאירו סימנים באבקת הכביסה שנשפכה ליד הדלת.
גרובר לא אמר כלום. הוא רק הוציא את מכשיר הקשר מהחגורה, ולחץ, ואמר בגרמנית, בקול עייף של מי שחשב שהלילה הזה יהיה שקט: "אבטחה. יש לי ילדים במרתף. כנראה. או גמדים. תשלחו מישהו."
* * *
באותו זמן, בלובי, ליבי הייתה בצרות מסוג אחר.
פקידת הקבלה, מלאת רחמים, הזעיקה אחות. האחות הזעיקה אחות נוספת. ושתיהן, בהתלהבות של אנשים שאין להם הרבה עבודה בערב, החליטו לעזור לליבי למצוא את סבתא גרטרוד, אישית, בכל המחלקות, אחת אחת.
"פנימית, אין," אמרה האחות הראשונה בטלפון. "אורתופדיה, אין. אולי היא באף אוזן גרון?"
"היא הייתה מאוד חולה באוזניים," אמרה ליבי, עם שארית של דמעה. "תמיד אמרה שהיא לא שומעת אותי."
ועוד לפני שליבי הספיקה להחליט איך יוצאים מזה, דלת הכניסה הראשית נפתחה. ונכנס ילד קטן, עם מעיל גדול מדי, עם תיק גב שמצלצל במגנטים, ועם דף מקומט ביד, שעליו היה כתוב בעיפרון: "19:10. בית חולים. גם אני."
תום.
הוא הסתכל סביב, ראה את ליבי, ונופף לה, בשמחה גדולה, כמו מישהו שמצא את המסיבה.
ליבי עשתה לו פרצוף. הפרצוף אמר: "לא. לך. הביתה. עכשיו." תום פירש את הפרצוף כ"בוא, תצטרף." וזה, אגב, היה פירוש שגוי לגמרי. בגלל זה, אחר כך, ליבי תגיד שאחים קטנים צריכים לבוא עם מילון, או לפחות עם הוראות הפעלה, ושלא היא אשמה.
ליבי קמה, והתנצלה בפני שתי האחיות, ואמרה שהיא חייבת לשירותים, דחוף, עכשיו, וזה, כמו שהבטיחה, תמיד עובד. אבל עד שהיא השתחררה, תום כבר היה בדרך.
הוא רץ לעבר המעליות. הראשית. של המבקרים. ונכנס לרגע האחרון, לפני שהדלתות נסגרו, יחד עם שומר גבוה, במדים, עם שפם, שבדיוק עלה לסיבוב.
הדלתות נסגרו. המעלית עלתה. קומה אחת. חצי קומה.
ונעצרה.
* * *
בתוך המעלית, השומר לחץ על כפתורים. כל הכפתורים. ושום דבר לא קרה.
"זה בסדר," אמר השומר, בגרמנית, אחר כך באנגלית, כשראה את הפרצוף של תום. "זה קורה. המעלית הזאת… רגישה."
"גם אני רגיש," אמר תום, באנגלית מושלמת. "אבל אני לא נתקע."
השומר צחק, צחוק קצר ומופתע. הוא הוציא מהכיס חטיף, שבר חצי, ונתן לתום. תום לקח, אמר תודה, ואז, כי זה מה שתום עושה עם כל מבוגר חדש, פתח את תיק הגב והראה לו את המגנטים.
"זה מבוסטון," הוא הסביר. "זה מזלצבורג. זה בייגלה. מספר 362. זה מהמאפייה של קלרה. זה ממוזיאון של חרבות."
"יפה מאוד," אמר השומר, שבאמת נראה מתעניין. "ומה אתה עושה בבית חולים, בשמונה בערב, עם שלוש מאות מגנטים?"
השומר הסתכל עליו. "איפה ההורים שלך, ילד?"
תום חשב. הוא חשב על כל התשובות האפשריות. "במלון," "בבית," "בשחמט." ובסוף, כמו כל ילד בן שמונה שנתקע במעלית עם זר בבית חולים בלילה, הוא עשה את הדבר ההגיוני היחיד שעלה לו בראש.
הוא לחץ על הכפתור האדום. הגדול. זה עם הפעמון.
ובכל בית החולים סנט אורסולה, מהמרתף ועד הגג, מהמטבח של האיש עם המשוט ועד המחסן בקומה 5, מהלובי של ליבי ועד הדלת של חדר 312, התחילה לצלצל אזעקה.