"קוקוריקווווו!"
קוקו קרא, באור הלבן, בקול כל כך חזק, שהתרנגולות על המוט התעוררו בבהלה והתחילו לקרקר כולן ביחד. בחלונות של בית הגבעה נדלקו אורות, אחד אחרי השני, כמו שרשרת. ומישהו מאגף הבנים צעק "לא שוב!", בקול שנשמע כמו עומר.
אבל אמי לא הסתכלה על קוקו. היא הסתכלה על האור.
הוא היה תלוי על עמוד גבוה, בפינה של הגינה של מר בן־עמי, מעל הגדר. מנורה גדולה ומרובעת, עם זכוכית, שהאירה ישר קדימה, כמו עין ענקית. והיא הייתה מכוונת, אמי ראתה, לא לגינה של מר בן־עמי. היא הייתה מכוונת קצת הצידה. אל השביל הצר שלאורך הגדר. ומשם, האור נשפך הלאה, מעל הגדר, ישר לתוך הלול.
"מנורה," לחש ליאו. "זאת המנורה שהוא אמר. אבל למה עכשיו? למה בדיוק בשתים־עשרה ועשר? אין לו שעון שמדליק אותה, כי בלילה של הגשם היא לא נדלקה."
"כי היא לא נדלקת לפי שעה," אמר נועם, שהתעורר לגמרי, ושפשף את העיניים. "יש לה חיישן. ראיתי כאלה. מנורה עם חיישן תנועה. היא נדלקת רק כשמשהו זז מולה."
"אז משהו זז," אמרה אמי. "בשתים־עשרה ועשר. בכל לילה בהיר."
והיא הסתכלה על השביל, באור הלבן, החזק. בהתחלה היא לא ראתה כלום. רק עשבים, ואבנים, ועלים יבשים.
ואז אחד מהעלים היבשים זז.
הוא התגלגל. ממש התגלגל. כמו כדור קטן עם רגליים. ואחריו, בשורה, אחד אחרי השני, התגלגלו שלושה כדורים קטנים יותר, כמו קרון ועוד שלושה קרונות. הם הלכו לאורך השביל, צמוד לגדר, לאט, בלי למהר, עם האפים המחודדים זזים למעלה ולמטה. ובדרך, הם עשו רעש קטן ומוכר מאוד.
"חררר. פפפ. חררר."
"אמא קיפודה," לחשה חוטי, והעיניים שלה נפתחו בבת אחת. "וקוץ, ומחט, וסיכה!"
אמי הוציאה את הפנקס, ובאור הלבן, החזק, שהיה טוב לכתיבה כמו אור יום, היא דפדפה אחורה, לתיק מספר 12. ושם, בכתב שלה, היה כתוב: אחת־עשרה בלילה. ארבעה. אחד גדול, שלושה קטנים. נוחרים. ובשבוע שאחרי, היא זכרה, הקיפודים עברו למלון החדש שלהם, מאחורי הלול. בפינה השקטה של החצר. ממש ליד הגדר.
"הם עברו דירה," אמרה לאט. "לפני שלושה שבועות. למלון. וממלון הקיפודים, הדרך הכי קצרה לגינה של מר בן־עמי, שיש בה המון חלזונות, היא בדיוק השביל הזה. לאורך הגדר."
"והם יוצאים כל לילה באותה שעה," אמר ליאו, ורשם במחברת מהר, כאילו הוא מפחד שהמחשבה תברח. "כי קיפודים הם יצורים של הרגלים. קראתי. הם הולכים באותו מסלול, באותה שעה. בשתים־עשרה ועשר הם עוברים מול החיישן. האור נדלק. והאור נכנס ללול."
"וקוקו חושב שזאת השמש," סיימה אמי.
"ובלילה של הגשם," הוסיף נועם, "הקיפודים נשארו בבית. מי יוצא לטייל בגשם? אפילו קיפוד לא. אז האור לא נדלק, וקוקו ישן."
"ומר בן־עמי," אמרה חוטי, "שומע אותם בגינה. רשרושים. נחירות. ושם מנורה, כדי לתפוס את מי שמסתובב לו בגינה. והמנורה מעירה את קוקו. וקוקו מעיר אותנו. וגם אותו."
הם הסתכלו זה על זה, באור הלבן. ואז, בבת אחת, הם התחילו לצחוק. צחוק של אחרי שבוע בלי שינה, צחוק שאי אפשר לעצור, שבא מהבטן ויוצא מהאף. נועם צחק כל כך, שהוא נפל אחורה על השמיכה. ופלאפל, שלא הבין מה מצחיק, קפץ לו על הבטן, ונעמד, ונראה מאוד מרוצה.
ובגינה, אמא קיפודה עצרה, הסתכלה עליהם בעיניים שחורות וקטנות, ועשתה "פפפ" מאוד מעליב. ואז המשיכה ללכת, עם שלושת הקרונות שלה, אל ארוחת החלזונות.
אחרי שלוש דקות, האור כבה. וקוקו, שקרא שלוש פעמים, התיישב על השרפרף, ונרדם.
למחרת, ביום שישי אחר הצהריים, משלחת יצאה מבית הגבעה, דרך השער, אל הבית עם הגג האדום.
המשלחת כללה את אמי, עם הפנקס. את חוטי, עם צמיד חדש שקשרה במיוחד, בצבעים של קיפוד, חום ולבן. את ליאו, עם המחברת שלו, ועם ציור של המסלול של הקיפודים, עם חיצים ושעות. את רותי, עם ספל קפה, "כי אני המבוגרת האחראית, וכי אני לא הולכת לשום מקום בלי הספל". ואת זהבה, שלא הוזמנה, אבל הביאה מגש של עוגיות קינמון, ואמרה: "שכן לא פוגשים בידיים ריקות. גם לא שכן עם גבות כאלה."
הם דפקו בדלת. דפיקה אחת. ועוד אחת. ואז הדלת נפתחה, ומר בן־עמי עמד בפתח, גבוה, עם הזקן האפור, עם הגבות המכווצות, ועם עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
"אם זה בגלל כדור," אמר.
"זה בגלל קיפודים," אמרה אמי.
הגבות של מר בן־עמי עלו, בפעם הראשונה, עד אמצע המצח. "קיפודים?"
וליאו פתח את המחברת, והראה לו את הציור. ואמי הסבירה הכול. על המלון שדוד בנה. על המסלול לאורך הגדר. על החלזונות בגינה שלו. על החיישן, ועל האור, ועל קוקו, שחושב שהאור הוא השמש. ועל ארבעים ילדים שלא ישנו שבוע שלם.
מר בן־עמי הקשיב, בלי להגיד מילה. ואז הוא אמר: "רגע." ונכנס פנימה, וחזר עם משקפיים, והסתכל על הציור של ליאו מקרוב, הרבה זמן.
"אז זה מי שמסתובב לי בגינה," אמר לבסוף, בקול עמוק. "קיפודים."
"ארבעה," אמרה חוטי. "אמא, וקוץ, ומחט, וסיכה. סיכה היא הקטנה. היא חברה של הארנב שלנו."
ואז קרה משהו מפתיע. הגבות של מר בן־עמי, שתי המברשות העבות, נפרדו לאט, וזזו למעלה. והפה שלו, מתחת לזקן, עשה משהו שאף אחד בבית הגבעה לא ראה אותו עושה. הוא חייך.
"שבוע," אמר, "שבוע אני יוצא בלילה עם פנס ועם מטאטא, לתפוס גנבים. וכל הזמן אלה היו קיפודים." הוא צחק. צחוק עמוק ומתגלגל, כמו רעם קטן. "ואני חשבתי שזה הילדים מהבית ממול. שבאים לחפש את הכדורים שלהם."
"אנחנו לא מעזים," אמרה חוטי בכנות. "אמרת שתפתח חנות."
מר בן־עמי הסתכל עליה, וצחק שוב. ואז הוא אמר "רגע" בפעם השנייה, ונעלם, וחזר עם ארגז. בארגז היו שבעה כדורים. שלושה של כדורגל, שניים של כדורסל, אחד של טניס, וכדור אחד כתום, עם ציור של פרצוף מחייך.
"הכתום הזה," אמר, "שייך בטח לבחור עם השיער הפרוע, שתמיד צועק 'סליחה, זה לא אני!' לפני שהכדור בכלל נוחת."
"אוליבר," אמרו כולם ביחד.
"איך גילית?" שאל מר בן־עמי את אמי, בזמן שזהבה מזגה לכולם עוד תה, כאילו זה המטבח שלה. "שאלה רצינית. אני מהנדס בפנסיה. אני אוהב לדעת איך דברים עובדים."
"אמרת 'נחירות'," אמרה אמי, ופתחה את הפנקס, והראתה לו. "אתמול, ליד הגדר. אמרת שאתה שומע רשרושים ונחירות. והקפתי את המילה, כי היא הייתה מוכרת לי. ובלילה, כשהאור נדלק, שמעתי אותן. 'חררר. פפפ. חררר.' בדיוק כמו בתיק של הגזרים. ואז הבנתי שזה לא מישהו. זה כמה מישהו. קטנים, עם קוצים."
מר בן־עמי הסתכל על הפנקס, על הכתב הקטן, על העיגולים סביב המילים, ועל הציור של הקיפוד בשוליים. "פנקס של מהנדס," אמר בהערכה. "גם אני הייתי מקיף מילים. ככה מוצאים תקלות." והוא הרים את כוס התה לכבודה, כמו שמרימים כוס בחתונה.
הם ישבו אצלו בגינה, על כיסאות פלסטיק, עם העוגיות של זהבה ועם תה שהוא הכין, בכוסות לא תואמות. ומר בן־עמי סיפר. הוא גדל במושב, בכפר קטן בצפון, עם פרות ועם תרנגולות. ובכל בוקר, כל החיים, התרנגול של אמא שלו העיר אותו. "כשעברתי לעיר, לא יכולתי לישון בבקרים," אמר. "היה שקט מדי. ואחר כך גרתי לבד הרבה שנים, בדירה, בקומה שמינית. ואז מצאתי את הבית הזה. וביום הראשון, בבוקר, בחמש וחצי, שמעתי מעבר לגדר…" הוא שתק רגע. "את התרנגול שלכם. ובכיתי כמו תינוק. כי זה היה בדיוק כמו בבית של אמא שלי."
"קוקו," אמרה אמי בשקט.
"קוקו," חזר מר בן־עמי, כאילו הוא טועם את השם. "אז אני לא רוצה שקוקו יקרא בחצות. אני רוצה שהוא יקרא בבוקר. כמו שצריך. ושישן בלילה. כמו כולנו."
באותו ערב, דוד ומר בן־עמי עמדו ביחד מול העמוד, משני צידי הגדר, ושני המבוגרים הכי גבוהים שאמי הכירה התווכחו חצי שעה על איך מסובבים מנורה. בסוף, הם הטו אותה למטה, כך שהיא האירה רק את הדלת של מר בן־עמי, ולא את השביל, ולא את הלול. ומר בן־עמי שם ליד הגדר צלחת קטנה של מים, "לקיפודים, אם הם צמאים אחרי החלזונות".
"ואולי," אמר, ליד הגדר, ופתאום נראה קצת נבוך, "אולי אקנה כמה תרנגולות. יש לי מקום. ואז, לקוקו יהיו שכנות."
"קוקו יאהב את זה," אמרה אמי. והיא לא ידעה עד כמה.
באותו לילה, בשתים־עשרה ועשר, ליאו התעורר. הוא אמר אחר כך שהוא לא התכוון, הוא פשוט היה רגיל. הוא הסתכל בשעון, וחיכה. והלול היה חשוך. והשביל היה חשוך. ובחושך, הוא שמע, חלש מאוד, "חררר. פפפ. חררר." וחוץ מזה, שקט.
ובחמש וחצי בבוקר, כשהשמיים התחילו להוורד מעל הגבעה, דוד צלצל בפעמון הקטן. וקוקו נעמד על השרפרף, ומתח את הצוואר, וניפח את החזה, וקרא, בקול הכי חזק והכי גאה שלו, את הקריאה של הבוקר. הקריאה האמיתית.
מעבר לגדר, בבית עם הגג האדום, נפתח חלון. ומישהו בפיג'מה, עם זקן אפור, עמד בו, עם כוס קפה, והקשיב, עם עיניים עצומות.
בארוחת הבוקר, כל בית הגבעה נראה כמו בית של אנשים. תום אכל דייסה ולא נרדם בה. זהבה לא שרפה כלום. ונועם ישב ראשון בשולחן, עם פרצוף של מי שישן שתים־עשרה שעות. והגברת כהן הודיעה שהיא כותבת חמש נקודות בטור "ביחד", "על פתרון תעלומה, ועל שלום עם השכנים, ועל זה שסוף סוף מצאתי את המשקפיים". הם היו על הראש שלה כל הזמן.
אוליבר קיבל בחזרה את הכדור הכתום, ונשבע לא לבעוט יותר לכיוון הגדר. הוא החזיק בשבועה יומיים.
ביום השלישי, הוא הלך בעצמו לבית עם הגג האדום, עם קופסת צבע כתום ומכחול, ודפק בדלת, והציע למר בן־עמי לצבוע לו את הגדר, "בתור תודה, ובתור התנצלות על שבעה כדורים". מר בן־עמי הסתכל על הצבע הכתום הרבה זמן, והגבות שלו ניסו מאוד להתכווץ, ולא הצליחו. "את הגדר לא," אמר לבסוף. "אבל אם תצייר לי שלט קטן, עם קיפוד, שיהיה ליד הצלחת של המים, אני לא אתנגד." ומאז, ליד הגדר, עומד שלט קטן מעץ, עם קיפוד כתום מחייך, ועליו כתוב: תחנת דלק לקיפודים. פתוח כל הלילה.
ואמי כתבה:
תיק מספר 16: קוקו קורא בחצות. נפתר. מי: אמא קיפודה, קוץ, מחט וסיכה, בדרך לארוחת חלזונות. איך: מנורה עם חיישן אצל מר בן־עמי. מה למדתי: לפעמים, מי שנראה הכי זועף, הוא בעצם מי שהכי מתגעגע. וגם: הגבות של מר בן־עמי יודעות לחייך.
היא לא ידעה שבעוד שבועיים, בערב החידון הגדול נגד בית האלונים, ליאו יענה על השאלה האחרונה, ובית הגבעה ינצח בפעם הראשונה בעשר שנים. ושלמחרת בבוקר, הגביע הכסוף, שעמד על הבמה, ייעלם.