דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 32: האדמירל היא

מועדון הצפרות של מחנה גלים ירוקים מנה שלושה חברים קבועים, חבר כבוד אחד, ואויב מושבע אחד.

מועדון הצפרות של מחנה גלים ירוקים מנה שלושה חברים קבועים, חבר כבוד אחד, ואויב מושבע אחד.

החברים הקבועים היו נדב, שהקים את המועדון ביום השלישי כי "אין דבר כזה מחנה בלי מישהו שמתעד את הציפורים"; ליהי, שהצטרפה כי אהבה לתייג דברים, והציפורים היו דברים שזזים, אתגר מקצועי; ואלון, שהצטרף כי במועדון צפרות צריך לשתוק, וזה היה הספורט שלו. חבר הכבוד היה דניאל, שבא כשהיה לו זמן, כלומר בערך פעם בשלושה ימים, ובעיקר כדי לסחוב את המשקפת של נדב, שהייתה כבדה כמו לבנה.

והאויב המושבע היה האדמירל.

לא בגלל שהאדמירל שנא את המועדון. להפך. האדמירל הגיע לכל מפגש. הוא עמד בצד, עם הצוואר הארוך מתוח, והסתכל על נדב מסתכל על ציפורים אחרות, בהבעה של מי שלא מבין למה בכלל צריך ציפורים אחרות. ובכל פעם שנדב הצביע על משהו, אנפה לבנה! שלדג גמדי! בז!, האדמירל צפצף. חזק. כדי שהציפור תעוף.

"הוא מקנא," הסבירה ליהי.

"זה לא מדעי," אמר נדב.

"הקנאה היא הדבר הכי מדעי שיש," אמרה ליהי. "יש לה תרשים."

* * *

משלחת השחר יצאה בחמש וארבעים, יומיים אחרי יום ההולדת של בן, לכיוון הקנים שבקצה הצפוני של החוף, שם, לפי נדב, "קיים סיכוי של שלושים אחוז לתצפית בסנונית מים". הסיכוי היה נמוך. נדב לא היה מוכן לוותר עליו.

דניאל הצטרף ברגע האחרון.

כלומר, נדב אסף אותו. הוא הלך לצריף שקנאי, ראה שהמיטה של דניאל ריקה, נבהל, חיפש, ומצא אותו בחמש וחצי על המרפסת של שפמנון, יושב, עם שמיכה צהובה־כחולה של מכבי על הכתפיים, קפוצ'ון סגול על הברכיים ואווז ישן לידו. נדב עמד מולו עם המשקפת והמחברת, וחשב.

"לא אשאל," אמר לבסוף.

"תודה."

"אבל אני רושם."

"ברור שאתה רושם."

האדמירל התעורר. הוא הסתכל על נדב, ועל המשקפת. הוא קם, נער את הנוצות, והלך אחריהם, בדרך לקנים, כמו תמיד. רק שהפעם, דניאל שם לב, הוא לא צפצף. הוא הלך מהר, עם ראש למטה, כאילו יש לו פגישה.

* * *

הקנים בקצה הצפוני היו מקום שאף אחד לא הלך אליו, כי היו בהם יתושים, בוץ, ושלט של זהבה שאמר אזור טבע. לא לטבע בו. השלט היה אמור להגיד לא לגעת בו, אבל אף אחד לא תיקן, כי הוא היה נכון בכל מקרה.

הם התיישבו על סלע גדול. נדב הרים משקפת. ליהי הכינה תוויות ריקות, מוכנה לכל דבר. אלון פיצח גרעין, בשקט, כמו שמפצחים גרעין במועדון צפרות.

"שום סנונית," לחש נדב אחרי עשר דקות.

"שום סנונית," אישרה ליהי.

"איפה האדמירל?" שאל דניאל.

כולם הסתכלו סביב. האדמירל, שעד לפני רגע עמד לידם, נעלם. ואז, מתוך הקנים, במרחק כמה מטרים, נשמע קול שאף אחד מהם לא שמע ממנו קודם. לא צפצוף. לא חצוצרה חלודה. משהו נמוך, ארוך ועמוק, כמו מישהו שמזיז ארון כבד מאוד.

"זה מה שאני חושב שזה?" לחשה ליהי.

"אני לא יודע מה את חושבת," לחש נדב. "אבל אני חושב שזה בלתי אפשרי."

הם זחלו. ארבעה בני נוער, על הברכיים, בבוץ, בין הקנים, בחמש וחמישים בבוקר, עם משקפת, מדביקת תוויות ושקית גרעינים. ואחרי שלושה מטרים, ליהי הזיזה קנה אחד, ושלושתם, וגם אלון, ראו.

האדמירל ישב על קן.

זה היה קן גדול, מסודר, עשוי מקש, מנוצות, ומדברים שבהחלט לא היו קש או נוצות: חתיכת חבל כחול מהמזח, שרוך נעל, כובע מצחייה של מכבי שבן חיפש כבר שבוע, ותווית קטנה של ליהי שעליה היה כתוב מלח. האדמירל ישב עליו עם חזה נפוח ועם עיניים חצי עצומות, ונראה, לראשונה מאז שהגיעו למחנה, שליו לגמרי.

ואז הוא קם.

ומתחתיו, בתוך הקש, לבנה, גדולה, מושלמת, הייתה ביצה.

* * *

נדב התעלף.

זה לא היה דרמטי. זה היה דווקא מנומס מאוד. הוא אמר "אה", בקול רגיל, הוריד את המשקפת, הניח אותה בזהירות על הבוץ, כדי שלא תישבר, ואז נפל אחורה, לאט, כמו עץ קטן שהחליט שהספיק לו.

דניאל תפס אותו לפני שהראש פגע בסלע.

"נדב," אמר. "נדב."

נדב פקח עיניים. "האדמירל," לחש, "היא."

"כן."

"האדמירל היא," חזר נדב, בקול של מי שמבין שכל מה שהוא ידע על העולם צריך להיכתב מחדש. "כל התרשימים שלי. כל הרישומים. 'הוא צפצף'. 'הוא תקף'. 'הוא מקנא'. כמעט שלושה שבועות כתבתי הוא." הוא עצם עיניים. "אני צריך מחברת חדשה."

"אתה צריך מים," אמרה ליהי, והושיטה לו בקבוק, ובאותה תנועה, בלי לחשוב, הדביקה תווית על הסלע שלידם: כאן נדב התעלף.

אלון, שלא אמר מילה כל המשלחת, הסתכל על האדמירל, שחזרה לשבת על הביצה ועכשיו הסתכלה עליהם בעיניים צרות, בהבעה של אמא שמישהו העיר את התינוק שלה.

"מזל טוב," אמר אלון לאדמירל.

האדמירל צפצפה. פעם אחת. ברכות.

* * *

תוך שעה, כל המחנה ידע.

בשבע ורבע, זהבה עמדה על כיסא בחדר האוכל, עם כל המשרוקיות על הצוואר, ועם הבעה של מנהלת שמבינה שהיא צריכה לשנות שילוט בשלושים ושבעה מקומות.

"חניכות וחניכים," אמרה. "אני צריכה לתקן משהו. בשנים האחרונות, קראנו לאווז של המחנה בשם האדמירל. אמרנו הוא. כתבנו הוא. היו שלטים." היא שאפה אוויר. "הבוקר, משלחת של מועדון הצפרות גילתה ש… שהאדמירל היא."

מאה ושלושים ילדים השמיעו את אותו צליל: אוווווו.

"היא הטילה ביצה," המשיכה זהבה, "בקנים הצפוניים. ולכן, החל מהיום, אלה החוקים החדשים." היא הוציאה פתק. "אחת. האדמירל היא נקבה, ופונים אליה בהתאם. מי שאומר הוא משלם בכביסה. שתיים. האזור של הקנים הצפוניים סגור לכל מי שאינו מורשה. שלוש. משרוקית הדגים," היא הרימה אותה, "לא תעבוד יותר. אמהות לא נעצרות בגלל משרוקיות."

"אז מה כן עוצר אותה?" שאל שחר, וכולם, לראשונה, הבינו שזאת שאלה טובה.

זהבה הסתכלה על אחות אהובה, שישבה בשולחן של הצוות עם תה. אהובה הרימה את הכוס, כמו בהרמת כוסית.

"אהובה," אמרה זהבה. "רק אהובה." אהובה לגמה מהתה, כאילו זה ברור מאליו. ובקנים, רחוק, האדמירל צפצפה פעם אחת, כמו מי שקראה את החוקים החדשים והסכימה, בינתיים.

* * *

מאיה הגיעה לזהבה עוד לפני שזהבה ירדה מהכיסא.

"רק סרטון אחד," אמרה. "מרחוק. בלי פלאש. בלי מוזיקה. העוקבים שלי מטורפים על האדמירל מאז ריקוד האווז. יש לה מועדון מעריצים. יש לה מועדון מעריצים בברזיל."

"לא," אמרה זהבה.

"עשר שניות."

"מאיה." זהבה ירדה מהכיסא, ועכשיו הן היו באותו גובה, בערך. "יש אמא שיושבת על ביצה בקנים. היא לא ביקשה שיצלמו אותה. היא בטח לא ביקשה ששני מיליון אנשים יראו אותה בלי איפור."

דניאל, מהשולחן, חיכה שמאיה תתווכח. מאיה תמיד התווכחה. היא התווכחה עם קובי על כיוון הרוח ועם שמעון על כמות המלח, ופעם, לפי שירה, היא התווכחה עם מכונת שתייה וניצחה.

מאיה לא התווכחה. היא הסתכלה על זהבה רגע ארוך, ואז הכניסה את הטלפון לכיס.

"בסדר," אמרה. "את צודקת. אף אחד לא שואל את האמהות."

היא אמרה את זה בקול קצת מוזר, כאילו המשפט הזה היה שייך לשיחה אחרת, שלא קשורה לאווזים בכלל. ואז היא חזרה לשולחן של הדגים המעופפים, התיישבה ליד יובל, והחזיקה לו את היד מתחת לשולחן, בלי ששום דבר קרה.

דניאל רשם את זה בראש, כמו נדב. ההורים של מאיה עובדים כל הקיץ. הוא לא ידע למה זה חשוב. הוא רק ידע שזה כן.

ליהי הכינה לוח שמירות עד הצהריים.

היא הסבירה שאם יש ביצה, צריך לשמור עליה. לא מהאדמירל, כמובן, האדמירל הייתה השומרת הכי טובה בגליל. אלא מכל השאר: מילדי שחף, שרצו כולם לראות; מרועי, שרצה לעשות איתה סלפי; מעורבים, שבאים בבוקר; ומשחר, שרצה לשאול את הביצה למה.

השומרים היו צריכים לעמוד בשבילים שמובילים לקנים, במרחק בטוח, בזוגות, במשמרות של שעה. ליהי בנתה את הלוח עם צבעים, עם מדבקות, ועם הגרלה, כדי שיהיה הוגן.

"הגרלה," אמרה, והחזיקה כובע של קובי מלא פתקים. "כל אחד מוציא פתק, ומי שיוצאים ביחד, שומרים ביחד."

דניאל הוציא פתק. משמרת חמש, ארבע עד חמש אחר הצהריים.

"מי עוד במשמרת חמש?" שאלה ליהי, ועברה על הלוח. היא עצרה. היא הסתכלה על הלוח, אחר כך על דניאל, ואחר כך, לאט, על השולחן של שפמנון.

"ההגרלה הוגנת," אמרה, בקול מתנצל מאוד. "אני נשבעת שההגרלה הוגנת."

בשולחן של שפמנון, בן הרים פתק. הוא קרא אותו. הוא הסתכל על דניאל, מעבר לחדר. הוא הסתכל על הפתק שוב.

הוא לא אמר כלום. הוא לא צעק. הוא לא אמר אני לא שומר איתו. הוא לא ביקש להחליף. דניאל חיכה לזה, וזה לא בא.

בן רק קיפל את הפתק לריבוע קטן, שם אותו בכיס, ואמר לעומר, בקול רגיל, שאפשר היה לשמוע בכל החדר: "יש לאדמירל הכובע שלי. הכובע של מכבי. היא גנבה אותו בשביל הקן."

"היא," תיקן עומר מיד. "אמרת היא. יפה."

"מה, אני לא אמרתי היא?"

"אמרת היא," אישר עומר. "אתה לא משלם בכביסה."

"מעולה," אמר בן, ולקח ביס מהלחמנייה.

ולפני שהוא לקח את הביס השני, דניאל ראה אותו מסתכל שוב, מעבר לחדר. לא על דניאל. על השמיכה הצהובה־כחולה, שעדיין הייתה מקופלת על הספסל לידו, כי דניאל לא ידע איך להחזיר אותה בלי שזה יהיה רגע.

בן הסתכל עליה. ואז, בתנועה קטנה מאוד, כמעט בלתי נראית, הוא הניד ראש. לא תחזיר. לא תשאיר. משהו באמצע. משהו כמו אחר כך.

דניאל הנהן בחזרה.

ומשהו בתוכו, שישב כל הלילה עם הגב לקיר, התיישב, סוף סוף, כמו אווזה על ביצה.

* * *

בארבע אחר הצהריים, בשביל לקנים הצפוניים, עמדו שני שומרים, במרחק של שלושה מטרים זה מזה.

אחד גבוה, עם משקפת של נדב על הצוואר. אחד נמוך, עם כדור תחת הזרוע, למרות שליהי אמרה במפורש שאסור לשחק כדורגל במשמרת.

הם לא דיברו עשר דקות. אחר כך עשרים.

ואז, מתוך הקנים, יצאה האדמירל. היא הלכה לאט, בכבוד, עד לשביל. היא עצרה בדיוק באמצע, בין שניהם. היא הסתכלה על הגבוה, ואחר כך על הנמוך. ואז היא הניחה, על השביל, משהו ששלפה מהקן.

כובע מצחייה של מכבי. מעט מלוכלך. מעט מנוצה.

בן הסתכל על הכובע. אחר כך על האדמירל.

"זה בשבילי?" שאל אותה.

האדמירל צפצפה, הסתובבה, וחזרה לביצה שלה, עם הזנב מתנדנד בגאווה של מי שעשתה את שלה.

בן הרים את הכובע. ניער אותו. ולא שם אותו על הראש. הוא הסתכל עליו עוד רגע, ואז, כמו שמשליכים כדור למישהו בלי לבדוק אם הוא מוכן, הוא זרק אותו לדניאל.

דניאל תפס.

"לך יש שמש על האף," אמר בן, והסתכל על הקנים. "אמא אמרה."

מה שקורה במחנה פרק 32: האדמירל היא - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין