"קוקוריקוווו!"
אמי ישבה במיטה בבת אחת, עם הלב בגרון, ולא הבינה איפה היא. היה חושך מוחלט. בחלון לא היה אפילו קצה של אור. בחדר שבע, חמש מיטות נוספות חרקו, ומישהי נפלה על הרצפה עם כרית.
"מה קרה?" צעקה פני. "שריפה? רעידת אדמה? בוקר?"
"זה לא בוקר," אמרה אליס, מתחת לשמיכה. "זה לילה. אני רואה שזה לילה. גם עם עיניים סגורות."
"קוקוריקוווו!" קרא קוקו שוב, מהלול, בקול הכי גאה והכי חזק שלו, כמו תרנגול שגילה את השמש ראשון בעולם.
חוטי, שהייתה זאת שנפלה מהמיטה, שכבה על הרצפה עם הכרית על הפנים ואמרה בקול עמום: "אני הולכת להפוך אותו לשניצל."
ליאו, באגף הבנים, היה היחיד בכל בית הגבעה שהדבר הראשון שעשה היה להסתכל בשעון. הוא סיפר את זה למחרת, בארוחת הבוקר, בגאווה. "שתים־עשרה ועשר דקות," אמר. "בדיוק. לא שתים־עשרה וחמש. לא שתים־עשרה ורבע. שתים־עשרה ועשר."
"מה זה משנה?" שאלה חוטי, שהעיניים שלה היו נפוחות כמו שתי לחמניות. "שתים־עשרה ועשר, שתים־עשרה ותשע. הוא העיר אותי. זה מה שמשנה."
"זה משנה," אמר ליאו, "אם זה יקרה שוב."
זה קרה שוב.
בלילה השני, בשתים־עשרה ועשר דקות, קוקו קרא. וכל הבית קפץ. ובלילה השלישי, בשתים־עשרה ועשר, קוקו קרא שוב. וגם בלילה הרביעי. ובכל פעם, אחרי שקרא שלוש פעמים, הוא נרגע, וחזר לשרפרף שלו, ונרדם, מרוצה מאוד מעצמו. ורק בית הגבעה לא חזר לישון. ארבעים ילדים שכבו בחושך, ערים לגמרי, וספרו כבשים, וכבשים קראו "קוקוריקו".
כמובן, כל הבית ניסה לפתור את זה בדרכו.
אוליבר המציא "אטמי אוזניים לכל המשפחה", מבצק משחק כתום. הם עבדו מצוין, עד שמאיה נרדמה איתם, ובבוקר מצאה חצי מהבצק בשיער. בני התנדב לשמור על הלול כל הלילה, עם פנס ועם מקל, "ואם מישהו מתקרב לפעמון, הוא יפגוש אותי". בעשר וחצי הוא כבר ישן על הספסל ליד הלול, עם הפנס דולק על הבטן, וקוקו קרא בשתים־עשרה ועשר ממש מעל הראש שלו. בני טען אחר כך שהוא "לא ישן, רק עצם עיניים בשביל לשמוע טוב יותר". ורותי הציעה לכסות את הלול בשמיכה, כמו שמכסים כלוב של תוכי, אבל התרנגולות התחילו לצעוק כל כך, שהורידו את השמיכה אחרי חמש דקות. "הן לא אוהבות חושך מוחלט," הסביר דוד. "הן מפחדות שמישהו גנב להן את השמיים."
בסוף השבוע, כל בית הגבעה נראה כמו בית של זומבים.
תום נרדם בארוחת הצהריים, עם הפנים בתוך המרק. מאיה מצאה אותו, ונבהלה, אבל הוא רק נחר קצת, ובעה בועה של מרק. זהבה שרפה את הדייסה, בפעם הראשונה בשלושים שנה, כי היא עצמה עיניים "רק לשנייה" ליד הסיר. דוד שם את המברג במקרר, ואת החלב בארגז הכלים. שירה ניגנה בגיטרה, באמצע הערב, את אותו שיר ארבע פעמים, ולא שמה לב. ונועם, שהיה אמור לשמור על הבנים בשיעורי בית, נרדם לפניהם, עם ספר מתמטיקה על הבטן, וכל אגף הבנים הלך על קצות האצבעות כדי לא להעיר אותו, כי זה היה הדבר הכי מצחיק שראו כל השבוע.
והגברת כהן? הגברת כהן נשארה ערה. אבל אמי ראתה אותה, ביום חמישי, עומדת במשרד, עם המשקפיים על הראש, ומחפשת אותם בכל המגירות.
"זה קוקו," אמר עומר בארוחת הערב. "הוא התקלקל. צריך להחליף לו בטריות."
"לתרנגולים אין בטריות," אמר ליאו.
"אז אולי הגיע הזמן שיהיו," אמר עומר.
"אולי צריך לשים אותו במרק," אמרה זהבה בקול הענק שלה, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. כל השולחן השתתק בבהלה, ותום התחיל לבכות. "אני צוחקת!" אמרה זהבה מיד, ונבהלה בעצמה. "אני צוחקת! אני בחיים לא הייתי שמה את קוקו במרק! הוא עובד פה יותר שנים מנועם!" והיא נתנה לתום שתי עוגיות, וגם לקוקו, למחרת, הביאה גרגרי תירס בשקית מיוחדת, כמו בהתנצלות.
ואז, כמו תמיד, הראשים הסתובבו לאוליבר.
"מה?" אמר אוליבר, עם הפה מלא. "מה אני עשיתי?"
"קוקו קורא רק כשמצלצלים בפעמון," אמר בני. "כולם יודעים. דוד מצלצל, קוקו קורא. אז מישהו מצלצל בפעמון בלילה."
"והמישהו הזה הוא אני? למה תמיד אני?"
"כי זה תמיד אתה," אמרה פני.
"זה לא תמיד אני! זה רק בדרך כלל אני!" אוליבר עמד על הכיסא. "ושיהיה ברור לכולם: אני לא עושה מתיחות בחצות. מתיחות עושים בתשע בערב. ככה זה מקצועי. בחצות אני ישן. אני ישן כמו בול עץ. אמא שלי יכולה להעיד."
"הוא ישן כמו בול עץ," אישרה רותי, בלי להרים את הראש מהקפה. "בול עץ שנוחר."
ודוד, שישב בקצה השולחן, הכניס יד לכיס של הסרבל, והוציא את הפעמון הקטן, מנחושת, זה שהעורבני גנב פעם. "וחוץ מזה," אמר, "מאז העורבני, הפעמון הזה לא יוצא מהכיס שלי. אני ישן איתו. יחד עם צרור המפתחות. זה מנגן לי שיר ערש."
אמי רשמה בפנקס: הפעמון – בכיס של דוד, גם בלילה. אוליבר – ישן (בול עץ שנוחר). אז מה מעיר את קוקו?
אחרי ארוחת הערב, השלושה ישבו על אדן החלון של חדר שבע, עם הרגליים בחוץ, והסתכלו על הלול.
"טוב," אמרה אמי. "מה אנחנו יודעים?"
ליאו פתח את המחברת שלו. מתברר שכל השבוע, כל לילה, הוא רשם. "לילה ראשון: שתים־עשרה ועשר. שמיים בהירים. לילה שני: שתים־עשרה ועשר. בהיר. לילה שלישי: שתים־עשרה ותשע. בהיר. לילה רביעי: שתים־עשרה ועשר. בהיר." הוא דפדף. "ולילה חמישי, ביום רביעי. ירד גשם. מעונן לגמרי. וקוקו…" הוא הרים את הראש, "לא קרא. בכלל. כולם ישנו עד הבוקר."
"נכון!" אמרה חוטי. "ביום רביעי ישנתי! חלמתי שאני אוכלת עוגה בגודל של בית. זה היה הלילה הכי טוב בחיים שלי."
אמי רשמה: קורא רק בלילות בהירים. אף פעם בגשם. תמיד בשתים־עשרה ועשר. כמו שעון.
"אולי זה הירח," אמר ליאו. "בלילות בהירים יש ירח. אולי הוא חושב שהירח זה השמש."
"הירח היה גם בשבוע שעבר," אמרה אמי, "וגם בחודש שעבר. וקוקו לא קרא. משהו חדש קרה. משהו שלא היה פה לפני שבוע."
הם הסתכלו על הלול. הלול עמד בפינה של החצר, ליד הגדר. מעבר לגדר, היה הבית של השכנים. בית ישן, עם גג אדום ועם גינה גדולה, שעמד ריק כמה שנים, עם תריסים סגורים ועם עשבים עד הברכיים. אבל לפני חודש, משאית הובלה עצרה מולו. ומאז, גר בו מישהו.
"השכן החדש," אמרה חוטי לאט.
כולם בבית הגבעה כבר שמעו על השכן החדש. קראו לו מר בן־עמי, והוא היה איש גבוה, עם זקן אפור, ועם גבות עבות כמו שתי מברשות, שתמיד היו מכווצות. בשבוע הראשון, אוליבר בעט כדור מעל הגדר, ומר בן־עמי לא החזיר אותו. בשבוע השני, אוליבר בעט עוד כדור, ומר בן־עמי יצא לגינה, הסתכל על הגדר, ואמר בקול עמוק: "עוד אחד, ואני פותח חנות." ומאז, אף אחד לא העז לבעוט לכיוון ההוא.
"אולי הוא שונא תרנגולים," לחשה חוטי. "אולי הוא מעיר את קוקו בכוונה, כדי שכולם יתעצבנו עליו, ויעבירו אותו מפה. ואז יהיה לו שקט."
"לא מאשימים בלי הוכחה," אמרה אמי. אבל היא רשמה את השם בפנקס. מר בן־עמי. הגיע לפני חודש. הבית שלו מול הלול.
"וחוץ מזה," אמרה אמי, "אני רוצה לשמוע אותו בעצמי. לא שמועות."
למחרת, אחרי בית הספר, היא הלכה עם חוטי לאורך הגדר, כאילו במקרה, בדרך לסוכר. ומר בן־עמי היה שם. הוא עמד בגינה שלו, עם מגרפה, וגירד עלים, עם הגבות המכווצות, ונראה עייף בדיוק כמו כל בית הגבעה.
"ערב טוב," אמרה אמי, דרך הגדר.
מר בן־עמי הרים את הראש, והסתכל עליהן מלמעלה, כאילו הוא מחליט אם ערב טוב זה משהו שמגיע להן. "אם זה בגלל כדור," אמר, "התשובה היא לא."
"זה לא בגלל כדור," אמרה חוטי. "זה בגלל שאנחנו לא ישנות."
"אתן לא ישנות?" הוא נחר. "גם אני לא ישן. מישהו מסתובב לי בגינה בלילות. כל לילה. אני שומע רשרושים, ונחירות, ואני יוצא, ואין אף אחד." הוא דקר את האדמה במגרפה. "אז שמתי מנורה. שיראו שאני לא טיפש. עכשיו שיתאמצו." ובלי להגיד עוד מילה, הוא הסתובב, ונכנס הביתה, וטרק את הדלת.
"נחמד," אמרה חוטי.
אבל אמי כבר רשמה בפנקס: מר בן־עמי: מישהו מסתובב בגינה שלו בלילות. רשרושים. נחירות. שם מנורה. והיא הקיפה את המילה "נחירות" פעמיים, כי משהו בה צלצל לה מוכר. היא רק לא ידעה עדיין מה.
בערב, כשסיפרה לליאו, הוא אמר משהו מוזר. "שמתן לב לקיר של הלול?"
"מה איתו?"
"בלילה השלישי," אמר ליאו, "כשקוקו קרא, קפצתי לחלון. והקיר של הלול, הקיר שפונה לגדר, היה לבן. כאילו מישהו האיר עליו. רק לרגע. ואז נהיה חושך שוב. חשבתי שאני חולם." הוא כחכח. "אבל אני לא חולם דברים לבנים. אני חולם רק במספרים."
אמי רשמה: אור לבן על קיר הלול. רק לרגע. בשתים־עשרה ועשר?
"צריך לראות את זה," אמרה. "בעיניים. בדיוק בשתים־עשרה ועשר."
הם ביקשו מנועם. נועם, שכבר היה בדרך לחדר שלו עם כרית מתחת ליד, הסתכל עליהם בעיניים אדומות. "תצפית," אמר. "בחצות. אחרי שבוע שלא ישנתי." הוא שתק רגע. "בסדר. אבל אם אני נרדם, אל תעירו אותי. אלא אם כן קוקו בא לנשוך אותי."
בשתים־עשרה פחות רבע, הם ישבו בחושך, על שמיכה, מאחורי מלון הקיפודים, ליד הלול. ארבעה. אמי, חוטי, ליאו ונועם. ופלאפל, כמובן, שאיש לא הזמין, אבל הוא התעקש.
הלילה היה בהיר וחם, עם המון כוכבים. בתוך הלול, התרנגולות ישנו על המוט, צמודות זו לזו, כמו שורה של כריות. וקוקו ישב על השרפרף שלו, עם הראש מתחת לכנף, ונשם לאט.
שתים־עשרה ושתיים.
שתים־עשרה וחמש. נועם נרדם, עם הסנטר על החזה.
שתים־עשרה ושמונה. חוטי לחשה: "אם הוא לא יקרא, אני אקרא במקומו. רק כדי שיהיה שווה."
שתים־עשרה ותשע. ליאו הרים את השעון לעיניים, והתחיל לספור שניות בשקט, עם השפתיים. "חמישים ושש. חמישים ושבע. חמישים ושמונה…"
אמי עצרה את הנשימה.
"…חמישים ותשע. שישים."
ובשתים־עשרה ועשר דקות בדיוק, מעבר לגדר, בבת אחת, בלי שום רעש, נדלק אור.
לא אור רגיל. אור ענק. לבן. חזק כמו שמש קטנה. הוא נדלק מעל הגינה של מר בן־עמי, והציף את הגדר, ואת הלול, ואת העשבים, ואת הפנים המופתעות של שלושה ילדים וארנב אחד, באור של צהריים.
נועם התעורר בקפיצה. "מה? מי? בוקר?"
ובתוך הלול, על השרפרף, קוקו הוציא את הראש מתחת לכנף. הוא מצמץ פעם אחת. פעמיים. הוא הסתכל על האור הלבן, הגדול, המבריק, שנשפך פנימה בין הקרשים.
ואז, לאט, בגאווה, כמו מלך שמתעורר בארמון, קוקו נעמד. הוא מתח את הצוואר. הוא ניפח את החזה. והוא פתח את המקור.