דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 49: חקירה

חדר הכביסה של מחנה גלים ירוקים היה המקום הכי חם במחנה, הכי רועש, והכי פרטי. שתי מכונות כביסה ישנות רעדו שם כל היום, כמו שני זקנים שמתווכחים על פוליטיקה, ואף אחד לא נכנס אליו מרצונו, חוץ ממי שהיה חייב כביסה לאדמירלית.

חדר הכביסה של מחנה גלים ירוקים היה המקום הכי חם במחנה, הכי רועש, והכי פרטי. שתי מכונות כביסה ישנות רעדו שם כל היום, כמו שני זקנים שמתווכחים על פוליטיקה, ואף אחד לא נכנס אליו מרצונו, חוץ ממי שהיה חייב כביסה לאדמירלית.

בשש בערב, שירה גררה לשם את נדב ביד.

"לא עשיתי כלום," אמר נדב, עוד לפני שהדלת נסגרה.

"לא שאלתי כלום."

"אני יודע. אבל את תשאלי. יש לך את הפרצוף." נדב נצמד למכונת הכביסה. היא רעדה, אז גם הוא רעד. "את הפרצוף של יום ההולדת השמיני. כשגילית שאני אכלתי את המרציפן מהעוגה."

"אכלת את כל הנסיכה," אמרה שירה. "השארת רק את הכתר."

"הכתר היה מפלסטיק!"

שירה התיישבה על ארגז של אבקת כביסה, ופתחה את הספר. היא לא קראה בו. היא רק פתחה אותו, כדי שהידיים יעשו משהו, ושלפה מתוכו את הפתק המקומט. היא לא הראתה לנדב. היא רק החזיקה אותו, כמו שבלשים בסרטים מחזיקים תיקייה.

"כרמלי ונבון," אמרה.

נדב החוויר.

זה לקח ארבע שניות. שירה ספרה. אחת, נדב הסתכל על הדלת. שתיים, נדב הסתכל על החלון. שלוש, נדב הוציא את המשאף. ארבע, נדב הכניס את המשאף בחזרה בלי לשאוף, ואמר, בקול קטן מאוד:

"זה לא אני שגיליתי. זה הסטטיסטיקה."

* * *

"שני שמות משפחה," אמר נדב. הוא דיבר מהר, כמו מישהו שמחזיק סוד כל כך הרבה זמן שהסוד התחיל לבעוט. "זה הדבר הראשון. אחים עם שני שמות משפחה, זה קורה בשלושה מקרים, בעיקר. או שאחד מהם אימץ את השם של אמא, או שיש אבות שונים, או שיש אמהות שונות ו… זה מסובך. אבל אז… ביום המשפחות. ההורים שלהם באו. ראית אותם?"

שירה ראתה אותם. גבר גבוה עם כובע של הפועל, שחיבק את דניאל יותר מדי זמן, ואישה נמוכה עם תלתלים, שבכתה כשבן ניצח, ושהסתכלה על בן כמו שמסתכלים על שמש.

"בן דומה לאמא," אמר נדב. "בדיוק. אותו אף, אותו גובה, אותו פרצוף של 'אני לא בוכה'. ודניאל דומה לאבא. בדיוק. ולא… לא להפך. בכלל לא להפך. וזה, לבד, לא אומר כלום. אבל אז…"

הוא עצר.

"אבל אז?" שאלה שירה.

נדב הסתכל על הרצפה. "בלילה של ההפסקה בחשמל," אמר בשקט. "כולם ישנו. אני לא, כי עשיתי ממוצע של הנחירות של עומר דרך הקיר. ודניאל הוציא מהמחברת שלו תמונה. אישה עם כובע של מועדון השייט של יפו. הוא הסתכל עליה הרבה זמן. ואז הוא אמר, בשקט, 'אמא, הוא ישן פה הלילה. על הרצפה. אמרת שזה יקרה.'" נדב בלע. "זאת לא הייתה האישה עם התלתלים, שירה. זאת הייתה מישהי אחרת."

חדר הכביסה שתק. רק המכונות המשיכו להתווכח.

"והיום ההוא," אמרה שירה לאט. "שהוא נעלם למזח."

"היום העשרים," אמר נדב מיד. "עשרים ושלוש מעלות בבוקר, שלושים וארבע בצהריים, רוח מערבית חלשה. הוא לא אכל כל היום. בערב, הוא חזר, ושכב על המיטה, ופתאום הטלפון שלו צלצל, וזאת הייתה האישה עם התלתלים, ושמעתי אותה אומרת 'מישהו אמר לי שאולי תרצה שיתקשרו'." נדב הרים את העיניים. "אני לא יודע מי זה 'מישהו'. יש לי השערה. אבל ההסתברות שלה כל כך נמוכה שאני מתבייש להגיד אותה."

"אתה יודע את כל זה," אמרה שירה, "ולא אמרת לי."

"הוא לא ביקש ממני לשתוק," אמר נדב. "הוא אף פעם לא ביקש. הוא פשוט… מתנהג כאילו זה שלו לשמור. אז שמרתי גם." הוא נשם. "ושירה. הוא מלמד אותי לצוף כל בוקר בחמש וחצי. כבר שבועיים. בלי לספר לאף אחד. אפילו לא לך."

שירה הסתכלה על אחיה. היא חשבה על הכדורמים. על נדב, צף בשער מול כל המחנה, צועק תרשמו!

"אני יודעת," אמרה. ואחרי רגע הוסיפה, בקול שנדב לא שמע ממנה מאז שהיו בני שש: "ואני גאה בך. אתה יודע את זה? גם בלי אחוזים."

נדב הסתכל עליה. אחר כך על הרצפה. אחר כך שוב עליה. "מאה אחוז," אמר, בקול סדוק, ושניהם העמידו פנים שזה בגלל האבקה של הכביסה.

* * *

אלון נכנס בדיוק אז, עם שק כביסה ענק. זה היה התור שלו לשלם לאדמירלית, כי אתמול, בטעות, הוא אמר "הוא" במקום "היא", ושלושה אנשים שמעו.

הוא ראה את שירה על ארגז אבקת הכביסה. הוא ראה את נדב צמוד למכונה, לבן כמו סדין. הוא ראה את הפתק.

הוא הניח את השק, והתחיל להעמיס כביסה למכונה הפנויה, לאט, בסדר מופתי, חולצה אחרי חולצה.

"אלון," אמרה שירה.

אלון העמיס עוד גרב.

"אתה יודע משהו."

אלון סגר את דלת המכונה. הוא שפך אבקת כביסה, בדיוק כף אחת. הוא לחץ על הכפתור. המכונה התחילה לרעוד, והצטרפה לוויכוח של השתיים האחרות.

אחר כך הוא הסתובב, והסתכל על שירה, והנהן. פעם אחת.

"מה אתה יודע?" שאלה שירה.

אלון לקח גרעין מהכיס. הוא שם אותו בפה, ופיצח, ובלע. כל חדר הכביסה חיכה. אפילו המכונות, נדמה היה, הנמיכו קצת את הקול.

"ברלין," אמר אלון.

שירה חיכתה.

"עומר," אמר אלון. זה כבר היה שתי מילים, שזה הרבה מאוד אצל אלון. ואז, כי הוא ראה את הפנים של שירה, הוא עשה משהו שלא עשה מעולם, לא באותו קיץ, ולא, לפי נדב, בשום קיץ אחר. הוא אמר משפט שלם.

"ביום השבעה עשר, בחמש, עומר דפק בדלת של שקנאי עם מר כפתור ביד ואמר לדניאל שבן קיבל הודעה של שתי מילים ושהוא לא אוכל ושדניאל משפחה, ובערב יום ההולדת, ליד המטבח, עומר אמר שאבא של בן לא התקשר כי הוא בברלין עם תינוק חדש, ודניאל ישב כל הלילה על המרפסת של שפמנון, ועומר הביא לו פסטה, והוא לא אכל אותה, והוא נתן אותה לי."

שקט.

"זאת הייתה פסטה טובה," הוסיף אלון.

נדב פער את הפה. "זה הדבר הכי ארוך ששמעתי אותך אומר," לחש. "אי פעם. זה היה… זה היה יותר מחמישים מילים."

"שישים וארבע," אמר אלון, וחזר להסתכל על המכונה.

* * *

שירה ישבה על ארגז אבקת הכביסה הרבה זמן.

היא חשבה על כל הספרים שלה. על כל הרגעים שבהם הגיבורה מבינה, פתאום, שהיא טעתה לגבי מישהו. בספרים, זה תמיד קורה בפרק מאוחר, ותמיד עם גשם, ותמיד מול מישהו שעומד בפתח. במציאות זה קרה בחדר כביסה, עם שלוש מכונות שמתווכחות, ועם אלון שמסתכל על הגרביים שלו מסתובבות.

אחים חורגים. זה היה הדבר שלא אמרו. אבא בברלין. שתי מילים. אמא שלו, של דניאל, עם הכובע של יפו. וכל הדברים הקטנים, הבקבוק, והכבל, והכרית, והעוגה במטבח, שמאיה עדיין חושבת שהייתה הרעיון שלה ושל עומר.

"אסור לך להגיד," אמר נדב פתאום. "לאף אחד. אני לא יודע למה, אבל אני יודע שאסור. דניאל… הוא בטח הבטיח למישהו."

"לבן," אמרה שירה. היא כבר הבינה. "הוא הבטיח לבן."

"אז את לא אומרת."

"אני לא הבטחתי שום דבר לאף אחד," אמרה שירה.

נדב הסתכל עליה בבהלה. אלון הסתכל עליה בעניין. שירה סגרה את הספר.

"אני לא אגיד לבן," אמרה. "ואני לא אגיד לכל המחנה. אני לא משוגעת." היא קמה. "אבל יש מישהי אחת שצריכה לדעת. כי היא מספרת לעצמה סיפור לא נכון, בקול רם, כל יום, מול כולם. ובכל פעם שהיא מספרת אותו, מישהו משלם."

"שירה…"

"עוד לא החלטתי," אמרה שירה. וזה היה נכון. עוד לא.

* * *

ההחלטה הגיעה בשבע וחצי, בארוחת הערב.

היה פתיתים, וקציצות, ושמעון שהכריז שהקציצות נקראות "הנקמה של שמעון", בלי להסביר על מי. השולחן של הגרביים הרטובות ישב, כמו תמיד, ליד השולחן של הדגים המעופפים. מאיה הייתה במצב רוח טוב. בפעם הראשונה מאז אתמול, היא צחקה בקול, וסיפרה לילדי שחף על עשרת אלפים העוקבים החדשים שלה, ועל זה שנדב, "הגיבור שלי", קיבל הצעה ממותג של משקפי שמש.

"משקפי שמש?" נדב כמעט נחנק מקציצה. "אני לא מרכיב משקפי שמש. הם מעוותים את הצבע של השמיים. אי אפשר לסווג עננים דרך משקפי שמש. זה… זה חוסר אחריות מדעי."

"הם מציעים שלושת אלפים שקל," אמרה מאיה.

נדב שתק. אפשר היה לשמוע אותו מחשב. "אולי בערב," אמר לבסוף. "בערב אין עננים."

כל השולחן צחק. גם דניאל. ליהי הדפיסה מדבקה, "נדב: עדיין לא נמכר (כמעט)", והדביקה אותה על כוס המים שלו.

שירה לא צחקה. היא ישבה עם הספר סגור לידה, ועם הפתיתים שלה, שהתקררו, והסתכלה. ליהי, שישבה לידה, רכנה אליה ולחשה: "למה יש לך פרצוף של מישהי שעומדת לסיים פרק?"

"יש פרקים שמסתיימים לבד," אמרה שירה.

ליהי חשבה על זה. "זה נשמע כמו משפט ממדבקה," אמרה, בהערכה. "אפשר?"

"לא," אמרה שירה.

בן עבר ליד השולחן עם מגש. הוא הלך לשולחן של שפמנון, והיה לו על המגש רק לחם.

דניאל ראה. כמובן שדניאל ראה. "בן," אמר, בשקט, "נגמרו הקציצות אצלכם. קח מהסיר שלנו. יש עוד."

בן עצר. הוא הסתכל על דניאל, ועל הסיר, ועל השולחן של הדגים המעופפים, שכולו הסתכל עליו. "אני לא צריך שתגיד לי מה לאכול," אמר.

"לא אמרתי לך מה לאכול. אמרתי שיש."

ומאיה, מהשולחן הסמוך, בקול רם, בקול של סרטונים, עם החיוך הכי רחב שלה, אמרה:

"נו, אח עצבני, נתת לו לאכול היום? או שגם זה לפי הכללים שלך?"

השולחן שלה צחק. ילדי שחף צחקו, כי כולם צחקו. ואפילו בן צחק. זה היה צחוק קצר, מזויף, כמו מטבע מפלסטיק. וכשהוא צחק, הוא הסתכל, לשנייה אחת, על דניאל. ושירה ראתה את המבט הזה. זה לא היה מבט של מישהו שנהנה. זה היה מבט של מישהו שמתנצל.

דניאל לא אמר כלום. הכתף השמאלית שלו עלתה. וירדה. הוא הסתכל על הפתיתים שלו.

ושירה ברק, שקראה ארבע מאות ושלושים ספרים, ואף פעם, אף פעם לא טרקה אחד מהם, סגרה את הספר שלה בטריקה.

הקול היה כל כך חזק שכל החדר השתתק. אפילו שמעון, במטבח, הפיל מצקת.

"די," אמרה שירה.

מאיה הסתובבה אליה, עדיין עם חצי חיוך. "מה?"

שירה קמה. היא החזיקה את הספר מול החזה, כמו מגן.

"תבואי איתי," אמרה. "אחרי הארוחה. לחבל הכביסה. לבד."

"למה?"

שירה הסתכלה על החברה שלה. היא לא הייתה כועסת. זה מה שהפחיד את מאיה, אחר כך, כשהיא חשבה על זה. שירה לא נראתה כועסת בכלל. היא נראתה עצובה, כמו מי שיודעת סוף של ספר שהשנייה עוד לא קראה.

"כי אני חברה שלך," אמרה שירה. "וכבר מזמן הייתי צריכה."

מה שקורה במחנה פרק 49: חקירה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין