ישיבת התכנון התקיימה מתחת למיטה.
לא בדיוק מתחת. אבל קרוב. כל ששת הבלשים מהאגם ישבו על הרצפה של חדר 17, בין המיטה של ליבי למיטה של נועה, עם הווילון סגור, עם האור הקטן של מנורת הלילה, ועם הדלת נעולה, כי ליבי אמרה שישיבות סודיות עושים רק באור עמום, אחרת זה לא נחשב.
"לפני שמתחילים," אמרה נועה, "אני רוצה להגיד משהו."
כולם הסתכלו עליה.
"אנחנו לא מספרים להורים," היא אמרה. זו לא הייתה שאלה. אבל זה גם לא נשמע כמו החלטה. זה נשמע כמו משהו שהיא מנסה ללבוש ולא בטוחה שהוא במידה שלה.
"אם נספר," אמרה ג'ס, "הם יגידו לא. ואז ילכו להנהלה. ואז הקלטות ייעלמו. מרגרטה אמרה."
"אני יודעת," אמרה נועה. "אני רק רוצה שנדע שאנחנו עושים את זה. שזה לא סתם קורה לנו. שאנחנו בוחרים."
השקט שאחרי היה קצר, אבל כבד.
"אנחנו בוחרים," אמרה אלה, והושיטה יד לאמצע העיגול.
אחת אחת, כל הידיים הצטרפו. גם של גרטה, שהיססה הכי הרבה. גם של לוקאס, שהיד שלו הייתה דביקה מסוכרייה.
"החוק הראשון," לחשה גרטה, "אומר לשאול לפני ששופטים. אנחנו לא שופטים. אנחנו… משיגים תשובות."
אף אחד לא אמר שזה נשמע קצת כמו תירוץ. אבל כולם חשבו את זה.
* * *
ג'ס פרשה את המפה.
היא הדפיסה אותה בחנות הצילום שליד הפנסיון, על ארבעה דפים, והדביקה אותם יחד בסלוטייפ, וציירה עליה בטושים בשלושה צבעים. בכחול, הדרך מהכניסה הראשית אל המעלית. באדום, הדרך במדרגות, למקרה שהמעלית לא עובדת, "כי בבית החולים הזה, מסתבר, מעליות זה עניין רגשי." ובירוק, מסלול בריחה.
"קומת קרקע. כניסה ראשית. דלפק קבלה, משמאל. אחריו, מסדרון ארוך, עם מכונת קפה ועם עציץ מת. בסוף המסדרון, מדרגות למרתף. במרתף, ימינה, חדר כביסה. מאחורי הדלת, לפי מרגרטה, וו עם מפתח. אחרי חדר הכביסה, מסדרון, ובסופו, הדלת השנייה משמאל. ארכיון."
"וכמה זמן זה לוקח?" שאלה אלה.
"הלוך, שלוש דקות. בהליכה רגילה. ארבע, אם לוקאס עוצר במכונת הקפה."
"אני לא אעצור," אמר לוקאס, בכבוד פגוע. "אני בתפקיד."
"ואסור לכתוב על המפה," הוסיפה ג'ס, והסתכלה על ליבי. "אף אחד. בשום צבע. גם לא לבבות."
"זה היה לב אחד," אמרה ליבי. "קטן. ליד העציץ המת. הוא היה צריך תמיכה."
* * *
גרטה כתבה לוח זמנים.
זה לקח לה שעה וחצי, ושלושה דפים מהמחברת הירוקה, ושני עפרונות. התוצאה הייתה טבלה מושלמת, עם עמודות של שעות, ושורות של אנשים, וכוכביות קטנות ליד כל דבר שיכול להשתבש. ליד כמעט כל שורה הייתה כוכבית.
"18:45. יוצאים מהפנסיון. סיבה רשמית: ערב שחמט לנוער בספרייה העירונית."
"יש ערב שחמט לנוער בספרייה העירונית?" שאלה ליבי.
"כן," אמרה גרטה. "אני בדקתי. אני רק לא אהיה שם." היא אמרה את זה מהר, בלי להרים את הראש, ונועה ראתה שהאוזניים שלה האדימו. גרטה מעולם, אף פעם, בכל חייה, לא שיקרה להורים שלה. היא התקשרה הביתה כל ערב בשמונה, בדיוק, כדי לספר מה היה. והערב הזה, בשמונה, היא תצטרך להגיד "ערב שחמט". ונועה ראתה שזה יושב לה בגרון כמו עצם של דג.
"19:10. כניסה לבית החולים, כמבקרים. שעת ביקור עד שמונה.
19:12. ליבי בקבלה. הסחת דעת.
19:15. כולם במדרגות למרתף.
19:18. חדר כביסה. מפתח.
19:20. ארכיון. חיפוש. מקסימום עשר דקות.
19:30. יציאה. אותה דרך.
19:40. ספרייה העירונית. מגיעים לסוף ערב השחמט, כדי שיהיה מישהו שראה אותנו."
"ומה זה הכוכבית ליד 19:20?" שאלה ג'ס.
"שם," אמרה גרטה, "כל דבר יכול להשתבש."
"ומה אם גרובר לא הולך הביתה בשבע?" שאלה ליבי. "מה אם הוא נשאר? מה אם הוא אוהב את המרתף? יש אנשים כאלה."
"אז יש תוכנית ב'," אמרה גרטה.
"ומה זאת תוכנית ב'?"
גרטה הפכה דף. הדף היה ריק, חוץ משורה אחת, באמצע, באותיות קטנות ומסודרות: "הולכים הביתה ואוכלים עוגה."
"זאת התוכנית הכי טובה שלך," אמר לוקאס, ברצינות גמורה.
* * *
בשמונה בדיוק, גרטה יצאה למסדרון, כמו כל ערב, להתקשר הביתה.
נועה לא התכוונה להקשיב. היא רק במקרה עמדה ליד הדלת. עם האוזן קצת קרובה. במקרה.
"הכול טוב, אמא," אמרה גרטה. "כן. אכלנו. שניצל. כן, עם תפוחי אדמה." שתיקה. "ומחר… מחר בערב יש ערב שחמט. בספרייה. לנוער." שתיקה ארוכה יותר. "לא, אני לא חולה. למה?" שתיקה. "הקול שלי? הקול שלי רגיל. זה… זה הפרש. הפרש מעץ. הוא נפל לי, ונבהלתי." שתיקה. "כן. גם אני אוהבת אותך. לילה טוב."
היא חזרה לחדר, והתיישבה בעיגול, ופתחה את המחברת הירוקה, ולא הרימה את הראש.
"הפרש לא נפל," אמרה לבסוף, בשקט, לאף אחד. "הוא בכיס שלי. כל הזמן."
אלה, בלי להגיד כלום, הניחה לה יד על הכתף. וגרטה, שלא אהבה שנוגעים בה, השאירה אותה שם.
* * *
ליבי התאמנה על התפקיד שלה מול המראה.
"אני ילדה," היא הסבירה, "שבאה לבקר את סבתא שלה, שמאושפזת במחלקה הפנימית. ואני הולכת לאיבוד. ואני בוכה. ואני שואלת את פקידת הקבלה איפה סבתא שלי, ונותנת לה שם שלא קיים, והיא מחפשת במחשב, ומחפשת, ומחפשת, ובזמן הזה, כולכם עוברים מאחוריה."
"ואיך קוראים לסבתא?" שאלה אלה.
ליבי חשבה. "גרטרוד," היא אמרה. "גרטרוד פון שניצלהאוזן."
"זה לא שם," אמרה ג'ס.
"זה שם של סבתא," אמרה ליבי. "סבתות יש להן שמות כאלה. תאמיני לי."
והיא נכנסה לדמות. היא כיווצה את הפנים, והשפה התחתונה שלה רעדה, והעיניים שלה התמלאו, ובתוך שלוש שניות, בדיוק כמו שהבטיחה פעם, דמעה אחת, עגולה, מושלמת, ירדה לה על הלחי. "סליחה," היא אמרה בקול קטן ושבור. "אני מחפשת את סבתא שלי. גרטרוד. היא… היא אמרה שהיא תחכה לי."
כל החדר שתק. ואז לוקאס מחא כפיים, לאט, ואחר כך כולם.
"אם זה לא עובד," אמרה ליבי, ומחתה את הדמעה, וחזרה להיות ליבי בבת אחת, "אני אגיד שאני צריכה שירותים. זה תמיד עובד."
* * *
הוויכוח הגדול היה על הכניסה לחדר הכביסה.
"מהחלון," אמרה אלה.
"מהדלת," אמרה נועה.
"החלון," אמרה אלה, והצביעה על המפה. "יש חלון קטן בין חדר הכביסה לחצר האחורית. מהחצר, אף אחד לא רואה. אני מטפסת, נכנסת, פותחת לכם מבפנים."
"יש דלת," אמרה נועה. "דלת. עם ידית. דלתות זה בשביל להיכנס. חלונות זה בשביל להסתכל."
"דלתות זה בשביל שיתפסו אותך," אמרה אלה.
"חלונות זה בשביל שתיפלי!"
הן הסתכלו זו על זו, עם אותם אפים מקומטים בדיוק, ואותו סנטר מורם בדיוק, ואותן ידיים שלובות. ליבי צילמה, ואמרה שזה כמו להסתכל על מישהי שמתווכחת עם המראה, ושהמראה מנצחת.
בסוף, ג'ס הגדילה את המפה בטלפון, ושמה לב למשהו. "לדלת של חדר הכביסה," היא אמרה, "יש חלון. למעלה. חלון קטן, מעל הדלת, כזה שפותחים עם מוט. בשביל אוורור."
התאומות הסתכלו על המסך. ואחר כך זו על זו.
"החלון של הדלת," אמרה אלה לאט.
"זה דלת," אמרה נועה.
"זה חלון," אמרה אלה.
"זה פשרה," אמרה גרטה, ורשמה בלוח הזמנים: "19:18. חלון הדלת. אלה מטפסת. נועה מחזיקה." וליד זה, כוכבית.
"למה אני מחזיקה?" שאלה נועה.
"כי את יותר טובה בלהחזיק," אמרה אלה.
"ואת יותר טובה בליפול?"
"אני יותר טובה בלטפס," אמרה אלה. "ליפול אנחנו טובות בדיוק אותו דבר."
ועל זה, לשם שינוי, אף אחת לא התווכחה.
* * *
ולוקאס היה אחראי על החטיפים.
כולם חשבו שזה יהיה התפקיד הקל. התפקיד שנותנים למי שאין לו תפקיד. אבל לוקאס, להפתעת כולם, לקח את זה ברצינות שהפחידה אפילו את גרטה.
הוא הכין רשימה. בכתב יד, עם כותרת: "אספקה למבצע." ותחתיה, טבלה.
"חטיפים בלי עטיפה מרשרשת," הוא הסביר, והצביע על השורה הראשונה. "בלש לא פותח שקית שעושה 'קראק' באמצע ארכיון. לכן: עוגיות בתוך גרב. אחת לכל אחד. גרביים נקיות," הוסיף, כשראה את הפנים של ליבי.
"שוקולד מריר, לא חלב. כי חלב נמס ביד ומשאיר טביעות אצבע." הוא הרים גבה. "קראתי."
"בננה אחת, לחירום. כי בננה זה אנרגיה מהירה, וגם, אם צריך, אפשר להחליק עליה מישהו."
"לוקאס, אף אחד לא מחליק אף אחד על בננה," אמרה ג'ס.
"לחירום," חזר לוקאס, בתוקף. "רק לחירום."
"ושקית של נקניקיות," הוסיף בסוף, בשקט.
"למה?" שאלה נועה.
"למקרה שקיסר יופיע," אמר לוקאס. "צריך להיות מוכנים לכל דבר."
כולם צחקו. אף אחד, באותו ערב, לא חשב שזה ייראה, יומיים אחר כך, כמו נבואה.
* * *
בדיוק כשלוקאס הקריא את השורה האחרונה ברשימה, מישהו דפק בדלת.
שש נשימות נעצרו. ג'ס זרקה את השמיכה של ליבי על המפה. גרטה ישבה על המחברת. לוקאס הכניס את הבננה לכיס, בלי סיבה. ליבי כיבתה את מנורת הלילה, ואז הדליקה אותה, ואז כיבתה שוב, כי לא ידעה מה פחות חשוד.
"זה אני," אמר הקול של דוד בני. "קלרה שלחה עוגה. שטרויזל. היא אמרה שבלשים צריכים סוכר."
נועה פתחה. בני עמד בפתח, עם מגש, והסתכל על החדר. על השמיכה שמונחת על הרצפה בצורה של מפה. על גרטה שיושבת על מחברת. על לוקאס, שמשהו צהוב בולט לו מהכיס.
"אתם מתכננים משהו," אמר בני.
"מחזה," אמרה ליבי מייד. "לבית הספר. על שודדים. אני משחקת את הסבתא."
בני הסתכל עליה ארוכות. ואז, לאט, חייך. "מחזה," הוא אמר. "יפה. גם אני הייתי בהצגה פעם. הייתי עץ. עץ מאוד טוב, אמרו." הוא הניח את המגש על המיטה. "רק אל תשכחו לישון. שודדים צריכים לישון."
והוא הלך. ונועה שמעה אותו במסדרון, מזמזם לעצמו, ולא הייתה בטוחה, בכלל, אם הוא האמין להם, או שהוא פשוט החליט, כמו מרגרטה, לא לשאול.
* * *
מאוחר בלילה, כשהישיבה נגמרה, וכולם חזרו לחדרים, נועה שכבה במיטה, וחשבה.
היא חשבה על אמא. על שירה, שבכתה בגלל השם טל, ואחר כך חייכה בגללו. על אבא, שסיפר על משאית הלחם ועל הגשם. על קלרה, שהביאה חלב חם ולא שאלה כלום. והיא חשבה שמחר בערב, כולם יחשבו שהם בערב שחמט. והיא הרגישה את האף שלה מתקמט, לבד, בחושך, אפילו בלי שאף אחד מסתכל.
היא דפקה על הקיר. שלוש, שתיים, ואחת קטנה.
מהצד השני, אחרי רגע, הגיעה תשובה. אבל לא שלוש, שתיים ואחת. רק אחת. אחת ארוכה, חלשה.
כמו "גם אני לא בטוחה".
ונועה, בחושך, הנהנה, למרות שאף אחד לא ראה.
מה שאף אחת מהן לא ידעה, זה שמתחת למיטה של תום, בחדר של ההורים, באמצע הלילה, דלקה פתאום פנס קטן. ותום, עם המגנטים פרושים סביבו על השטיח, ועם האוזן עדיין חמה מהקיר הדק שבינו לבין חדר 17, כתב בעיפרון, על דף שתלש מספר צביעה, באותיות עקומות:
"19:10. בית חולים. גם אני."