דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 30: עוגה במטבח

בן התעורר בחמש ושתים עשרה דקות, ובדק את הטלפון.

בן התעורר בחמש ושתים עשרה דקות, ובדק את הטלפון.

מאה אחוז. הוא טען אותו כל הלילה, מתחת לכרית, עם הכבל של עומר, כי הכבל שלו היה קצר מדי. הוא הגביר את הצלצול עד הסוף. הוא כיבה את מצב השקט. הוא בדק פעמיים שהוא לא חסם בטעות את המספר, למרות שהוא ידע שהוא לא חסם, כי הוא בדק גם אתמול.

אין הודעות. בברלין עכשיו ארבע ושתים עשרה. אף אחד לא מתקשר בארבע ושתים עשרה. זה הגיוני.

הוא שם את הטלפון בכיס. הוא היה בן ארבע עשרה. זה הרגיש בדיוק כמו להיות בן שלוש עשרה, רק עם טלפון כבד יותר בכיס.

* * *

עומר התעורר בשש, צרח "יום הולדת שמח!" וזרק עליו את מר כפתור. רועי לחץ לו יד, כמו גבר, ואמר "ארבע עשרה, אחי. אתה כמעט אני." שחר שאל, "למה דווקא היום?", ובן הסביר שזה לא היה בדיוק החלטה שלו.

באמצע ארוחת הבוקר, זהבה עלתה על כיסא ושרקה במשרוקית הכסף.

"היום יש לנו יום הולדת," הכריזה. "בן נבון, צריף שפמנון, ארבע עשרה. לפי המסורת של מחנה גלים ירוקים, החתן עומד על הכיסא, וכולם שרים, והאדמירל לא מוזמן."

בן עמד על הכיסא. מאה ושלושים אנשים שרו. זה היה מביך כמו שזה נשמע, ועוד קצת. ילדי שחף שרו בצעדי אווז. ליהי שרה עם המדביקה, והדביקה לו על החולצה בן 14. ומעבר לחדר, ליד השולחן של הגרביים הרטובות, דניאל שר גם. בן ראה אותו. הוא שר בשקט, כמעט בלי להזיז את הפה, אבל עם הכתף השמאלית קצת למעלה.

הטלפון בכיס לא רטט.

בעשר, בשיעור השייט, הוא החזיק אותו ביד בתוך שקית ניילון. בשתים עשרה הוא בדק אותו שלוש פעמים בתור לארוחת צהריים. אמא התקשרה באחת עשרה וחצי, שרה לו יום הולדת שמח בטלפון, בקול כל כך מזויף שהוא צחק, ואמיר, ברקע, הצטרף בשורה האחרונה, בטון אחר, ובן לא צחק מזה, אבל גם לא ניתק.

"הוא התקשר?" שאלה אמא אחר כך, בקול זהיר. היא לא אמרה מי.

"עוד מוקדם," אמר בן. "יש הפרש שעות."

"שעה אחת, בני."

"אז עוד שעה," אמר בן.

* * *

בארבע, הוא ישב על הספסל ליד המגרש, כי לא היה לו כוח לשחק. זה היה הדבר המוזר ביותר שקרה לו במחנה. אפילו עומר נבהל.

"אתה חולה?" שאל, והניח לו יד על המצח, כמו שאמא שלו עשתה.

"אני רק יושב."

"אף פעם לא ראיתי אותך רק יושב."

"זה יום הולדת שלי. מותר לי לעשות מה שאני רוצה."

עומר הסתכל עליו בעיניים של מי שמכיר הרבה אנשים שמחכים לטלפון, כי אולי, בשלב מסוים, הוא היה אחד מהם. ואז הוא התיישב לידו. הוא לא דיבר. זה היה קשה לעומר יותר מכל דבר אחר שהוא עשה כל הקיץ, ובן ידע את זה, וזה היה, משום מה, הדבר הכי נחמד שמישהו עשה לו באותו יום.

בשש וחצי, הטלפון רטט.

בן שלף אותו כל כך מהר שהוא כמעט עף לו מהיד. אולי.

זה היה מבצע של חברת הסלולר. יום הולדת שמח! קבל 10 ג'יגה במתנה.

הוא הסתכל על זה הרבה זמן. ואז שם את הטלפון בחזרה בכיס.

"עשר ג'יגה זה הרבה," אמר עומר, בזהירות.

"כן," אמר בן. "זה הרבה."

* * *

בשבע וחצי, אחרי ארוחת הערב, עומר תפס אותו בזרוע.

"שמעון צריך עזרה," אמר.

"עם מה?"

"עם גוליית." עומר אמר את זה בפנים כל כך רציניות, כל כך חגיגיות, שבן הבין מיד שהוא משקר, כי עומר לא היה מסוגל להגיד משהו רציני בלי לצחוק באמצע, אלא אם הוא התאמן מול מראה.

"אתה משקר."

"אני לא משקר. שמעון צריך עזרה. דחוף. גוליית במצוקה."

"אף אחד לא נוגע בגוליית."

"בדיוק," אמר עומר, ומשך.

בן נתן לו למשוך. לא כי האמין. כי זה היה יותר קל מלהישאר על הספסל.

המטבח היה חשוך.

זה היה מוזר. המטבח של שמעון אף פעם לא היה חשוך, אפילו בלילה. תמיד היה שם אור מעל הכיריים, ותמיד רדיו קטן ששידר שירים ישנים בשקט, ותמיד ריח של משהו שמתכונן למחר.

עומר פתח את הדלת. בן נכנס.

והאורות נדלקו.

"הפתעה!"

* * *

זה לא היה הרבה אנשים. זה היה יותר טוב מהרבה אנשים.

שמעון עמד ליד הכיריים עם סינר נקי ומגבת על הכתף, כמו קונדיטור בקונדיטוריה בפריז. ליהי עמדה ליד הקיר, מתחת לשלט ענק שהדביקה מאות תוויות קטנות כדי לכתוב בו יום הולדת שמח בן, כל אות מתוויות קטנות יותר, שעל כל אחת כתוב בן. היו שם רועי ושחר, ואסף ואלעד, וחצי מצריף שפמנון. ובאמצע, כמו להקה, ילדי שחף, כולם עם כובעי מסיבה מנייר, שעליהם צוירו אווזים, ובראשם, עם כובע מסיבה וגלגל הצלה שהיה עדיין על הצוואר מאתמול כמו שרשרת, מאיה.

"יום הולדת שמח, יתוש," אמרה מאיה, וחייכה.

ועל השולחן הגדול של המטבח, השולחן שבו שמעון חתך כל בוקר שלושים קילו בצל, הייתה עוגה.

בן הסתכל עליה.

זאת הייתה עוגת שוקולד עגולה ונמוכה, לא יפה במיוחד. היה לה סדק באמצע, כמו שיש תמיד לעוגות שאופים בתבנית רגילה ולא מחכים שיתקררו. והסדק היה מלא. מישהו מילא אותו בשוקולד מומס, בשכבה עבה, ופיזר מעליו סוכריות צבעוניות, אבל רק אדומות. ובקצה, ליד השוליים, היה כתוב בקצפת, בכתב יד עקום: בן. ולידו, ציור קטן של כדור.

בן לא זז.

הוא הכיר את העוגה הזאת. הוא הכיר אותה כמו שמכירים פנים. זאת הייתה העוגה של אמא. אמא אפתה אותה בכל יום הולדת שלו מאז שהיה בן שלוש, תמיד עם הסדק, כי היא אף פעם לא הייתה סבלנית, ותמיד עם השוקולד בסדק, כי פעם, כשהיה בן ארבע, הוא בכה כשראה את הסדק, והיא אמרה, "זה לא סדק, זה מקום לעוד שוקולד," ומילאה אותו. ומאז זה היה הכלל. ורק סוכריות אדומות, כי הוא אמר פעם, בגן, שאדום זה הצבע של כדורגל, ואף אחד לא ידע מה זה אומר, אבל אמא זכרה.

אף אחד לא ידע את זה. אף אחד בעולם, חוץ מאמא. ואולי אמיר, אבל אמיר לא אופה.

"איך…" התחיל בן, ולא המשיך.

"עומר ואני ארגנו הכול," אמרה מאיה, בגאווה, והניחה יד על הכתף של עומר. "הוא בא אליי אתמול ואמר שיש לך יום הולדת, ושצריך משהו מיוחד, ושאני אביא את ילדי שחף. נכון, עומר? זה היה רעיון שלך."

עומר הסתכל עליה. הוא פתח את הפה. הוא הסתכל לכיוון הכיור, בפינה האחורית של המטבח, ואז סגר את הפה, ואמר, "בערך."

"והעוגה," אמרה ליהי, נרגשת, "שמעון אפה. לפי מתכון. מתכון סודי. שמעון לא מוכן לגלות מאיפה הוא קיבל אותו."

"לשף יש סודות," אמר שמעון בכובד ראש, והניח יד על הלב. "זה הכלל הראשון של המטבח. הכלל השני זה לא לגעת בגוליית."

בן הסתכל לכיוון הכיור.

* * *

בפינה האחורית, ליד הכיור הגדול, עם הגב לחדר ועם השרוולים מופשלים עד המרפקים, מישהו שטף כלים.

זה היה דניאל. כמובן שזה היה דניאל. זה היה היום השביעי והאחרון של העסקה, סעיף אחת: דניאל כרמלי יעשה את תורנות המטבח של בן נבון במשך שבעה ימים, כולל הסיר הגדול, גוליית. הוא היה במטבח כל ערב, כבר שבוע, בשעה הזאת בדיוק. אז ברור שהוא היה שם. ברור. זה לא אמר כלום.

הוא לא הסתובב. הוא שטף תבנית עגולה, עם שאריות שוקולד בשוליים.

בן הסתכל על התבנית. היא הייתה עגולה ונמוכה. בדיוק בגודל של העוגה.

הוא חשב על יום החמישי של המחנה. על המרפסת של שפמנון, ועל עומר, ועל זה שהוא סיפר לעומר על הטלפון, בקול רם מדי, כשהחלון של שקנאי היה פתוח. ועל זה שלמחרת, אמא שלחה לו הודעה מוזרה, שבה שאלה באיזו עוגה הוא הכי רוצה השנה, "סתם, בשביל לדעת". והוא ענה כמו תמיד. וחשב שהיא פשוט מתכננת קדימה.

"בן?" אמרה מאיה. "אתה בסדר?"

"מישהו צריך לכבות את האור," אמר שמעון, "כדי שיהיה אפשר להדליק נרות."

האור כבה. ארבע עשרה נרות נדלקו, אחד אחרי השני, במצית הארוך של שמעון. ובחושך, באור הקטן של הנרות, בן ראה את הגב של דניאל, ליד הכיור, ואת הידיים שלו שהפסיקו לשטוף, לשנייה אחת, ואז המשיכו.

"תבקש משאלה," אמר אלי, מילדי שחף.

בן הסתכל על הנרות. הוא ידע מה הוא רוצה לבקש. הוא רצה לבקש את זה כבר שנה. הוא סגר את העיניים, ופתאום לא היה בטוח. כי הוא ידע מה הוא רוצה לבקש, אבל בפעם הראשונה, היה גם משהו אחר, משהו ששכב לידו בחושך כמו כדור מתחת למיטה.

הוא נשף.

כל ארבע עשרה הנרות כבו בבת אחת. ילדי שחף צרחו. רועי צעק "אלוף!". ליהי הדביקה תווית על השולחן: כל הנרות.

* * *

הם אכלו את העוגה עם הידיים, כי שמעון אמר שבמסיבות סודיות אין צלחות. היא הייתה טובה בדיוק כמו של אמא. אולי קצת יותר מתוקה, כי שמעון לא ידע לעשות שום דבר בלי להוסיף משהו משלו.

בשלב מסוים, בן מצא את עצמו לבד, ליד המקרר, עם חתיכה ביד. והוא ראה שדניאל סיים לשטוף. דניאל ניגב ידיים במגבת, תלה אותה על הוו, ועבר לכיוון הדלת האחורית, בשקט, בלי לעבור דרך החדר.

בן הלך אחריו. שלושה צעדים. אחר כך שניים.

בחוץ, מאחורי המטבח, ליד הפחים, דניאל נעצר. הוא לא הסתובב.

"העוגה טובה?" שאל.

בן החזיק את החתיכה. הוא רצה להגיד משהו. המילה הייתה שם, ממש שם, בגרון, כמו עצם של דג. תודה. ארבע אותיות. הוא אמר מילים יותר קשות מזה כל יום. פנדל. הפועל. אמיר.

"יש בה יותר מדי סוכריות," אמר.

"רק אדומות," אמר דניאל.

בן נעצר. דניאל לא היה אמור לדעת את זה. אף אחד לא היה אמור לדעת את זה. אלא אם הוא שאל מישהו. אלא אם הוא שאל את אמא. אלא אם…

"אני לא יכול," אמר בן. זה יצא ממנו לפני שהוא החליט. "אני לא יכול להגיד את זה. לך."

"אני יודע," אמר דניאל, והלך במעלה השביל בחושך, בלי להסתובב.

* * *

בחצות פחות דקה, בן שכב במיטה בצריף שפמנון, עם הטלפון על החזה.

מאה אחוז. עדיין. הוא לא השתמש בו כל היום.

אין הודעות.

השעון במסך עבר מ־23:59 ל־00:00. יום ההולדת נגמר. בברלין, עוד שעה.

בן חיכה עוד שעה. ואז עוד אחת.

הטלפון נשאר חשוך. אבל על השולחן, ליד המיטה, עומר השאיר לו חתיכה עטופה במפית, לבוקר. ועל המפית, מישהו, בכתב יד שבן לא הכיר, אבל שהיה יכול לנחש, כתב: זה לא סדק. זה מקום לעוד שוקולד.

מה שקורה במחנה פרק 30: עוגה במטבח - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין