ההודעה הגיעה בתשע וארבעים ושתיים בבוקר, יום אחרי.
בן היה בתור לחדר האוכל, מאחורי עומר ולפני שחר, עם החתיכה האחרונה של העוגה במפית בכיס, כי הוא שמר אותה, בלי לדעת בשביל מה. הטלפון רטט. הוא כבר הפסיק לקפוץ כשהטלפון רטט. מאז השעה שתיים בלילה, הוא החליט שהוא לא קופץ יותר. הוא החליט את זה חזק מאוד, כמו שמחליטים לא לגרד עקיצת יתוש.
הוא קפץ.
על המסך, מעל ההודעה, הייתה התמונה הקטנה והעגולה. תינוק בכובע מפוספס. לאון.
אבא: מזל טוב
זהו.
לא סימן קריאה. לא בני. לא סליחה שאני מאחר. לא איך המחנה. לא אני גאה בך. לא שום דבר מהדברים שאנשים כותבים, אפילו אנשים שלא אוהבים לכתוב, אפילו אנשים עסוקים מאוד, עם תינוקות ועם ברלין. שתי מילים. בלי נקודה בסוף, כאילו גם לנקודה לא היה לו זמן.
בן הסתכל על זה.
"בן?" אמר עומר, מלפנים. "התור זז."
בן לא זז. הוא הסתכל על ההודעה, ועל שני הווי הכחולים שהופיעו מתחתיה, כי הוא פתח אותה, ועכשיו אבא שלו יודע שהוא ראה. בפעם הראשונה בשנה, הווי היו כחולים. רק שהפעם, זה היה בצד שלו.
"בן," אמר שחר, מאחור. "למה אתה לא זז?"
בן הכניס את הטלפון לכיס. הוא יצא מהתור. הוא הלך, לא מהר, לא לאט, בהליכה הכי רגילה שהוא הצליח, במורד השביל, ליד המגרש, ליד חבל הכביסה, עד לצריף שפמנון. הוא נכנס. הוא סגר את הדלת.
הוא לא יצא כל היום.
* * *
בפנים, על המיטה, עם הפנים לקיר, הוא כתב תשובות.
הוא כתב: תודה. ומחק.
הוא כתב: אתמול היה יום ההולדת. לא היום. אתמול. ומחק.
הוא כתב: הבטחת. אמרת בני אני נשבע. ומחק את זה מהר, כאילו המילים חמות מדי ושורפות את האצבע.
הוא כתב: ניצחתי במרוץ שייט. אני. בסירה. ויש לי פה חברים, וקבוצה, ואני עוזר במאי, ולימדתי את עומר את הסיבוב של זידאן, והוא הצליח. זה יצא ארוך. זה יצא ארוך מכל מה שאבא שלו כתב לו בשנה האחרונה, ביחד. הוא הסתכל על זה הרבה זמן, על כל המילים האלה, שעמדו בשורה כמו ילדים שמחכים שיבחרו אותם לקבוצה.
ומחק.
הוא כתב: למה. בלי סימן שאלה. כמו שחר.
את זה הוא לא מחק מיד. הוא השאיר את זה על המסך, עם הסמן מהבהב אחרי המילה, הבהוב, הבהוב, כמו לב קטן. האגודל שלו ריחף מעל כפתור השליחה. הוא חשב מה אבא שלו יענה. הוא ידע מה אבא שלו יענה. שום דבר. או עסוק, אחר כך. או, הכי גרוע, משהו שיגרום לבן להרגיש שהוא זה ששאל שאלה לא בסדר. הגול היה מזל. הפנדל זה אתה.
הוא מחק גם את זה.
ואז הוא הפך את הטלפון עם המסך כלפי מטה, על המזרן, ושם את הכרית מעליו, כאילו הטלפון צריך לישון.
* * *
עומר בא בעשר וחצי, עם לחמנייה. בן לא פתח. עומר השאיר את הלחמנייה על המדרגה.
רועי בא בצהריים. "יש משחק בארבע," אמר דרך הדלת. "צריכים אותך בהתקפה. בלי אותך אנחנו סתם אנשים שרצים." שקט. "טוב. אני משאיר את הכדור פה. אם אתה רוצה."
גילי בא בשלוש, בתפקיד המדריך האחראי על גבעת הנוער והצריפים שלידה. הוא דפק, שמע "אני בסדר", ואמר "בסדר" בחזרה, והתיישב על המדרגה ליד הלחמנייה והכדור, וניגן משהו שקט על הגיטרה, בלי מילים, חצי שעה. ואז הלך.
ובחמש, עומר בא שוב. הוא לא דפק. הוא הלך ישר לגבעת הנוער, לצריף שקנאי, ודפק שם.
דניאל פתח.
"הוא לא מדבר," אמר עומר. הוא היה חיוור, ועם מר כפתור ביד, כאילו הביא אותו לחיזוק. "מהבוקר. הוא לא אכל. הוא לא הלך לשחק. הוא שוכב במיטה עם הפנים לקיר. הוא קיבל הודעה."
"מברלין," אמר דניאל.
עומר הנהן. "שתי מילים," אמר. "הוא הראה לי. רק לשנייה. ואז הוא אמר, 'אל תספר לאף אחד', ואני לא מספר. אני רק אומר לך. זה לא לספר. אתה…" עומר חיפש את המילה. "אתה במשפחה."
דניאל הסתכל על עומר הרבה זמן. ואז שם לו יד על הכתף, ומר כפתור, שהיה באמצע, נלחץ ביניהם.
"תודה," אמר דניאל.
* * *
הוא דפק על הדלת של שפמנון בשש.
"לך," אמר הקול מבפנים. בן לא שאל מי זה. הוא ידע.
"אני לא נכנס," אמר דניאל.
"אז לך."
"גם זה לא."
שקט. דניאל שמע תזוזה בפנים, כמו מישהו שמתהפך במיטה עם כל הגוף, בכעס, כדי שישמעו. ואז שוב שקט.
"אני לא רוצה לדבר," אמר בן. "לא איתך. לא על זה. לא בכלל."
"בסדר," אמר דניאל.
הוא התיישב על המרפסת. עם הגב לקיר, ליד הדלת, ליד הלחמנייה של עומר, שכבר התייבשה, וליד הכדור של רועי. הוא שלח רגליים קדימה. הוא לא אמר כלום.
בשבע, זה היה זמן ארוחת ערב. הוא לא הלך. בשמונה, עומר ורועי ושחר חזרו לצריף. הם הסתכלו על דניאל, על המרפסת, ואף אחד מהם לא שאל. עומר הניח לידו צלחת עם פסטה, שהביא מחדר האוכל בהברחה, מתחת לחולצה. דניאל אכל אותה. היא הייתה קרה ומעט מחוממת מהבטן של עומר. היא הייתה הפסטה הכי טובה שאכל.
בתשע, השפמנונים נכנסו לישון. בעשר, האורות כבו.
דניאל נשאר.
* * *
בעשר וחצי, מישהו בא בשביל.
זאת הייתה מאיה. היא הלכה עם יובל, ביד, עם פנס, בדרך לשירותים, כי יובל לא הסכים ללכת לבד בחושך מאז ההתהפכות, וזה היה סוד שרק דניאל ומאיה ידעו, כל אחד בנפרד, בלי לדעת שהשני יודע. הפנס עבר על המרפסת של שפמנון. נעצר.
"דניאל?" לחשה.
"היי."
"מה אתה עושה פה?"
"יושב."
"מחוץ לצריף שלו. בעשר וחצי בלילה." מאיה הורידה את הפנס, כדי שלא יסנוור אותו. בחושך היה קשה לראות את הפנים שלה. "זה… אתה שומר עליו? כמו סוהר?"
דניאל חשב על זה. "לא," אמר. "לא כמו סוהר."
"אז כמו מה?"
הוא לא ידע מה לענות. כי הוא לא יכול היה להגיד כמו מישהו שאבא שלו שלח לו שתי מילים. הוא לא יכול היה להגיד כמו מישהו שיודע איך זה כשהבית ריק בלילה. הוא לא יכול היה להגיד שום דבר, כי זה לא היה הסוד שלו.
"כמו מישהו שיושב," אמר.
מאיה עמדה שם עוד רגע. יובל משך לה ביד. "מאיה. אני צריך."
"רגע, יובי." היא הסתכלה על דניאל, ועל הדלת הסגורה, ועל הלחמנייה היבשה והכדור. דניאל ראה, אפילו בחושך, שמשהו לא מסתדר לה. כמו פאזל שבו כל החלקים נכונים, אבל התמונה לא.
"הוא בסדר?" שאלה לבסוף, בקול אחר. שקט יותר.
"הוא יהיה," אמר דניאל.
מאיה הנהנה. היא לא אמרה כלום חכם. היא לא הטיפה. היא רק הלכה עם יובל לשירותים, וחזרה, ובדרך חזרה, כשעברה ליד המרפסת, היא עצרה, בלי להגיד מילה, הורידה את הקפוצ'ון שלה מהמותניים, והניחה אותו לידו.
ואז הלכה.
דניאל הסתכל על הקפוצ'ון. הוא היה סגול, עם כיתוב קטן על הכיס: מאיה אולי. הוא לא לבש אותו. הוא רק הניח אותו על הברכיים, כמו שמחזיקים משהו שמישהו השאיר אצלך לשמירה, ולא בטוחים מתי יבקשו אותו בחזרה.
* * *
בשתים עשרה, דניאל שמע את בן בוכה.
זה לא היה בכי חזק. זה היה בכי של מישהו שמחזיק כרית על הפנים, כדי ששלושה אנשים שישנים באותו חדר לא ישמעו. אבל הקיר של שפמנון היה דק, ודניאל ישב צמוד אליו, והוא שמע.
הוא לא דפק. הוא לא קם. הוא רק שם יד על הקיר, בגובה שבו, לפי הקול, היה הראש של בן. כף יד שטוחה על הקרשים. כאילו הקיר הוא גב של מישהו.
הוא חשב על הלילה שבו אמא מתה. הוא היה בן שלוש עשרה, בדיוק בגיל של בן. הוא שכב במיטה, בכה לתוך הכרית, וחשב שאף אחד לא שומע. ובבוקר, כשיצא מהחדר, אבא ישב על הרצפה, במסדרון, עם הגב לדלת שלו, ישן, בבגדים של אתמול. הוא ישב שם כל הלילה. דניאל אף פעם לא שאל אותו למה. הוא גם אף פעם לא אמר לו תודה. הוא פשוט ידע, מאז, איך נראה מישהו שנשאר.
הבכי מבפנים נעשה שקט יותר. ואז שקט.
בשתיים, דניאל עדיין היה ער. בשלוש, הוא ספר כוכבים מעל הכנרת, ואיבד את הספירה. בארבע, משהו בשיחים זז, והאדמירל הוציא ראש, הסתכל עליו, ואחרי שיקול דעת ארוך, התיישב, במרחק שני מטרים, ושם את הראש מתחת לכנף.
"גם אתה?" לחש דניאל.
האדמירל לא ענה. אבל הוא לא הלך.
* * *
בחמש ועשרים, הדלת של שפמנון נפתחה.
בן יצא עם הכדור תחת היד, כמו כל בוקר. העיניים שלו היו נפוחות. השיער שלו עמד מצד אחד. הוא יצא כדי ללכת למגרש, כי בחמש ועשרים הוא הולך למגרש, ככה זה, גם כשהעולם נגמר.
והוא נעצר.
דניאל ישן. הוא ישן בישיבה, עם הגב לקיר, עם הראש על הכתף, עם הקפוצ'ון של מאיה על הברכיים, עם צלחת פסטה ריקה לידו, ועם אווז ישן, במרחק שני מטרים, שבן בכלל לא ידע מה לחשוב עליו. היד של דניאל עוד הייתה על הקיר. היא החליקה למטה בשינה, אבל לא עזבה.
בן עמד שם הרבה זמן.
הוא הבין. הוא לא רצה להבין, אבל הוא הבין. הקול מבחוץ, ב"גם זה לא". הצעדים שלא הלכו. הזמן. כל הזמן. הוא בכה בשתים עשרה, ודניאל היה פה. הוא נרדם בשתיים, ודניאל היה פה. אף אחד לא ביקש ממנו. בן בטח לא. בן אמר לו ללכת.
הוא הסתכל על הטלפון שבכיס. לא הוציא אותו. אחר כך הסתכל על היד של דניאל, על הקיר.
בן נכנס בחזרה לצריף. בשקט, על קצות האצבעות, כמו שהלך כל בוקר כדי לא להעיר את האדמירל. הוא לקח מהמיטה שלו את השמיכה. השמיכה של מכבי, צהוב וכחול, שאמא קנתה לו במיוחד למחנה ושהוא לא הסכים שאף אחד ייגע בה.
הוא יצא. הוא פרש אותה על דניאל, מהכתפיים ועד הברכיים, מעל הקפוצ'ון של מאיה.
דניאל לא התעורר. או שהתעורר, ולא פתח את העיניים. בן לא היה בטוח. הוא לא בדק.
הוא לקח את הכדור, וירד במדרגות, וכשהגיע לתחתית, הוא הסתובב, רק לשנייה, והסתכל על המרפסת: על השמיכה הצהובה־כחולה, על האווז, על מי שנשאר.
"אידיוט," לחש בן, בלי שום כעס.
ורץ למגרש, עם הכדור, בשחר הוורוד, ובכיס, הטלפון, עם שתי מילים שהוא עוד לא ענה עליהן, נשאר, בפעם הראשונה, כבד פחות.