שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 54: שתי דקות חסרות

מכשיר הווידאו של תחנת המשטרה של הרובע התשיעי היה עתיק כל כך, שכשהמפקחת הובר הוציאה אותו מהמחסן, לוקאס שאל אם זה מוזיאון.

מכשיר הווידאו של תחנת המשטרה של הרובע התשיעי היה עתיק כל כך, שכשהמפקחת הובר הוציאה אותו מהמחסן, לוקאס שאל אם זה מוזיאון.

הוא היה שחור, וכבד, עם כפתורים כסופים, ועם פה צר וארוך, שבלע קלטות. היא חיברה אותו לטלוויזיה שעמדה בחדר הישיבות, טלוויזיה בז', כמובן, ולחצה על "הפעל".

שום דבר לא קרה.

היא לחצה שוב. שום דבר. היא לחצה חזק. המכשיר השמיע קול של פרה עייפה, ופלט את הקלטת בחזרה.

"תני לי," אמרה ג'ס.

"את יודעת להפעיל את זה?" שאלה המפקחת.

"לא," אמרה ג'ס. "אבל אני יודעת לקרוא הוראות." והיא הפכה את המכשיר, ומצאה מאחור מדבקה מצהיבה, וקראה אותה, ולחצה על שני כפתורים ביחד, וחיכתה שלוש שניות, ולחצה על כפתור שלישי. והמכשיר זמזם, ובלע, והמסך הבז' הבהב, והתמלא פסים אפורים.

"אני זוכר את זה," אמר בני, בגעגוע, מהשורה האחורית. "פעם היינו מחזירים את הקלטות לספרייה, ואם לא גלגלת אחורה, היו קנסות."

"בני," אמרה קלרה.

"אני שותק," אמר בני.

* * *

החדר היה מלא. המפקחת הובר, עם הפנקס. עורכת הדין, ד"ר וייס, אישה קטנה עם קול גדול. שירה ואדם, אנה ותומאס. קלרה ובני. וכל הבלשים מהאגם, שישה, בשורה על הרצפה, מול המסך, כי הם סירבו לחכות בחוץ, ואחרי שבוע במאפייה, אף מבוגר לא היה לו כוח להתווכח איתם.

לפני שהתחילו, המפקחת הובר עמדה מול כולם, והסבירה את הכללים. "אנחנו צופים. אנחנו לא מפרשים. אנחנו לא צועקים. ואם מישהו רוצה לצאת באמצע, הוא יוצא, ואף אחד לא שואל למה." היא הסתכלה על שירה. "מובן?"

שירה הנהנה. היא ישבה צמודה לאדם, והחזיקה לו את היד בשתי ידיים, כמו שמחזיקים מעקה בספינה.

"אין פופקורן?" לחש לוקאס.

"זה לא סרט," לחשה גרטה.

"זה בדיוק סרט," לחש לוקאס. "רק בלי פופקורן."

על המסך הופיעה תמונה. שחור לבן, מגורענת, מצולמת מלמעלה. מסדרון. קירות. דלתות. ובפינה הימנית התחתונה, בספרות לבנות קטנות, שעון.

02:41:07.

"קומה 3," אמרה המפקחת הובר. "מסדרון. מצלמה על הגנרטור."

נועה הרגישה את היד של אלה מוצאת את שלה. הפעם, אף אחת מהן לא הייתה צריכה לחפש.

* * *

המסדרון היה ריק. כמה דקות של כלום. ואז, ב־02:55, מישהי יצאה מאחת הדלתות.

"312," לחשה ג'ס, שספרה דלתות.

אחות. במדים בהירים, עם כובע, מהירה, עם משהו קטן ועטוף בידיים. היא הלכה לאורך המסדרון, בצעדים קצרים, והתרחקה מהמצלמה, ונכנסה לדלת בקצה. מעל הדלת היה שלט, ודרך הגרעינים אי אפשר היה לקרוא אותו.

"תינוקייה," אמרה שירה. בקול שלא היה שלה. "זה התינוקייה. לשם לקחו אותה. מייד."

אף אחד לא אמר כלום. כולם הסתכלו על הצרור הקטן, הלבן, שנעלם בדלת. אלה לא זזה. היא רק הסתכלה, בעיניים פתוחות מאוד, על המסך. על עצמה. בת שלוש דקות.

"מי האחות?" שאלה עורכת הדין.

"אי אפשר לראות," אמרה המפקחת הובר, והקפיאה את התמונה, והתקרבה למסך. "הכובע. והזווית." היא רשמה משהו.

שירה לא ענתה. אבל נועה ראתה שהיא יודעת. וגרטה ראתה שנועה ראתה. ואף אחת מהן לא אמרה את השם בקול. כי הרי מרגרטה הייתה שם באותו לילה. מרגרטה החזיקה לשירה את היד. מרגרטה הלכה "לבדוק את הקטנה". זה היה הגיוני. זה היה בדיוק מה שאחות עושה.

ובכל זאת, גרטה רשמה. "02:55. אחות. צרור. תינוקייה."

* * *

המפקחת הובר הריצה קדימה.

03:20. אישה במעיל כהה, רטוב, עלתה במדרגות, בקצה השני של המסדרון, ועברה מהר, כמעט בריצה.

"זאת היא!" אמר בני, וקם. "זאת האישה מהמדרגות! עם המעיל השחור! רצה לידי!"

"זאת ד"ר פוקס," אמר אדם. בשקט. "אני זוכר את המעיל."

היא נכנסה ל־312. ב־03:35, כמו בכוכבית ביומן. ויצאה אחרי עשר דקות. ועמדה במסדרון, לבד, עם יד על הקיר, ראש מורכן. ואז הלכה, מהר, לסוף המסדרון. לדלת של התינוקייה.

"היא חיפשה אותה," לחשה נועה. "'איפה השנייה?' היא שאלה. אבא אמר."

03:50. איש עם מצלמה גדולה על הכתף, עם תיק, עבר במסדרון, והסתכל לצדדים. "פליקס האוזר," אמרה עורכת הדין, וקראה מהדף. "הצלם. לפי היומן."

"הוא גם טיפל במצלמות," אמרה ג'ס פתאום. "נכון? מרגרטה אמרה פעם שהצלם היה מתקן לבית החולים כל דבר עם עדשה."

עורכת הדין דפדפה. "נכון," היא אמרה, מופתעת. "לפי רשימת העובדים, פליקס האוזר היה אחראי גם על מצלמות האבטחה. חלקית."

גרטה רשמה. וליד זה, הפעם, ציירה כוכבית.

והתמונה המשיכה. אנשים יצאו ונכנסו. אחות אחרת, עם עגלה. ד"ר פוקס, יוצאת מהתינוקייה, הולכת לעמדת האחיות, חוזרת לתינוקייה. השעון רץ.

04:11:40.

04:11:50.

04:11:58.

04:13:58.

"עצרי," אמרה גרטה.

* * *

זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעו את גרטה נותנת פקודה למבוגר. אבל המפקחת הובר עצרה. מייד.

"תחזירי," אמרה גרטה. "עשר שניות."

המפקחת החזירה. וכולם הסתכלו על הספרות הלבנות בפינה.

04:11:56. ד"ר פוקס הולכת לכיוון התינוקייה. היד שלה כבר על הידית.

04:11:57.

04:11:58.

ואז, בלי שום הבהוב, בלי פס, בלי רעש, התמונה המשיכה. אבל השעון אמר 04:13:58. וד"ר פוקס כבר לא הייתה ליד הדלת. היא עמדה באמצע המסדרון, עם הגב לקיר, עם שתי ידיים ריקות, והסתכלה על משהו מחוץ לתמונה, משהו בכיוון של המדרגות. והיא לא זזה. במשך דקה שלמה, בשחור לבן, היא לא זזה בכלל.

"שתי דקות," אמרה ג'ס. "בדיוק. לא דקה ותשעים שניות. לא שתיים ועשר. שתיים. עגול."

"תקלה?" שאלה אנה, בתקווה.

"תקלה לא חותכת עגול," אמרה ג'ס.

תומאס קם. הפנים שלו היו אדומות. "היא נכנסה," הוא אמר, ואצבע רועדת הצביעה על המסך. "היא נכנסה לשם, לתינוקייה, איפה שהבת שלי הייתה, ושתי דקות נעלמו. ואחרי זה, ידיים ריקות." הוא הסתובב אל המפקחת. "מה עוד צריך?"

"הרבה," אמרה המפקחת הובר, בשקט. "צריך הרבה יותר."

* * *

"תריצי עד חמש," אמרה אנה פתאום, בקול נמוך. "שירה אמרה שבחמש הן באו. האחות והרופאה. ביחד."

המפקחת הריצה. ב־04:58, שתי דמויות הלכו במסדרון, לכיוון 312. ד"ר פוקס, עם פנים של אבן, בלי מעיל, עם הידיים לצידי הגוף. ולידה, צמודה, אחות קטנה ועגולה, עם ממחטה ליד הפנים, שהכתפיים שלה קפצו. היא בכתה. אפשר היה לראות את זה גם בשחור לבן.

"מרגרטה," אמרה שירה. בשקט. "היא בכתה יותר ממני. אני זוכרת. חשבתי, כמה היא טובה. כמה אכפת לה."

אף אחד לא אמר כלום. אבל לוקאס, על הרצפה, הכניס את הידיים לכיסים. ונועה ידעה, בלי לבדוק, שבאחד מהם, עדיין, הייתה עוגייה מהתחנה. שלא נאכלה.

"תריצי את השנייה," אמרה גרטה. "את היציאה."

אלה הוציאה את הקלטת מהשקית. "קומה 3, יציאה". ג'ס הכניסה אותה למכשיר, עם שני הכפתורים, ושלוש השניות, והכפתור השלישי.

מצלמה אחרת. דלת זכוכית כפולה, עם שלט "יציאה" מעליה, ומדרגות שיורדות. המדרגות שבני עלה בהן. המדרגות שד"ר פוקס הסתכלה לכיוונן.

המפקחת הריצה ל־04:11.

04:11:57.

04:11:58.

04:13:58.

אותה קפיצה. אותה שנייה. אותה שתי דקות עגולות.

"מישהו יצא," אמרה גרטה, לאט, "מהיציאה הזאת, בשתי הדקות האלה. ומישהו מחק את זה. בשתי המצלמות. באותו זמן בדיוק." היא הסתכלה על כולם. "זה לא תקלה. ותקלה לא יודעת איזו שנייה לבחור."

הם בדקו גם את השתיים האחרות. "לובי": שחור לגמרי, עד 04:40, כשהחשמל חזר, ואז, פתאום, לובי ריק, עם עציץ. לא מת, אז. עוד חי. "מעלית": דלתות סגורות. כל הלילה. המעלית לא עבדה.

"זה הסרט הכי משעמם שראיתי," לחש לוקאס. "וראיתי סרט על דבורים. שלוש שעות. בלי דבורה אחת שעושה משהו מעניין. אפילו לא עקיצה."

"הוא משעמם," לחשה ג'ס, "כי מישהו דאג שהוא יהיה משעמם."

"אז היא מחקה," אמר תומאס. "פוקס. היא מחקה את עצמה."

"לא," אמרה גרטה.

כל החדר הסתובב אליה.

"אם ד"ר פוקס הייתה מוחקת את הקלטות," אמרה גרטה, בקול השקט שלה, זה של לוח הזמנים, "היא לא הייתה מבקשת מהמשטרה לשמור עליהן. בחצות. עם חתול." היא סגרה את המחברת. "מי שמחק לא רצה שמישהו יראה מה קרה ביציאה. ד"ר פוקס הסתכלה ליציאה. כאילו היא ראתה. או כאילו היא הבינה מאוחר מדי." היא שתקה רגע. "ומי שמחק, היה צריך מפתח לארכיון. ומכשיר. וזמן. והרבה שקט."

המפקחת הובר הסתכלה על גרטה ארוכות. ואחר כך פתחה את הפנקס, ורשמה. הרבה. בלי להרים את הראש.

"בת כמה את?" שאלה, בלי להפסיק לכתוב.

"שתים עשרה," אמרה גרטה.

"חבל," אמרה המפקחת. "אני צריכה עוד שש שנים כדי לגייס אותך. אני אחכה. אני סבלנית מאוד, כששווה לחכות."

תומאס התיישב לאט. הצבע האדום ירד מהפנים שלו, ונשאר רק משהו עייף. "סליחה, גרטה," הוא אמר. "צעקתי. רציתי שמישהו יהיה אשם. שתים עשרה שנה לא ידעתי שיש בכלל מישהו אשם. ופתאום יש. ורציתי שזה יהיה עכשיו. מהר."

"זה בסדר," אמרה גרטה. "גם אני רציתי. בגלל זה בדקתי פעמיים."

אנה החזיקה לתומאס את היד. וליבי, בשקט, בלי שאף אחד ביקש, קמה ונתנה לו מים בכוס פלסטיק, כמו שהיא ראתה בסרטים, בסצנה שבה כולם צריכים מים.

* * *

בחוץ, על המדרגות של התחנה, הירח כבר היה בשמיים, חצי, חיוור, כמו עוגייה שמישהו נגס בה.

"שתי דקות," אמרה אלה. "זה כל מה שהיה צריך. שתי דקות, ואני הלכתי לגור בזלצבורג."

נועה לא ידעה מה לענות. אז היא לא ענתה. היא רק עמדה לידה, קרוב, הכתפיים נוגעות, ושתיהן הסתכלו על חצי הירח.

"אני רוצה לדבר איתה," אמרה אלה, אחרי רגע. "עם הרופאה. לא לשאול אותה מי שלח אותנו. לא לשחק אותה ככה. לדבר. באמת."

"היא לא יודעת לדבר," אמרה נועה. "אבא אומר."

"אז נלמד אותה," אמרה אלה. "אנחנו טובות בללמד. לימדנו את לוקאס לטאטא."

ובאותו רגע, הטלפון של שירה, בתוך התיק, צלצל. היא הוציאה אותו. הודעה ממספר לא מוכר. היא קראה אותה, והפנים שלה השתנו, והיא הושיטה את הטלפון לתאומות, בלי מילה.

"מחר. ארבע. לינדנגאסה 10, קומה רביעית. תביאי את הבנות. ואת החתול תשאירי לי. פוקס."

"איזה חתול?" שאלה נועה.

"זאת בדיחה," אמר אדם, מאחוריהן, בפליאה גמורה. "היא עשתה בדיחה. אני לא מאמין. היא יודעת לעשות בדיחות."

ושירה, על המדרגות של תחנת המשטרה, עם הטלפון ביד, צחקה. וגם בכתה. שתיהן ביחד, באותה נשימה, כמו שרק מבוגרים יודעים לעשות, ונועה תמיד חשבה שזה נראה מבלבל, ופתאום, הבינה.

"אני יכול לבוא?" שאל בני.

"לא," אמרו קלרה, שירה, אדם, אנה ותומאס, ביחד. חמישה קולות, באותה שנייה.

"גם אתם מתחילים לדבר ביחד," אמרה אלה, בהתפעלות. "זה מדבק."

וגרטה, בצד, פתחה את המחברת הירוקה, ורשמה בעמוד חדש, נקי, למעלה: "מחר. 16:00. לינדנגאסה 10. השכנה."

ומתחת, אחרי שנייה: "להביא נקניקיות."

החצי השני שלי פרק 54: שתי דקות חסרות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין