דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 29: ערב הכישרונות

בשבע וחצי בערב, הבמה שליד המים נראתה כמו משהו מסרט.

בשבע וחצי בערב, הבמה שליד המים נראתה כמו משהו מסרט.

ליהי תלתה על העצים שרשראות של נורות קטנות, שמצאה במחסן בקופסה עם התווית חנוכה 2019. לא לגעת.. היא נגעה. שמעון הביא מגשים של עוגיות עם השם "עוגיות של אומץ במה", שהיו בדיוק כמו העוגיות של יום רגיל, רק עם יותר אבקת סוכר. קובי עמד ליד הזרקור הגדול, הזרקור היחיד של המחנה, עם כפפות עבודה ומבט של מי שקיבל אחריות על כור גרעיני.

"אתה יודע להפעיל את זה?" שאלה אותו זהבה.

"אמונה," אמר קובי.

זהבה הסתכלה עליו הרבה זמן. ואז הלכה להתיישב בשורה הראשונה, עם כל שבע המשרוקיות על הצוואר, כולל אחת שאף אחד לא ראה קודם, משרוקית ירוקה קטנה. "למקרי חירום אמנותיים," הסבירה לשחר, ששאל, כמובן, למה.

ומאחורי הבמה, עם אוזניות, לוח כתיבה ופנס ראש, עמד עוזר הבמאי.

בן התרוצץ כבר שעתיים. הוא סידר את סדר ההופעות על לוח גדול. הוא חילק לכל זוג פתק עם המספר שלו. הוא צעק "שקט בבקשה!" שלוש פעמים על ילדי שחף, ופעם אחת, בטעות, על זהבה. זהבה השתתקה, מתוך כבוד מקצועי.

כשדניאל הגיע, בן הסתכל על הלוח, ולא עליו.

"אתם תשיעיים," אמר. "אחרי הלהטוטן מפלמינגו ולפני הבדיחות של שחר."

"לשחר יש בדיחות?"

"יש לו בדיחה אחת," אמר בן. "הוא מספר אותה שש פעמים. זהבה אמרה שזה מספיק אמנותי." הוא סימן משהו בלוח. ואז, בלי להרים את העיניים: "תעמוד בצד ימין כשתעלה. שם יותר טוב."

"למה?"

"כי ככה," אמר בן, והלך.

דניאל הסתכל על צד ימין. הכבל של המיקרופון היה מודבק שם לרצפה, חתיכה אחרי חתיכה, בסרט שחור. מישהו הוסיף לו, הוא שם לב עכשיו, עוד שתי חתיכות. בצבע אחר. אדומות.

* * *

ההופעות עברו כמו שעוברות הופעות במחנה: חלק מצוין, חלק פחות, וחלק כאלה שכולם יזכרו לנצח מהסיבות הלא נכונות.

שירה ואלון היו שלמות. בסוף, כשאלון כיבה את הפנס, חצי מהקהל בכה, ולא ידע למה. הלהטוטן מפלמינגו הפיל את כל הכדורים, אסף אותם, והכריז שזה היה חלק מהמופע, וקיבל מחיאות כפיים על הביטחון. עומר ואחיו הקטן אלי עשו מופע של פיתום, שבו מר כפתור, הדובי בלי האף, סיפר בקולו של אלי על החיים בצריף שפמנון, ובעיקר על הנחירות. "אני ישן על הצד השמאלי," הסביר מר כפתור לקהל, "כי בצד הימני יש טרקטור." עומר, שהיה הטרקטור, קד קידה עמוקה, והשפמנונים עמדו על הספסלים. ליהי ונדב הספיקו הפעם להדביק את כל מדבקות האווזים, ותשעים ושבעה אחוזים מהקהל הריעו, לפי ספירה של נדב.

"מספר תשע," אמר גילי למיקרופון. "כרמלי ושטרן. שיעור שייט."

מאיה, לפני שעלתה מהצד השני, עצרה לידו לשנייה, במדרגות. הוא ראה, לאור הנורות של ליהי, שהיא מסובבת את הצמיד שעל היד, שוב ושוב, כמו מישהו שמנסה לפתוח צנצנת.

"את לחוצה," אמר, מופתע.

"אני לא לחוצה. יש לי שני מיליון עוקבים."

"אז למה את מסובבת את הצמיד?"

מאיה הסתכלה על היד שלה כאילו היא שייכת למישהי אחרת. "שני מיליון אנשים זה כלום," אמרה בשקט. "הם בתוך טלפון. אם הם לא אוהבים, אני מחליקה אותם הצידה. פה יש מאה ושלושים אנשים שרואים אותי. ומחר בבוקר כולם יאכלו איתי ארוחת בוקר."

דניאל חשב על זה. זה היה, הוא הבין, הדבר הכי אמיתי שהיא אמרה לו מאז המזח בלילה הראשון.

"אם תטבעי," אמר, "אני אזרוק לך גלגל."

"אתה תפגע לעצמך בראש."

"זה בתסריט," אמר דניאל, והיא צחקה, והצמיד הפסיק להסתובב.

דניאל עלה מצד ימין.

* * *

השיעור התחיל טוב. התחלה טובה היא תמיד הכי מסוכנת, כי היא גורמת לאנשים להאמין.

מאיה ישבה בסירה הדמיונית, דניאל עמד לידה עם גלגל ההצלה, והם הגיעו לשורה של "הרגל האחורית!", "אין רגל אחורית בשייט!", "אז את מושלמת!", והקהל צחק בדיוק במקום. ילדי שחף צרחו בהרמוניה במקום של ההתהפכות. מאיה התהפכה בהילוך איטי. דניאל הסתובב כדי להציל אותה, עם הגלגל, ואז…

הזרקור כבה.

"אמונה," נשמע הקול של קובי מהחושך, לא בטוח במיוחד.

הזרקור נדלק. אבל לא עליהם. הוא נדלק על השורה האחורית, על אחות אהובה, שישבה שם עם צמר וסריגה, ועכשיו סרגה באור מלא, כמו כוכבת. היא הרימה את הראש. היא קדה קידה קטנה. הקהל הריע.

"קובי!" לחשה זהבה.

הזרקור זז. הוא עבר על העצים, על המים, על השמיים, ולרגע, על פרצוף מבוהל של צפרדע. הוא נעצר, לבסוף, על דניאל ומאיה. רק שהם, בינתיים, התבלבלו בסדר. מאיה כבר עמדה, דניאל כבר שכב, וגלגל ההצלה היה איכשהו על הראש של מאיה, כמו כתר.

"אה," אמרה מאיה, בקול רם, בלי להתבלבל. "המדריך טבע. מישהו צריך להציל את המדריך."

"זה לא היה בתסריט," לחש דניאל מהרצפה.

"עכשיו זה בתסריט," לחשה מאיה, ומשכה אותו בגלגל. הקהל השתגע. זה היה, למעשה, יותר מצחיק מהתסריט.

ואז הגיע השיר.

גילי, שהיה אמור ללוות אותם בגיטרה, הכין קאפו מיוחד לשיר, כדי שהצליל יתאים לקול של דניאל, "שזה צליל נמוך מאוד, אולי של לווייתן", לדבריו. הוא הדק את הקאפו על הצוואר של הגיטרה בתנועה דרמטית. הקאפו לא אהב את התנועה הדרמטית. הקאפו עף.

הוא עף באוויר, במסלול מושלם, מעל השורה הראשונה, מעל זהבה, ונחת, בדיוק בדיוק, בשיחים.

מהשיחים עלה צפצוף.

* * *

האדמירל הופיע על הבמה כמו כוכב אורח שלא הוזמן, אבל ידע שהוא מגיע.

הוא עלה מצד שמאל. לאט. בכבוד. עם הקאפו של גילי במקור, כמו מי שמביא לבעלים משהו ששכחו, ולא מתכוון להחזיר אותו. הוא עמד באמצע הבמה, בדיוק באור של הזרקור, שקובי, באופן חסר תקדים, הצליח לכוון בדיוק עליו. והסתכל על הקהל.

הקהל הסתכל עליו.

"אל תזוזו," אמרה זהבה, בשקט, ושלחה יד למשרוקית הדגים.

"לא," אמרה מאיה פתאום, מהבמה. "זהבה. רגע."

כולם הסתכלו על מאיה. מאיה הסתכלה על האדמירל. ואז היא עשתה משהו שאף אחד לא ציפה לו: היא פרשה ידיים כמו כנפיים, מתחה צוואר, צעדה צעד אחד ימינה, צעד אחד שמאלה.

ריקוד האווז.

ילדי שחף לא היו צריכים הזמנה. חמישה עשר ילדים קפצו מהספסלים, פרשו ידיים וצפצפו. האדמירל הסתכל עליהם. הוא פרש כנפיים. צעד ימינה. צעד שמאלה. וצפצוף ארוך, ניצחוני, עם קאפו.

זה היה, לפי נדב אחר כך, הרגע עם רמת הרעש הגבוהה ביותר בהיסטוריה של המחנה. מאה ושלושים ילדים צעקו. זהבה צחקה, לראשונה בפומבי. גילי ישב על הבמה עם הגיטרה בלי הקאפו וצחק כל כך שבכה. ובשורה האחורית, אחות אהובה קמה, הצביעה על האדמירל, ואמרה בקול ברור: "מספיק."

האדמירל עצר באמצע צעד. הוא הסתכל על אהובה. אהובה הסתכלה עליו.

האדמירל הניח את הקאפו על הבמה, וירד, בשקט, לשיחים.

* * *

ובדיוק אז, כאילו כל הערב לא היה מספיק, קובי נשען על הזרקור. כדי לנוח, כנראה, מהאמונה.

הזרקור כבה. והפעם, יחד איתו, כבו גם הנורות של ליהי, כי מישהו חיבר את שניהם לאותו כבל.

חושך.

חושך מלא. של לילה ליד אגם, בלי ירח, עם מאה ושלושים ילדים שהפסיקו לצעוק כי הם לא היו בטוחים מה קורה. דניאל עמד על הבמה ולא ראה כלום. לא את הקהל. לא את גילי. לא את מאיה, למרות שהוא הרגיש אותה, ממש לידו, במרחק של גרב צהובה.

"אמונה," לחש קובי, מרחוק.

"נבטל," לחשה מאיה. "נגיד שזה נגמר."

דניאל חשב על זה. הוא חשב על שמונה השניות מתחת לחבל הכביסה. על אל תרים את הכתף. על מישהי על סירה, לפני הרבה שנים, ששרה את השיר הזה כשהרוח הייתה חזקה מדי, כדי שילד קטן יפסיק לפחד. הוא חשב שבחושך אף אחד לא רואה את הכתף שלך.

"מלח קטן, מלח קטן," הוא אמר.

לא שר. אמר. בשקט, כמו שאומרים משהו לילד שמפחד, לתוך החושך, בלי מיקרופון, בלי גיטרה. "הרוח לא כועסת, היא רק עוברת כאן."

הקהל השתתק. לא השקט של הבלבול מקודם. שקט אחר. של אנשים שמקשיבים.

ומאיה, לידו, בחושך, נכנסה בשורה השנייה:

תחזיק את החבל, תסתכל קדימה,

כל גל שבא, הולך בסוף הביתה.

הקולות שלהם הלכו ביחד. לא שמונה שניות. כל השיר. שלושה בתים קצרים, בשקט, בחושך, על האגם, וכשהם הגיעו לבית האחרון, דניאל שמע משהו שהוא לא ציפה לשמוע: עוד קולות. ילדי שחף, שלמדו את הפזמון בחזרות, הצטרפו בלחש. ואחריהם עוד כמה. ואז גילי, בגיטרה, בלי קאפו, בצליל של לווייתן, בדיוק מתחתיהם.

כל גל שבא, הולך בסוף הביתה.

השיר נגמר. החושך נשאר.

ואז, אחרי שקט שהיה ארוך בדיוק כמו שצריך, הנורות של ליהי נדלקו שוב, כולן בבת אחת, כי קובי מצא את הכבל. הבמה הוארה בצהוב חם. ודניאל ומאיה עמדו שם, כתף ליד כתף, והוא הבין, מאוחר מדי, שהוא אוחז לה את היד.

הוא לא ידע מתי זה קרה. בחושך, כנראה. כשמישהו צריך להחזיק את החבל.

היא הסתכלה על היד. הוא הסתכל על היד. הם עזבו באותה שנייה, כאילו מישהו צעק "אש!".

* * *

הקהל מחא כפיים. לא בצעקות, כמו קודם עם האדמירל. מחיאות כפיים רכות, ארוכות, כמו גשם על גג.

ודניאל, כשהוא ירד מהבמה, מצד ימין, על הכבל המודבק, ראה את בן.

בן עמד מאחורי הבמה עם הלוח והאוזניות. הוא צחק. כמובן שהוא צחק. הוא צחק מהזרקור ומהגלגל על הראש ומהמדריך שטבע, והוא אמר לעומר, שעמד לידו, בקול רם מספיק כדי שדניאל ישמע: "הוא אחז לה ביד! ראית? הוא אחז לה ביד כמו ילד בגן!"

"ראיתי," אמר עומר.

"זה הכי מביך שקרה במחנה. יותר מהאווז. יותר ממך עם אחותו של רועי."

"שום דבר לא יותר מביך ממני עם אחותו של רועי," אמר עומר בכבוד.

ואז בן הפסיק לצחוק.

דניאל ראה את זה מהצד. הוא ראה את בן מסתכל על הבמה, על המקום שבו הם עמדו בחושך, על המקום שבו השיר עדיין היה, איכשהו, באוויר. והוא ראה את הידיים של בן, שהחזיקו את הלוח, משחררות אותו, לאט, כדי שהלוח ייתלה לו על הצוואר ברצועה.

והידיים של בן מחאו כפיים.

לא חזק. שלוש פעמים. אולי ארבע. מתחת ללוח, כמעט מוסתרות, כאילו הידיים החליטו את זה בלי לשאול אותו. כמו אדם שמוחא כפיים בכיסים.

בן ראה שדניאל רואה. הוא עצר מיד, ותפס את הלוח, וסימן משהו, חזק, בעט.

"מספר עשר!" צעק לכיוון הבמה, בקול של עוזר במאי. "שחר! בדיחה! שש פעמים! עכשיו!"

ושחר עלה לבמה, ואמר: "למה האווז חצה את הכביש?" ומאה ושלושים ילדים צעקו בחזרה: "למה?"

מה שקורה במחנה פרק 29: ערב הכישרונות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין