שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 49: ליל הפריצה

בשש וארבעים וחמש בדיוק, ששה ילדים יצאו מפנסיון "אמליה", עם תיקי גב, וחיוכים מוגזמים, וסיבה רשמית.

בשש וארבעים וחמש בדיוק, ששה ילדים יצאו מפנסיון "אמליה", עם תיקי גב, וחיוכים מוגזמים, וסיבה רשמית.

"ערב שחמט," אמרה ליבי לקלרה, שעמדה במטבח וקיפלה מגבות. "בספרייה. לנוער. מאוד מעניין. מלא פרשים."

"יופי," אמרה קלרה, ולא הרימה את הראש מהמגבות. "תחזרו עד תשע. ותשמרו על לוקאס, שלא יאכל את הצריח."

גרטה, מאחור, התכווצה. היא עוד לא התקשרה הביתה. היא תתקשר בשמונה. מתוך בית החולים. מתוך המרתף, אם צריך. כי יש דברים שגרטה לא מוותרת עליהם, גם באמצע פריצה.

הלילה היה קר וצלול, והחשמליות צלצלו כמו תמיד, והעיר נראתה בדיוק כמו בכל ערב אחר. נועה חשבה שזה מוזר. היא ציפתה שהעיר תדע. שמשהו ייראה אחרת. אבל וינה לא ידעה כלום. וינה פשוט המשיכה למכור נקניקיות.

* * *

בית החולים סנט אורסולה, בערב, נראה כמו טירה שנרדמה עם האור דולק. רוב החלונות היו חשוכים, חוץ מכמה, צהובים, בקומות הגבוהות, ובאחד מהם, בקומה השלישית, מישהו עמד ושתה תה.

"מחלקת יולדות," לחשה אלה. "קומה שלוש."

נועה הסתכלה על החלון. מישהו עמד שם, לפני שתים עשרה שנה, בלילה בלי חשמל. מישהו לקח משם תינוקת. והחלון לא אמר כלום. חלונות אף פעם לא אומרים כלום.

"19:09," אמרה גרטה. "דקה לכניסה."

לוקאס בדק את התיק בפעם השלישית. עוגיות בגרביים. שוקולד מריר. בננה. נקניקיות. "אספקה מוכנה," הוא דיווח.

"ואם משהו משתבש?" שאלה אלה.

"אז נפגשים בספרייה," אמרה גרטה. "ליד מדף השחמט. ואם מישהו לא מגיע עד שמונה וחצי…" היא עצרה.

"אז מה?" שאלה ליבי.

"אז," אמרה גרטה, "אני לא יודעת. לא כתבתי את זה. לא האמנתי שנצטרך."

"19:10," אמרה גרטה. "נכנסים."

* * *

הלובי היה לבן, ומבריק, ומריח מחומר ניקוי ומקפה ישן. מאחורי הדלפק ישבה פקידת קבלה צעירה, עם משקפיים אדומים ועם שיער אסוף בעיפרון, שהקלידה משהו במחשב בשתי אצבעות.

ליבי לקחה נשימה, ונכנסה לדמות.

מה שקרה אחר כך נכנס להיסטוריה של הבלשים מהאגם בתור "ההופעה". כי ליבי לא רק בכתה. ליבי התפרקה. השפה רעדה, הכתפיים קפצו, והדמעה הראשונה ירדה בשנייה השלישית, בדיוק כמו בחזרות, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, עד שאפילו נועה, שידעה שזה משחק, הרגישה צביטה בלב.

"סבתא שלי," ייבבה ליבי. "גרטרוד. פון שניצלהאוזן. היא אמרה שהיא תחכה לי. ועכשיו אני לא מוצאת אותה. ואני לבד. ו… והיא הבטיחה לי עוגה."

פקידת הקבלה קפצה מהכיסא כאילו ישבה על קוץ. "אוי, מתוקה! אוי, אל תבכי! בואי, בואי, נמצא אותה. איך אמרת? שניצל?"

"פון שניצלהאוזן," התייפחה ליבי. "עם ה"א."

והפקידה התכופפה מעל המחשב, והקלידה בשתי אצבעות, ומאחורי הגב שלה, בשקט, בשורה, עברו חמישה ילדים. נועה, אלה, ג'ס, גרטה, ולוקאס, שהאט ליד מכונת הקפה, הסתכל עליה בגעגוע, והמשיך.

הדבר האחרון שנועה שמעה מהלובי היה הפקידה אומרת: "אין לי שניצלהאוזן… יש לי שניצלר… ויש לי האוזר… אולי סבתא שלך התחתנה שוב?" וליבי, ביבבה מרוסקת: "אולי. היא מאוד אהבה להתחתן."

* * *

המדרגות למרתף היו בדיוק איפה שג'ס אמרה. רק שבמרתף, משהו השתבש.

"ימינה," אמרה ג'ס, והצביעה על המפה. "חדר כביסה."

הם פנו ימינה. המסדרון היה ארוך, ומואר באור ניאון מהבהב, ובסופו הייתה דלת כפולה, עם חלון עגול. מבעד לחלון ראו סירים ענקיים, ומגשים, ואיש עם כובע לבן שערבב משהו בכף בגודל של משוט.

"זה לא חדר כביסה," אמרה אלה.

"זה מטבח," אמרה נועה.

"זה מריח מצוין," אמר לוקאס.

האיש עם הכובע הלבן הרים את הראש מהסיר. לשנייה אחת, דרך החלון העגול, הוא הסתכל ישר על לוקאס. ולוקאס, בלי לחשוב, נופף לו לשלום. והאיש, בלי לחשוב, נופף בחזרה עם המשוט, וחזר לערבב.

ג'ס הסתכלה על המפה. ואחר כך עליה שוב. ואחר כך, לאט, סובבה אותה.

"היא הייתה הפוכה," אמרה ג'ס. בקול של מישהי שמעולם, אף פעם, לא החזיקה מפה הפוך. "מישהו סובב אותה."

כולם הסתכלו על לוקאס. לוקאס החזיק את המפה בעשר הדקות האחרונות, בזמן שג'ס קשרה שרוך.

"היא הייתה יותר יפה ככה," הוא אמר בשקט. "עם המטבח למעלה."

"שמאלה," אמרה ג'ס, בקול מאוד רגוע, שהיה יותר מפחיד מצעקה. "חדר הכביסה שמאלה."

גרטה הסתכלה בשעון, וציירה כוכבית נוספת. "איבדנו שתי דקות," היא לחשה. "ולוקאס כמעט נכנס למטבח."

"לא נכנסתי," אמר לוקאס. "רק הסתכלתי. להסתכל זה לא אסור."

באמצע המסדרון, ליד המעלית של המשא, הם שמעו פתאום גלגלים.

"מחבוא!" לחשה ג'ס, ולא היה מחבוא. היה רק קיר, וצינור, ופח כחול. אז הם עשו את הדבר היחיד שאפשר: נצמדו לקיר, כולם, בשורה, והחזיקו את הנשימה, והעמידו פנים שהם חלק מהקיר.

מעבר לפינה הופיעה עגלת כביסה ענקית, מלאה עד למעלה בסדינים, ומאחוריה אישה קטנה במדים כחולים, עם אוזניות, ששרה לעצמה שיר בשפה שאף אחד מהם לא הכיר. היא עברה במרחק של חצי מטר מהאף של לוקאס. היא לא הסתכלה ימינה. היא לא הסתכלה שמאלה. היא שרה.

העגלה נעלמה במעלית. הדלתות נסגרו. ורק אז כולם נשמו.

"היא לא ראתה אותנו," לחשה אלה, בהלם.

"מרגרטה אמרה," לחשה נועה. "אף אחד לא מסתכל על ילדים."

ומשום מה, המשפט הזה, שהיה אמור להרגיע, דווקא הצמיד לה צמרמורת קטנה לגב.

"העגלות האלה," אמר לוקאס, והסתכל על המעלית במבט חולמני. "אפשר להתחבא בהן. מישהו צריך לרשום את זה."

גרטה רשמה. ליד זה, היא לא ציירה כוכבית. עדיין.

* * *

חדר הכביסה היה סגור. כמובן.

הדלת הייתה כבדה, מפלדה, עם ידית קרה, ומעליה, בדיוק כמו בתוכנית, היה חלון קטן, מלבני, פתוח בזווית, כדי לאוורר. מבעדו יצא אוויר חם, שהריח מסבון ומסדינים נקיים, ונשמע זמזום עמוק של מכונות.

"החלון של הדלת," לחשה אלה, והסתכלה למעלה.

"זה דלת," לחשה נועה, מתוך הרגל.

"עכשיו זה לא משנה," אמרה ג'ס. "עכשיו זה גבוה."

נועה נשענה עם הגב לקיר, ושילבה את הידיים, וכיפפה את הברכיים, כמו מדרגה. אלה עלתה עליה. רגל אחת על הידיים, רגל אחת על הכתף. נועה התנדנדה, ונשכה את השפה, והחזיקה.

"את כבדה," היא לחשה.

"אנחנו שוקלות אותו דבר," לחשה אלה מלמעלה.

"אז גם אני כבדה."

אלה הכניסה יד דרך החלון. ואחר כך כתף. ואחר כך ראש. ואחר כך, בתנועה אחת, גמישה, משונה, כמו חתול שנכנס לקופסה קטנה ממנו, היא כולה נעלמה פנימה. נשמע "פלופ" רך.

"נחתתי על סדינים," הגיע הקול שלה, עמום. "הם חמים. אני רוצה לגור פה."

שנייה אחר כך, הדלת נפתחה מבפנים. ומאחוריה, על וו, בדיוק כמו שמרגרטה אמרה, היה תלוי מפתח ברזל, ישן, עם תווית קרטון חומה. על התווית, בכתב יד עגול ומסודר, היה כתוב: "ארכיון".

* * *

ארכיון.

על הדלת השנייה משמאל היה שלט, בגרמנית ובאנגלית: "כניסה לצוות מורשה בלבד". מתחתיו, מישהו הדביק פתק בכתב יד: "סגור את הדלת!!! (זה אתה, הרמן)".

"מי זה הרמן?" לחש לוקאס.

"מישהו שלא סוגר דלתות," לחשה ג'ס.

המפתח נכנס לחור המנעול. אבל לא הסתובב. ג'ס ניסתה, ולא. גרטה ניסתה, בעדינות, ולא. נועה ניסתה, בכוח, ולא.

"זה המפתח הלא נכון," לחש לוקאס. "מרגרטה טעתה."

"זה המפתח הנכון," אמרה אלה. "הוא פשוט עקשן." והיא הניחה את היד שלה על המפתח, מעל היד של נועה. ושתיהן סובבו ביחד, באותו כיוון, באותו כוח, באותה שנייה.

קליק.

"זה לא אומר כלום," לחשה נועה. "זה סתם מנעול ישן."

"ברור," לחשה אלה. "סתם מנעול."

אבל שתיהן חייכו בחושך.

הדלת נפתחה בחריקה ארוכה, כמו בסרטים, ונועה חשבה שאם ליבי הייתה פה, היא הייתה מתה מאושר.

בפנים היה חושך. ג'ס הדליקה את הפנס של הטלפון, ואז כולם עצרו את הנשימה.

הקירות היו מלאים בקלטות. מהרצפה ועד התקרה. מדפים על מדפים של קלטות וידאו שחורות, ישנות, בקופסאות פלסטיק, כל אחת עם תווית לבנה. שורות על שורות, כמו ספרייה של זיכרונות שאף אחד לא רצה לזכור.

"וואו," לחש לוקאס. "זה כמו חנות וידאו. אבל משעממת."

גרטה כבר הייתה ליד המדפים. היא העבירה את האצבע על התוויות, לאט, כמו שמנגנים בפסנתר. "מסודר לפי שנים," היא לחשה. "ואחר כך לפי חודשים. ואחר כך לפי מצלמות. כניסה ראשית. מעליות. קומה שלוש, יציאה."

"איזו שנה?" שאלה ג'ס.

אלה ונועה ענו ביחד, באותה שנייה בדיוק. ובאותו רגע, משהו קטן ומוזר קרה. כי להגיד בקול אחד עם מישהי אחרת את השנה שבה נולדתן, בתוך מרתף חשוך, מול קיר של קלטות, הרגיש פתאום כמו להגיד בקול רם שם של מישהו שמת.

המדף של השנה ההיא היה גבוה. הכי גבוה. כמובן.

ג'ס טיפסה על כיסא. גרטה החזיקה את הכיסא. לוקאס החזיק את הפנס. נועה ואלה עמדו למטה, צמודות, הכתפיים נוגעות.

"פברואר," לחשה ג'ס. "יש פה פברואר. קומה שלוש, יציאה. תשעה בפברואר. יש… יש פה ארבע קלטות. מהלילה ההוא. 'קומה 3, מסדרון'. 'קומה 3, יציאה'. 'לובי'. 'מעלית'."

היא הורידה אותן אחת אחת, וכל קלטת שעברה מהיד שלה ליד של גרטה, הרגישה כבדה יותר ממה שקלטת אמורה להיות.

גרטה החזיקה את הקלטות, והסתכלה עליהן מקרוב, באור הפנס, ואחר כך הסתכלה על המדף, ועל הקופסאות שלידן.

"תסתכלו," היא לחשה, והעבירה אצבע על הקופסה של ינואר. האצבע יצאה אפורה. "אבק. עבה. על הכול. על כל המדף. על כל השנה."

ואחר כך העבירה אצבע על הקופסה של פברואר. האצבע יצאה נקייה.

"מישהו נגע בהן," אמרה ג'ס. "לא מזמן."

"אולי גרובר עשה סדר," אמרה אלה.

"גרובר עושה סדר בכל הארכיון," אמרה גרטה. "לא רק בתשעה בפברואר."

אף אחד לא ענה. היא רשמה משהו, מהר, בחושך, בלי להסתכל על הדף. אחר כך יתברר שזה היה כתוב עקום לגמרי, ובאלכסון, אבל קריא: "פברואר נקי."

"19:24," לחשה גרטה. "אנחנו בזמן. נשארו לנו שש דקות."

* * *

ואז, מהמסדרון, נשמעו צעדים.

צעדים כבדים, איטיים, של נעליים עם סוליה קשה. וצלצול. צלצול קטן, מתכתי, בכל צעד, כמו צרור מפתחות גדול שמתנדנד על חגורה.

כולם קפאו.

"גרובר," שפתיה של גרטה זזו בלי קול. "הוא לא הלך הביתה."

הצעדים התקרבו. ונעצרו. בדיוק מול חדר הכביסה. ונועה, בחושך, נזכרה, בבת אחת, שהם השאירו את הדלת של חדר הכביסה פתוחה. לרווחה. ואת הוו, ריק.

"מי פה?" אמר קול עמוק, בגרמנית, מהמסדרון. "מי השאיר את זה פתוח?"

לוקאס כיבה את הפנס.

בחושך הגמור, נועה הרגישה יד מוצאת את היד שלה. היא לא הייתה צריכה לבדוק של מי. היא ידעה. אותה יד, אותו גודל, אותו חום.

ואלה, ליד האוזן שלה, לחשה שלוש מילים, שהיו, אם חושבים על זה, הדבר הכי לא מתאים שאפשר להגיד ברגע כזה. אבל דווקא בגלל זה, הן עזרו.

"היה צריך חלון."

החצי השני שלי פרק 49: ליל הפריצה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין