לינדנגאסה 10 הוא בניין בלי מעלית. כמו מספר 9 שממול. ונועה, כשעלתה את ארבע הקומות, ספרה את המדרגות, והגיעה לשמונים ושש, וחשבה על אמא, עם בטן ענקית, עולה שמונים ושש מדרגות כאלה בבניין השני, עם שקיות. ועל אישה במעיל כהה שלקחה לה את השקיות, ולא אמרה כלום.
לפני שנכנסו, שירה עמדה רגע ארוך על המדרכה, עם הגב לבניין של ד"ר פוקס, והסתכלה על מספר 9. על החלון בקומה הרביעית. על הגרניום.
"אבא שלכם סחב אותי במדרגות האלה," היא אמרה. לא לאף אחת מהן. "בלילה ההוא. בחושך. עם פנס בפה. הוא אמר שזה כמו לסחוב גשר. ואני צחקתי, באמצע הצירים. ואחר כך…" היא הפסיקה. "ואחר כך חזרנו במדרגות האלה עם אחת."
נועה לקחה לה את היד. ואלה את השנייה. ושירה הסתכלה עליהן, משתיהן, משני הצדדים, ונשמה, וחייכה, והסתובבה אל מספר 10.
שירה עלתה ראשונה. התאומות אחריה. ולוקאס אחרון, עם שקית נייר מהמאפייה של אוטו, ובתוכה שש נקניקיות, עטופות בנפרד, "כמו מתנות".
"היא אמרה להביא את הבנות," אמרה נועה, על המדרגות.
"היא אמרה להשאיר לה את החתול," אמר לוקאס. "אני אחראי על החתול. זה כתוב בהודעה, אם קוראים בין השורות."
"אין שורות," אמרה אלה. "יש שורה אחת."
"אז בין המילים," אמר לוקאס, ולא עצר.
בקומה הרביעית הייתה דלת אחת, ירוקה, עם שלט פליז קטן: "ד"ר ה. פוקס". ליד הדלת, עציץ. ועל השטיח, כתוב בגרמנית, "ברוכים הבאים". השטיח נראה חדש לגמרי. כאילו אף אחד לא דרך עליו מעולם.
שירה הרימה יד לדפוק. ולפני שהספיקה, הדלת נפתחה.
* * *
ד"ר פוקס עמדה בפתח, בסוודר אפור, עם המשקפיים על הראש, ועם קיסר בין הרגליים, שהסתכל על כולם, ובעיקר על השקית של לוקאס, בעניין מקצועי.
"אתם מדויקים," היא אמרה. "ארבע בדיוק." זה נשמע כמו מחמאה. בקושי.
"גרטה הייתה מתגאה," אמרה אלה.
"מי זאת גרטה?"
"החברה שלנו," אמרה נועה. "עם המחברת. שעצרה את הקלטת."
ד"ר פוקס הנהנה, כאילו היא רושמת את זה במקום כלשהו בראש. ואז זזה הצידה. "תיכנסו," היא אמרה. ואחרי שנייה, כאילו נזכרה בשורה מתוך ספר שלא קראה עד הסוף: "בבקשה."
* * *
הדירה הייתה קטנה, ונקייה מאוד, ושקטה מאוד. על הקיר היחיד שלא היו בו מדפים, הייתה תמונה אחת, ממוסגרת: אישה צעירה, עם צמה ועם חלוק לבן חדש, ולידה אישה זקנה, נמוכה, עם מטפחת, שמחזיקה עציץ קטן עם עץ קטן. ספרים, הרבה ספרים, על מדפים עד התקרה, רובם עבים, עם שמות לטיניים. ספה אחת, אפורה. שולחן אחד, עגול. ובחלון הגדול, עומד באמבט חרס, עץ הלימון. קטן, מכופף מעט, עם שלושה לימונים צהובים, ועם עלים מבריקים, כאילו מישהו מנגב אותם כל בוקר.
"הוא מבוגר ממני," אמרה ד"ר פוקס, כשראתה את אלה מסתכלת. "של אמא שלי. הוא אף פעם לא הצליח לגדול. אבל הוא אף פעם לא מת."
שירה לא הסתכלה על העץ. היא הסתכלה מעבר לו. מבעד לחלון. אל הבניין שממול. אל החלון בקומה הרביעית, עם הגרניום האדום.
"משם," היא אמרה, בשקט. "רואים מכאן את החלון שלנו. ישר. כאילו הוא באותה דירה."
"כן," אמרה ד"ר פוקס.
זה היה כל מה שהיא אמרה. "כן." אבל היה בו משהו. משהו שנשמע כמו שנים של לעמוד ליד החלון הזה.
* * *
היא הכינה תה. במטבח קטן, בלי לשאול מה מישהו רוצה. וחזרה עם קומקום חרסינה לבן, וארבע כוסות, ומגש, וקערה. בקערה, אפשר היה לראות, לא היה סוכר. בקערה היו לימונים חתוכים.
היא מזגה. התה היה כהה, כמעט שחור, וריח שלו היה ריח של גינה אחרי שריפה.
"זה תה צמחים," היא אמרה. "מהכפר של אמא שלי. מאוד בריא. מאוד מר."
שירה לגמה. העיניים שלה נעצמו לשנייה. היא לא אמרה כלום, כי היא מבוגרת, ומבוגרים לא אומרים כלום.
נועה לגמה. והרגישה את הלשון שלה מנסה לברוח מהפה.
אלה לגמה. והניחה את הכוס. והסתכלה על נועה. ונועה ראתה בפנים שלה את מה שהיא עצמה חשבה: אנחנו לא שותות את זה. לא משנה מה.
ולוקאס.
לוקאס הרים את הכוס. הסתכל עליה. נשם נשימה עמוקה, כמו לפני קפיצה למים קרים. ושתה. את כולה. בלגימה אחת ארוכה, בלי לעצור, בלי לעשות פרצוף, עם עיניים פתוחות.
והניח את הכוס על השולחן. ריקה.
"תודה," הוא אמר. בקול קצת צרוד. "זה היה… מאוד בריא."
ד"ר פוקס הסתכלה עליו. ובפעם הראשונה, מאז שהן פגשו אותה, משהו בזווית של הפה שלה זז. לא חיוך. משהו שאולי, בעתיד, עם הרבה אימון, יכול להיות חיוך.
"אתה רוצה עוד?" היא שאלה.
לוקאס הסתכל על הקומקום. ועל התאומות, שהסתכלו עליו בפחד. ועל שירה. ואמר, באומץ של אביר שיוצא לדרקון: "כן. בבקשה."
הכוס השנייה הייתה מרה יותר. זה לא היה אפשרי, אבל היא הייתה. לוקאס שתה אותה לאט, בשלוש לגימות, ובין כל לגימה, הוא הסתכל על עץ הלימון, כמו מישהו ששואב ממנו כוח.
אחר כך, במדרגות, הוא יספר שזה היה הרגע הכי אמיץ בחייו, כולל הפריצה. ואף אחד לא יתווכח.
* * *
"נתתי לך פעם שקיות," אמרה ד"ר פוקס. לשירה. פתאום. בלי הקדמה.
"סחבת לי שקיות," אמרה שירה. "ארבע קומות. כמה פעמים. ולא אמרת מילה. אפילו לא את השם שלך."
"את היית בהיריון גדול מאוד," אמרה ד"ר פוקס. "והמדרגות תלולות. אני לא טובה במילים." היא הסתכלה על הכוס. "אני טובה במדרגות."
"והספר," אמרה שירה. "המדריך לתאומים. על השטיח. בלי פתק."
"אני רופאת ילדים," אמרה ד"ר פוקס. "ראיתי את הבטן שלך מהחלון. ידעתי שזה שניים, לפני שהרופא שלך ידע." היא שתקה רגע. "פתק צריך מילים. ספר כבר יש לו."
אלה, בשקט, לחשה לנועה: "היא באמת לא יודעת לדבר."
"היא יודעת," לחשה נועה. "רק לאט."
"קראנו לה טל," אמרה שירה פתאום. "לשנייה. בלב. אף פעם לא אמרנו את זה בקול, חוץ מבבית."
ד"ר פוקס חזרה על המילה, לאט, כאילו היא מנסה אותה על הלשון. "טל." היא חשבה. "אני יודעת מה זה. זה הטיפות שיורדות בלילה. שאף אחד לא רואה איך הן מגיעות. ובבוקר, הן פשוט שם." היא הסתכלה על אלה. "שם טוב."
אלה הסמיקה. ונועה הרגישה את האף שלה מתקמט, אבל מהסיבה ההפוכה.
* * *
קיסר, בזמן הזה, ניהל משא ומתן עם לוקאס. הוא ישב מולו, על הרצפה, והסתכל על השקית, ואחר כך על לוקאס, ואחר כך שוב על השקית, בדיוק בקצב של מישהו שמנסה להגיד משהו בלי מילים. לוקאס הבין. לוקאס תמיד הבין אותו. הוא הוציא נקניקייה אחת, והושיט אותה.
"זה בסדר?" הוא שאל את ד"ר פוקס.
"הוא יקבל אותה בכל מקרה," אמרה ד"ר פוקס. "השאלה רק אם בידיים שלך, או בכוח."
"הוא אוכל רק מהיד של מי שהוא מכבד," הוסיפה, אחרי רגע. "את הדוור הוא נשך. פעמיים."
"אז אני מכובד," אמר לוקאס, בגאווה גדולה מאוד. "יותר מהדוור. פעמיים יותר."
וקיסר לקח אותה, בעדינות של דוכס, ונשכב על הרגליים של לוקאס, וגרגר. ומשהו בחדר נרגע. כאילו החתול עשה את מה שאף אחד מהמבוגרים לא ידע לעשות. אלה התכופפה וליטפה לו את הגב, וקיסר, שנשך דוורים, נתן לה, ואפילו סובב את הראש, כדי שתגיע גם מאחורי האוזן.
* * *
ואז, ד"ר פוקס הניחה את הכוס. בזהירות, על התחתית, בדיוק באמצע.
"אני יכולה…" היא התחילה, והסתכלה על התאומות. "אני צריכה לראות. עוד פעם אחת. בתור רופאה."
התאומות הבינו. הן קמו, באותו רגע, והסתובבו, והרימו את השיער מצד שמאל. ד"ר פוקס הורידה את המשקפיים מהראש, והרכיבה אותם, והתכופפה. והסתכלה. על הכתם הקטן, החום, בצורת טיפה, מאחורי האוזן השמאלית של נועה. ואחר כך, על אותו כתם בדיוק, מאחורי האוזן של אלה.
"ראיתי אותו פעם אחת," היא אמרה בשקט. "על תינוקת אחת. בשלוש וחצי בלילה. ואחר כך, באותו לילה, ראיתי אותו פעם שנייה. על תינוקת שנייה." היא הורידה את המשקפיים. "ואחר כך, שתים עשרה שנה, לא ראיתי אותו על אף אחד."
"שאלתי אתכן מי שלח אתכן," היא אמרה, והסתכלה על התאומות. "במרפאה. בקול לא נעים. אני מבקשת סליחה."
אלה ונועה לא ענו. הן לא היו בטוחות מה עונים לרופאה שמבקשת סליחה.
"חשבתי," אמרה ד"ר פוקס, "שמישהו מבית החולים שלח אתכן. לבדוק מה אני יודעת. מה אני זוכרת. אם אני עוד שותקת." היא הסתכלה על החלון. על הבניין שממול. "שתים עשרה שנה אני שותקת. בגלל זה אני במרפאה קטנה, ולא בבית חולים. בגלל זה אני לא עובדת יותר במשמרות של לילה. ובגלל זה, כשראיתי שתי ילדות, עם אותו סימן מאחורי האוזן השמאלית, נכנסות לי לחדר…" היא עצרה.
"פחדת," אמרה אלה.
"כן," אמרה ד"ר פוקס. "פחדתי. ואחר כך…" עוד עצירה. "ואחר כך שמחתי. שמחתי מאוד. ופחדתי מזה יותר."
היא הסתכלה שוב אל החלון. "כשעזבתם," היא אמרה לשירה, "ראיתי את המשאית. ראיתי אותך יוצאת מהבניין, עם סל קטן, אחד, ואדם אחרייך עם הארגזים. עמדתי פה. ליד העץ. וידעתי שאני צריכה לרדת. להגיד משהו. כל דבר." היא שתקה. "ולא ירדתי. זה הדבר שאני הכי מצטערת עליו. יותר מכל מה שעשיתי. מה שלא עשיתי."
שירה לא ענתה. אבל היא הושיטה יד מעל השולחן, והניחה אותה על היד של ד"ר פוקס. ד"ר פוקס הסתכלה על היד. היא לא זזה. היא לא הוציאה את היד שלה. אבל גם לא הזיזה אותה. היא פשוט השאירה אותה שם, כמו מישהי שלא בטוחה מה עושים עם דבר כזה, ומחליטה לא לעשות כלום, כדי לא לטעות.
שירה החזירה את היד אליה. היא רעדה.
"את ידעת," היא אמרה. "כל השנים. שהיא חיה."
ד"ר פוקס לא ענתה מייד. היא קמה, והלכה לארון הספרים, ושלפה מבין שני ספרים עבים, עם שמות לטיניים, קופסת קרטון ישנה, אפורה, קשורה בגומייה. היא הניחה אותה על השולחן העגול, ליד הקומקום. ולא פתחה.
"לא ידעתי," היא אמרה. "חשבתי. זה הבדל גדול. אצל רופאים, זה ההבדל הכי גדול שיש." היא התיישבה. הידיים שלה, על הקופסה, היו ידיים של רופאה: נקיות, יציבות, עם ציפורניים קצרות. אבל עכשיו, הן לא היו יציבות לגמרי.
"אני אספר לכם," היא אמרה. "את מה שלא סיפרתי לאף אחד שתים עשרה שנה. לא למשטרה. לא לבית החולים. לא לאמא שלי, שהביאה לי את העץ הזה." היא הסתכלה על לוקאס. "ואתה תצטרך עוד תה."
לוקאס הנהן, בפנים של חייל.
והיא הסירה את הגומייה מהקופסה.