המפה של חיפוש המטמון הייתה העתק של המפה שליד המזכירות, ולכן היא סבלה מאותה בעיה: אופטימיות.
לפיה, המחנה היה קטן, מסודר ונעים. המזח היה במרחק של אצבע מחדר האוכל. המגרש היה עיגול ירוק ומושלם. הקנים הצפוניים היו בכלל לא מסומנים, כאילו מי שצייר את המפה החליט שאם לא מציירים יתושים, הם לא קיימים. וגבעת הנוער, שבמציאות לקח עשר דקות לטפס עליה, עם התנשפויות, הופיעה במפה כגבשושית קטנה וחייכנית.
"זה לא מפה," אמרה שירה, כשקיבלו אותה. "זה רומן."
"זה פשוט מצויר בקנה מידה רגשי," אמרה ליהי, והדביקה עליה תווית: כמו בחיים.
חמש הקבוצות של גביע הגלים עמדו על מדשאת המשפחות בבוקר החם, כל אחת עם מפה, עם מעטפה סגורה שבה הרמז הראשון, ועם רמת מוטיבציה אחרת. הכרישים עשו מתיחות. הלימונים, שעד עכשיו לא ניצחו בשום דבר, עמדו במעגל והחזיקו ידיים. הדגים המעופפים, עם מאיה בראש, כבר פתחו את המעטפה, כי מאיה לא שמעה את זהבה אומרת לחכות. או שמעה, והחליטה שזה כלל שנועד לאנשים אחרים.
"שבעה רמזים," הכריזה זהבה. "שבעה מקומות. בכל מקום, מעטפה עם הרמז הבא. בסוף, המטמון. מי שמגיע ראשון מקבל עשרים נקודות. ומי שלא חוזר עד הצהריים," היא הרימה את משרוקית העץ, "תחפש אותו האדמירל. היא כבר לא מתלוצצת. היא אמא."
* * *
בחמש הדקות הראשונות, הגרביים הרטובות עשו כל טעות אפשרית.
נדב פתח את הרמז הראשון, וקרא אותו בקול: "איפה שהגרביים תלויות, שם תמצאו את מה שאבד." כולם הבינו מיד שזה חבל הכביסה. הם רצו לגבעת הנוער. זה לקח, כמו תמיד, עשר דקות, עם התנשפויות. המעטפה הייתה תלויה על החבל, עם אטב, ליד הגרב הצהובה של כולם.
הרמז השני: "איפה שהשקט אחראי, וגם הכינור."
"כינור?" שאל נדב. "אין כינור במחנה."
"גיטרה," אמרה שירה. "גילי. השקט זה נוגה. איפה ששניהם."
"הסלע," אמר דניאל. "בקצה הגבעה. היו שם אתמול בלילה."
ליהי צווחה. "ידעתי! ידעתי ידעתי ידעתי." טיק, זמזום. היא תייגה את הרמז: הוכחה.
אבל הרמז השלישי, שמצאו בסדק בסלע, היה בעייתי.
"לכו מהעץ השלישי שמאחורי חדר האוכל, שלושים צעדים לכיוון השמש של הבוקר, ועשרים צעדים לכיוון המים. שם, בגובה הכי גבוה, מחכה לכם מה שעזבתם לבד."
והייתה מפה. מפה קטנה, מצוירת ביד, עם חץ.
הם הלכו לעץ השלישי. נדב ספר שלושים צעדים. ליהי ספרה עשרים. אלון הלך אחריהם בשקט. דניאל הלך אחרי אלון. ובן, שהלך אחרון, במרחק שלושה צעדים, עם הידיים בכיסים, עצר.
הם עמדו באמצע שביל ריק. אין עץ. אין גובה. אין כלום. רק חצץ, ופח זבל אחד שעליו ליהי כבר הדביקה תווית, ביום השלישי: פח.
"זה לא פה," אמרה שירה. "ספרנו לא נכון."
"ספרנו נכון," אמר נדב, נעלב. "שלושים צעדים. כל צעד שבעים סנטימטר. זה עשרים ואחד מטר. ואז עשרים צעדים, ארבעה עשר מטר."
"אז המפה לא נכונה."
"המפה נכונה," אמר בן.
* * *
כולם הסתובבו.
בן לא הוציא את הידיים מהכיסים. הוא הסתכל על המפה הקטנה, ביד של נדב, מעבר לכתף שלו, בלי להתקרב. "המפה נכונה," אמר שוב. "אתם קוראים אותה לא נכון."
"איך קוראים מפה לא נכון?" שאל נדב, בעלבון עמוק עוד יותר.
"זאת מפה של זהבה," אמר בן. "כל המפות של זהבה הן כמו המפה ליד המזכירות. הכול נראה קרוב יותר. אז כל מה שכתוב בה, צריך לחשוב כמה זה במציאות." הוא משך בכתפיים. "השמש של הבוקר. השמש לא זורחת מכיוון המים. השמש זורחת מכיוון הגולן. וזהבה כתבה 'לכיוון השמש של הבוקר', אבל היא ציירה את החץ ככה," הוא הצביע, "כי במפה שלה הגולן בצד ימין, ובמציאות הוא מאחורינו."
שקט.
"ואיך אתה יודע את זה?" שאלה שירה.
בן הסתכל על הרצפה. "כשאבא שלי גר בתל אביב," אמר, בקול שטוח, "הייתי נוסע אליו באוטובוס. לבד. בכיתה ג'. שני אוטובוסים. הוא אף פעם לא היה בא לאסוף אותי מהתחנה, אז הייתה לי מפה בטלפון, והמפה תמיד אמרה חמש דקות הליכה, ותמיד זה היה שתים עשרה." הוא משך שוב בכתפיים. "אז למדתי. כל מפה משקרת קצת. צריך לדעת כמה."
אף אחד לא אמר כלום.
דניאל הסתכל על בן. הוא חשב על ילד בכיתה ג', עם תיק גדול מדי, בתחנת אוטובוס, מחכה לאבא שלא בא. ועל זה שבן סיפר את זה עכשיו, בקול רם, לחמישה אנשים, כאילו זה סתם עובדה על מפות. כאילו הוא לא שם לב שסיפר.
"אז לאן?" שאל דניאל, בשקט.
בן הסתכל עליו לשנייה. ואז הוציא את הידיים מהכיסים, לקח את המפה מנדב, והסתובב.
"לכאן," אמר. ומתח יד.
היד הצביעה על חדר האוכל. לא על חדר האוכל עצמו, אלא למעלה. על הגג.
* * *
המעטפה הייתה על הגג של חדר האוכל. "בגובה הכי גבוה". "מה שעזבתם לבד".
וליד המעטפה, מחכים בסבלנות של שבועיים, היו זוג כפכפים כחולים.
"הכפכפים שלי," אמר דניאל.
"זהבה היא גאון," אמרה שירה, וכיסתה את הפה בהלם. "היא החביאה את הרמז ליד הכפכפים שלך. היא ידעה. כל הזמן הזה, היא ידעה שהם שם."
"כולם ידעו שהם שם," אמר נדב. "זה פשוט היה לא מנומס להגיד."
הבעיה הייתה שאף אחד לא ידע איך עולים. לא היה סולם. הקיר היה חלק. היה רק מרזב, ואדן חלון, ועוד אדן, גבוה יותר, ואז הגג.
בן הסתכל על הקיר. הוא הסתכל עליו כמו שהסתכל על שער: איפה הפינה, איפה הזווית. "ככה עליתי," אמר, ולא הסביר מתי. "מהאדן הראשון לשני. אבל אני צריך מישהו שירים אותי לראשון. הוא גבוה מדי."
כולם הסתכלו על דניאל.
דניאל עמד ליד הקיר, שילב אצבעות, והתכופף, כמו שמחזיקים מדרגה. בן הסתכל על הידיים. רגע אחד. שניים. מאחוריהם, מכיוון המדשאה, נשמעו צעקות. הכרישים רצו לכיוון המזח. הדגים המעופפים כבר לא נראו בכלל.
בן שם רגל בידיים של דניאל.
דניאל הרים. בן עלה. יד על האדן הראשון, רגל על המרזב, יד על האדן השני, ומשם, בתנועה אחת, כמו מישהו שעשה את זה פעם, בלילה, עם כפכפים של מישהו אחר ביד, הוא היה על הגג.
"יש!" צעקה ליהי.
בן הרים את המעטפה. הוא הרים את הכפכפים. הוא הסתכל עליהם. ואז, בלי להגיד כלום, זרק אותם למטה, אחד אחרי השני. דניאל תפס את הראשון. את השני הוא תפס בפנים.
"סליחה," אמר בן מלמעלה. זה יצא לפני שהוא החליט. הוא נראה מבוהל מעצמו.
"על הפנים או על הכפכפים?" שאל דניאל.
בן חשב. "על הפנים," אמר. ואז, אחרי רגע: "על הכפכפים, אולי. קצת."
* * *
מאותו רגע, הגרביים הרטובות היו קבוצה.
זה לא היה מתוכנן. זה פשוט קרה, כמו שסירה פתאום תופסת רוח. בן קרא את המפה. נדב חישב מרחקים, אבל עכשיו כפול אחד וחצי, "מקדם האופטימיות של זהבה". שירה פתרה חידות. ליהי תייגה כל רמז שמצאו, וגם כל אחד שלא מצאו. אלון הלך ראשון לכל מקום, בלי להגיד כלום, ותמיד בכיוון הנכון. ודניאל הרים, ותפס, ופעם אחת, ליד מחסן הסירות, החזיק את בן בחולצה, כשבן נשען מעל המים כדי להוציא מעטפה מתחת למזח.
"אל תעזוב," אמר בן, מעל המים.
"לא עוזב."
בדרך, ליד הקנים הצפוניים, הם ראו את הלימונים. הלימונים הלכו לאיבוד כבר ברמז השלישי, כי קראו את המפה כפשוטה, ונכנסו לקנים בדיוק במקום שבו המפה לא ציירה יתושים. עכשיו הם יצאו משם בשורה, אחד אחרי השני, מכוסים בוץ עד הברכיים, ובראש השורה, מובילה אותם בגאווה החוצה, כמו מדריכת טיולים שהתייאשה מהקבוצה שלה, הלכה האדמירל.
"היא מצילה אותם," לחשה ליהי.
"היא מוציאה אותם מהבית שלה," תיקן נדב. "זה הבדל ביולוגי."
שירה, שהלכה ליד דניאל, הסתכלה על בן, שצעד לפני כולם עם המפה ועם המצח מקומט בריכוז.
"נסע לבד באוטובוס," אמרה בשקט. "בכיתה ג'. ידעת?"
"לא," אמר דניאל. וזה היה נכון. הוא לא ידע. הוא חשב שהוא יודע הרבה, והתברר שעוד יש דברים.
שירה הנהנה, כאילו זאת התשובה שציפתה לה. היא הוציאה מהכיס את הפתק הקטן, זה שהחזיקה בין דפי הספר, וכתבה עליו משהו, תוך כדי הליכה, בלי להסתיר. דניאל ראה רק את המספר. 3.
הם הגיעו לרמז השביעי ראשונים. הם ראו את זה: אף קבוצה אחרת לא הייתה שם. רק הם, על החוף הקטן ליד המזח, והמעטפה האחרונה, תקועה בתוך גלגל הצלה תלוי על עמוד.
"אתה תפתח," אמר דניאל לבן.
"למה אני?"
"כי אתה קראת את המפה."
"אבל אתה הרמת אותי."
"אבל אתה עלית."
"אבל אתה…"
והם עמדו שם, שניהם, עם הידיים כמעט על הגלגל, מתווכחים מי ראוי יותר לפתוח מעטפה, בפעם הראשונה בחייהם מתווכחים על משהו בכיוון ההפוך, כל אחד מתעקש שהשני יקבל, ו…
יד דקה, עם צמיד, הושטה בין שניהם, ושלפה את המעטפה.
"תודה, בנים," אמרה מאיה.
היא עמדה מאחוריהם, רטובה עד הברכיים. היא הגיעה מהמים. היא שחתה, עם הדגים המעופפים, מהחוף השני, ישר, במקום ללכת מסביב. היא החזיקה את המעטפה מעל הראש, כמו גביע, וכל הדגים המעופפים, שעמדו בשורה במים, צרחו.
"זה לא הוגן!" צעקה ליהי.
"שום חוק לא אומר שאסור לשחות," אמרה מאיה, והתחילה לרוץ לכיוון המדשאה, עם המעטפה. ובדרך, בלי לעצור, היא הסתובבה וצעקה לבן: "יתוש! היית מדהים! ראיתי אותך על הגג!"
בן לא ענה. הוא עמד שם, עם היד עוד באוויר, במקום שבו הייתה המעטפה.
ואז, לתדהמתם של כולם, הוא צחק.
"היא גנבה לנו את זה," אמר, וצחק. "כי התווכחנו מי יפתח."
"אנחנו אידיוטים," אמר דניאל, וגם הוא צחק.
"אתה אידיוט," אמר בן. "אני רק קראתי את המפה."
* * *
הגרביים הרטובות סיימו שניים. עוד פעם שניים. נדב חישב שבסך הכול, הפער מהדגים המעופפים ירד לשש נקודות.
ובערב, כשדניאל הלך לצריף, הוא מצא על המיטה שלו, ליד הכרית, את השמיכה הצהובה־כחולה של מכבי, שהחזיר בצהריים בשקט למרפסת של שפמנון. מישהו החזיר אותה. מקופלת. ועליה, פתק קטן, בכתב יד עקום:
שתהיה לך. יש לך שמש על האף, ובלילה קר.
דניאל קרא את הפתק פעמיים. בפעם השנייה הוא שם לב שמתחת לשורה, כמעט בלתי נראה, היה עוד משהו, שנכתב ונמחק בקו, כמו כלל ארבע במחברת הכחולה. הוא הרים את הפתק אל האור. אפשר היה לקרוא, בקושי, שתי אותיות ראשונות: תו…
דניאל לא ניסה להבין את ההיגיון. הוא פרש אותה על המיטה, וישן מתחתיה. וזה היה, לראשונה מאז שהגיעו למחנה, לילה שבו לא היה לו קר בכלל.