שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 31: השקט שאחרי

הבעיה עם כובע ירוק עם נוצה היא שאי אפשר להחביא אותו.

הבעיה עם כובע ירוק עם נוצה היא שאי אפשר להחביא אותו.

נועה ניסתה. כל הדרך חזרה מהגן, בחשמלית ובהליכה, היא החזיקה אותו מתחת לסוודר, צמוד לבטן, כאילו היא בהיריון עם כובע. אבל הנוצה בלטה מהצווארון, ודגדגה לה את הסנטר, והתנדנדה בכל צעד, ואישה זקנה בחשמלית הסתכלה עליה כל הנסיעה בדאגה גדולה, והציעה לה, בסוף, את המקום שלה. נועה סירבה בנימוס. ליבי, לעומת זאת, התיישבה מיד, ואמרה תודה רבה, בשם הכובע.

וכשנכנסו לפנסיון, שירה עמדה בלובי.

היא בדיוק חזרה מהשוק, עם קלרה ואנה, עם שקיות מלאות פירות, והיא צחקה ממשהו שקלרה אמרה. והיא ראתה את נועה. את העיניים האדומות. ואת הנוצה, שבצבצה מהסוודר.

הצחוק נעצר באמצע.

"נועה," אמרה שירה לאט. "למה יש לך את הכובע של בני?"

* * *

נועה הייתה בטוחה שהיא תצליח לשתוק. היא שתקה כל אחר הצהריים. היא הייתה טובה מאוד בשתיקה, היום.

אבל זו לא הייתה נועה שנשברה. זו הייתה ליבי.

ליבי, שחלמה כל חייה להיות שחקנית, ושידעה לבכות בפקודה, ולצחוק בפקודה, ולהתעלף בפקודה על כל ספה שבנמצא, עמדה שם, בלובי של הפנסיון, מול שירה, והפנים שלה התקמטו בבת אחת, והיא פרצה בבכי אמיתי, רועש ומכוער, בלי שום פקודה. "זה אשמתי!" היא יבבה. "זה הכול אשמתי! אני רציתי פיקניק! אני אמרתי שאם לשבור לב, אז עם נוף!"

"לשבור לב למי?" שאלה שירה, והקול שלה ירד, ונעשה שקט ומסוכן, מהסוג שנועה הכירה מהפעמים שבהן מישהו דיבר בזמן שהיא ניגנה.

וככה זה יצא. הכול. בסדר הלא נכון, ובחלקים, מכל הכיוונים, כמו מזוודה שנפתחת באמצע שדה תעופה. ליבי סיפרה על הפיקניק. ג'ס סיפרה, בקול חלש, על התיקייה. לוקאס אמר רק "הוא לא אכל כלום", כאילו זה הדבר הכי נורא שקרה, ואולי, מבחינתו, באמת היה. ואלה, בסוף, סיפרה את השאר. על היומן. על הכוכבית. על הבנק, והחתימה, והסל, והכובע. היא סיפרה את זה בקול יציב, בלי לבכות, כמו מי שמוסרת דוח, וכשסיימה, היא הוסיפה: "זה היה רעיון שלי. לחשוד בו. נועה לא רצתה."

שירה לא אמרה כלום הרבה זמן.

אחר כך היא עלתה במדרגות, בלי מילה, ונכנסה לחדר 17. כולם עלו אחריה. היא עמדה מול הלוח. מול החוטים האדומים, שכולם הלכו לאותו פתק ורוד. מול התמונה של אח שלה, רטוב, צעיר, עם סל.

והיא הסתכלה על זה כמו שמסתכלים על בית שנשרף.

* * *

"אתם," אמרה שירה, ולא הסתובבה, "העמדתם את אח שלי למשפט."

"אמא…" התחילה נועה.

"על שמיכה. בפארק. עם תיקייה." שירה הסתובבה, והפנים שלה היו לבנות. "עם כרטיסיות צבעוניות."

ג'ס התכווצה.

"את יודעת מה בני עשה בשנה שאחרי שחזרנו מווינה?" שאלה שירה, ועכשיו היא דיברה רק אל נועה. "כשאני לא קמתי מהמיטה? כשאני לא נגעתי בפסנתר שמונה חודשים? בני בא כל יום. כל יום, נועה. הוא בא בבוקר, לפני העבודה, והחליף לך חיתולים, והשאיר לי אוכל במקרר, ושר לך שירים בקול הנורא שלו, כדי שאני אשמע מהחדר, ואצחק, ואני לא צחקתי, והוא בא שוב מחר. שנה שלמה." הקול שלה רעד. "וזה מה שהוא מקבל. כוכבית."

נועה לא ידעה את זה. אף אחד לא סיפר לה את זה, אף פעם. היא הרגישה כאילו מישהו הוציא מתחת לרגליים שלה את הרצפה, ושם במקומה משהו רך וחלקלק, שאי אפשר לעמוד עליו.

"אבל הראיות…" לחשה אלה.

שירה הסתובבה אליה. ולרגע, רק לרגע, נועה פחדה שאמא שלה תצעק על אלה, ושאלה תזכור את זה כל החיים, את הפעם הראשונה ששירה צעקה עליה.

אבל שירה לא צעקה. היא הסתכלה על אלה, הרבה זמן, ומשהו בפנים שלה נשבר, ונעשה רך.

"אני יודעת, מתוקה," היא אמרה. "אני יודעת למה חשדתם. אני ראיתי את התמונה הזאת לפני שתי אחר צהריים, ואני…" היא עצרה. "ואני הפכתי אותה. ולא אמרתי כלום. כי לשנייה אחת, גם אני…" היא לא סיימה. היא הניחה יד על הפה.

וזה, הבינה נועה, היה הדבר שהכי כאב לה. לא מה שהילדים עשו. מה שהיא עצמה חשבה, לשנייה אחת, על השטיח בלובי, עם האלבום על הברכיים.

שירה הושיטה יד, ולקחה מהלוח את הטופס עם החתימה. היא הסתכלה עליו מקרוב. "מאיפה זה?" היא שאלה.

"ממרגרטה," אמרה גרטה בשקט. "וגם היומן. היא ביקשה שלא נספר לכם. היא אמרה שזה ישבור לך את הלב."

שירה הסתכלה על הטופס עוד רגע. קמט קטן הופיע לה בין הגבות, הקמט שהופיע תמיד כשתלמיד ניגן תו שנשמע כמעט נכון. "מרגרטה נתנה את זה לילדים," היא אמרה, לאט, כמו מי שבודקת איך המשפט נשמע בקול. "ולא לי."

אבל לפני שהספיקה לחשוב על זה עוד, אדם הופיע בפתח.

הוא נכנס לחדר. הוא הסתכל על הלוח, ועל שירה, ועל הילדים, ולא שאל כלום, כי הוא שמע הכול מהמדרגות. הוא רק בא, ועמד ליד שירה, ולקח את היד שלה.

"אני מתקשר אליו," אמר אדם.

הוא התקשר. הטלפון של בני צלצל, וצלצל, ועבר לתא הקולי. "שלום, הגעתם לבני מ'אבודים ומאושרים'! אם אתם שומעים את זה, כנראה שאני שוב הולך לאיבוד. השאירו הודעה, ואני אחזור אליכם, ברגע שאמצא את הדרך!"

אדם ניתק. הוא התקשר שוב. אותו קול. אותה הודעה. אותו בני, צוחק, מלפני שנים, כשעוד היה לו על מה לצחוק.

שירה התקשרה. אחת עשרה פעמים, עד הערב. הוא לא ענה לאף אחת מהן.

קלרה התקשרה למלון שלו, ליד הקתדרלה. פקיד הקבלה אמר, בגרמנית מנומסת מאוד, שהאדון קפלן חזר לפני שעה, לקח מהחדר מעיל, ויצא. בלי כובע, הוסיף הפקיד, משום מה. הוא שם לב, כי האדון קפלן תמיד, אבל תמיד, נכנס עם כובע.

קלרה הניחה את הטלפון. היא לא אמרה כלום. היא ירדה למטבחון, ובמשך שעתיים, אף אחד לא שמע ממנה שום שיר. רק את הרעש העמום של בצק שמכים בו, חזק מאוד, על השיש.

* * *

הערב היה ארוך יותר מכל ערב שנועה זכרה.

ארוחת הערב הייתה שקטה כל כך, שאפשר היה לשמוע את הסכינים נוגעים בצלחות. אף אחד לא סיפר בדיחה. אפילו אדם. תומאס אמר "נו" פעם אחת, לא לאף אחד, ואנה הניחה לו יד על הזרוע. תום, שלא הבין בדיוק מה קרה, אבל הבין שמשהו קרה, אכל את כל הירקות שלו בלי שאף אחד ביקש, ואחר כך הסתכל סביב, מחכה שמישהו ישים לב. אף אחד לא שם לב. קלרה הביאה מהמטבחון עוגה, שהייתה, לראשונה בהיסטוריה של משפחת ברגר, שרופה מלמטה. אף אחד לא העיר. לוקאס אכל ממנה פרוסה בכל זאת, מתוך נאמנות.

אחרי הארוחה, נועה עלתה לחדר, ושכבה על המיטה, עם הפנים אל הקיר. הכובע של בני היה מונח על השידה, ליד הראש שלה. הנוצה זזה קצת, כל פעם שמישהו פתח את הדלת.

אלה באה אחרי עשר דקות.

היא עמדה בפתח, וחיכתה, ואחר כך נכנסה, והתיישבה על הרצפה, ליד המיטה. "נועה," היא אמרה. "עשית את מה שסיכמנו. שאלת. לא שפטת. זה מה שבלשים…"

"סיכמנו?" נועה לא הסתובבה. "את רצית. את הסתכלת עליו כל הזמן כמו על פושע. את אמרת 'להתעמת'. ואני… אני הלכתי אחרייך. כמו… כמו מישהי שאין לה דעה משלה."

"זה לא הוגן," אמרה אלה, והקול שלה נסדק.

"אני יודעת," אמרה נועה. "שום דבר היום לא הוגן."

אלה ישבה עוד רגע. היא רצתה להגיד משהו. נועה הרגישה את זה, מבעד לגב, כמו חום של תנור. אבל שום דבר לא בא. כי מה אפשר להגיד, כשאת יודעת שבחלק, בחלק קטן ואמיתי, השנייה צודקת?

אלה קמה, ויצאה, וסגרה את הדלת בשקט. בלי טריקה. זה היה, איכשהו, גרוע יותר. וברגע שהדלת נסגרה, נועה רצתה לקרוא לה בחזרה. המילה כבר הייתה לה בפה. אבל הפה שלה, היום, כבר לא עשה את מה שביקשה ממנו.

* * *

בחדר 18, אלה ישבה על המיטה שלה, עם הברכיים צמודות לחזה, כשתומאס נכנס.

הוא לא דפק. תומאס אף פעם לא דפק, כי הוא אף פעם לא היה צריך. הוא פשוט התיישב על הכיסא הקטן שליד החלון, כיסא קטן מדי בשבילו, ושלף מהכיס סכין מתקפלת וחתיכת עץ, והתחיל לגלף. בשקט. שבבים קטנים, בהירים, נפלו על הרצפה.

אלה הסתכלה עליו עשר דקות. הוא לא אמר כלום. היא לא אמרה כלום.

בסוף, הוא קם, והניח על המיטה, ליד הרגל שלה, ציפור. ציפור קטנה מעץ, עם כנפיים פרושות, וזנב קצר, ועם סדק אחד באמצע הגב, שבו העץ נשבר כשגילף, והוא המשיך בכל זאת.

"נו," אמר תומאס. ואחר כך, כי הוא ראה שזה לא מספיק הפעם, הוסיף, בקול נמוך: "גם עץ טוב נסדק, שאץ. אחר כך מתקנים. הסדק נשאר. אבל הציפור עפה."

הוא יצא. אלה החזיקה את הציפור כל הלילה.

* * *

בשמונה, גרטה הלכה להתקשר הביתה. היא חזרה אחרי שלוש דקות בלבד, שזה היה, לפי ג'ס, שיא עולם. "אמרתי לה שהכול בסדר," אמרה גרטה. "היא לא האמינה לי." היא התיישבה על המיטה, והוציאה את המחברת הירוקה, ופתחה אותה, ולא כתבה כלום. היא רק הסתכלה על הדף הריק.

בעשר, האורות כבו.

בעשר וחצי, נועה שכבה בחושך, והקשיבה לקיר.

לא היו דפיקות.

היא חיכתה. היא חיכתה הרבה זמן. היא הרימה יד, פעם אחת, אל הקיר, כדי לדפוק ראשונה. אבל היד שלה נעצרה באוויר, סנטימטר מהטיח, ונשארה שם, ואחר כך ירדה בחזרה.

ומהצד השני, נועה ידעה, אלה שכבה בדיוק באותה תנוחה. עם הפנים אל אותו קיר. עם יד מורמת, שלא דופקת. היא לא שמעה אותה. אבל היא ידעה. כמו שידעה, בספינה בהאלסטט, לפני שבכלל ראתה אותה, שמישהי מסתכלת עליה. כמו שידעה תמיד, כל החיים, שמשהו חסר, לפני שידעה מה.

וזה היה הדבר המוזר. כי במשך שתים עשרה שנה, נועה לא שמעה את אלה בכלל. ועכשיו, כשהן שתקו, משני צדי הקיר, היא שמעה אותה יותר חזק מאי פעם. את השקט שלה. שקט מלא, כבד, ער, של מישהי שמחכה גם היא שמישהי תדפוק ראשונה.

אף אחת מהן לא דפקה.

בחצות, מישהו הניח משהו על הדלת של חדר 17, מבחוץ. נועה שמעה קליק קטן, של מתכת על מתכת, וצעדים יחפים שמתרחקים במסדרון. בבוקר, היא מצאה על ידית המתכת של הדלת מגנט קטן, בצורת גלגל ענק אדום. מגנט מספר שלוש מאות שישים ואחת. זה שתום קנה בשני היורו של בני.

ותום, בארוחת הבוקר, אמר שהוא לא יודע על מה היא מדברת.

החצי השני שלי פרק 31: השקט שאחרי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין