דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 34: יובל בחושך

מאיה שטרן לא צעקה אף פעם.

מאיה שטרן לא צעקה אף פעם.

היא דיברה בקול רם. היא הכריזה. היא שידרה, בטון של "היי לכולם ובוקר טוב מהכנרת", לשני מיליון אנשים. היא נזפה בדניאל, בכמה הזדמנויות, בקול שאפשר היה לשמוע בטבריה. אבל לצעוק, באמת, מהבטן, בלי לחשוב איך זה נשמע, זה דבר שאף אחד במחנה לא שמע אותה עושה.

עד שבע ועשרים בערב, ביום התשעה עשר.

"יובל!"

הקול שלה עבר על כל המחנה. דרך חדר האוכל, שבו שמעון עמד עם מצקת ביד. דרך גבעת הנוער, שבה גילי הפסיק לנגן. דרך המגרש, שבו בן בדיוק עמד לבעוט, ולא בעט.

"יובל! יובי!"

דניאל היה במחסן הסירות כשהוא שמע. הוא החזיר את המפרשים, ויצא, ורץ.

* * *

היא עמדה ליד צריף שחף, עם הטלפון ביד, ועם הפנים של מישהי שהעולם נשמט לה מתחת לרגליים. ילדי שחף עמדו סביבה בשקט, בלי צעדי אווז. נוגה כבר הייתה שם, יחפה, עם יד על הכתף שלה.

"הוא לא בא לארוחת ערב," אמרה מאיה, כשדניאל הגיע. היא לא שאלה למה הוא הגיע. היא פשוט דיברה, מהר, כאילו המילים יכולות למצוא אותו. "הוא אמר שהוא הולך לשירותים. לפני ארוחת ערב. זה היה בשש וחצי. אף אחד לא ראה אותו מאז. הוא לא בשירותים. הוא לא בצריף. הוא לא במגרש. הוא לא…" היא נעצרה. "הוא לא הולך לשום מקום לבד. הוא לא הולך לשירותים לבד בלילה. הוא אף פעם…"

היא לא סיימה. היא הסתכלה על המים.

כולם הסתכלו על המים.

"לא," אמר דניאל, מהר. "הוא לא שם. הוא לא נכנס למים לבד. הוא לא יעשה את זה."

"איך אתה יודע?"

כי הוא בכה מתחת למפרש, חשב דניאל. כי הוא נאחז בי בשתי ידיים קטנות. כי הוא אמר אל תספר למאיה שבכיתי, היא לא תיתן לי לשוט אף פעם. ומאז, הוא לא מתקרב למים בלי שמישהו מחזיק לו ביד.

"אני פשוט יודע," אמר.

מאיה הסתכלה עליו, לשנייה, כאילו היא עומדת להגיד משהו חד. ואז זהבה הגיעה בריצה, עם כל המשרוקיות, ושרקה במשרוקית הכסף, והחיפוש התחיל.

* * *

כל המחנה חיפש.

גילי לקח את גבעת הנוער. שמעון בדק כל ארון במטבח, כולל, לראשונה בהיסטוריה, את הצד הפנימי של גוליית. קובי, שלא ידע לשחות, הלך לאורך החוף עם פנס וקרא "יובל!" במבטא של מי שמשתדל מאוד לא לפחד. אחות אהובה פתחה את המרפאה ובדקה מתחת לכל מיטה, וגם, ליתר ביטחון, מאחורי שלד הפלסטיק שקראו לו "משה".

הגרביים הרטובות התפזרו. נדב בדק את הקנים הצפוניים, עם תרשים. ליהי ואלון בדקו את מדשאת המשפחות. שירה עלתה על הסלע של גילי ונוגה, כי משם רואים הכי רחוק. הכרישים, השפמנונים, הלימונים, כולם הלכו עם פנסים וטלפונים, והמחנה כולו נהיה מלא באורות קטנים שזזו בחושך, כמו גחליליות מבוהלות.

דניאל ראה את מאיה, בצד, ליד הפנס של צריף שחף, מחייגת. היא החזיקה את הטלפון צמוד לאוזן, ועצמה עיניים. הוא שמע, כי עבר לידה, קול מוקלט של אישה, נעים ועייף: הגעתם לתא הקולי של ד"ר שטרן. אני בחדר ניתוח או בתורנות. השאירו הודעה. מאיה ניתקה בלי להשאיר הודעה. היא חייגה מספר אחר. אותו דבר, רק קול של גבר. היא ניתקה שוב, ושמה את הטלפון בכיס, ויישרה את הגב, כמו מי שהחליטה שהיא המבוגרת עכשיו, כי אין אחר.

היא לא ראתה שהוא ראה. הוא המשיך ללכת.

ובן הופיע ליד דניאל, משום מקום, עם פנס.

"אני בא איתך," אמר.

דניאל לא שאל למה. הם הלכו יחד, לאורך השביל, מאירים לתוך שיחים.

"הילד עם המשקפיים," אמר בן. "האח של מאיה."

"יובל."

"הוא היה בסירה שהתהפכה," אמר בן. "ביום המשפחות. אתה הוצאת אותו." הוא אמר את זה כעובדה. "ראיתי את זה מהסירה של מאיה. הסתובבתי. היא לא ראתה, היא הסתכלה על הקו. אבל אני ראיתי."

דניאל נעצר.

"הוא בוכה מאז," אמר בן. "בלילות. אלי סיפר לעומר, ועומר סיפר לי. אלי ישן במיטה שמתחתיו. אבל הוא לא רוצה שמאיה תדע."

דניאל הסתכל על בן. בן הסתכל על הפנס.

"אז איפה הוא?" שאל בן. "אתה יודע. אני רואה שאתה יודע."

דניאל חשב. הוא חשב על ילד שמפחד ממשהו, ולא רוצה שאחותו תדע שהוא מפחד. הוא חשב מה ילד כזה עושה. הוא חשב מה ילד אחר, נמוך, עם חגורת הצלה כתומה, עשה לפני שבוע, כשכולם הסתכלו עליו, והוא עלה על סירה, בפחד, בשביל הנקודות. בשביל שלא יגידו.

"הוא מתאמן," אמר דניאל.

* * *

מחסן הסירות היה חשוך.

דניאל היה שם לפני חצי שעה, עם המפרשים, ולא ראה כלום. אבל הוא לא הסתכל. הוא נכנס ויצא, כמו כל ערב. עכשיו הוא עמד בפתח, עם בן מאחוריו, ולא הדליק את הפנס.

"יובל?" אמר, בשקט.

שום דבר. ואז, מהפינה האחורית, מהמקום שבו עמדו הסירות הקטנות של שחף על עגלות, נשמעה נשימה. נשימה של מישהו שמחזיק נשימה.

דניאל הלך לשם, לאט. הוא עבר על הקאנואים, על הקיאק ההפוך שמאיה ישבה עליו ביום של הדואט, על גלגלי ההצלה התלויים. ובסוף השורה, על העגלה, עמדה שחף 3. הסירה הקטנה, הלבנה, עם המספר הכחול. הסירה שהתהפכה.

ובתוכה, באמצע, עם חגורת הצלה כתומה גדולה מדי, עם המשקפיים, ועם פנס קטן שהאיר רק את הברכיים שלו, ישב יובל.

הוא החזיק את הדופן בשתי ידיים. חזק. כל כך חזק שהמפרקים הלבינו.

"היי, יובי," אמר דניאל.

יובל הרים עיניים. הן היו אדומות. "אל תספר למאיה," אמר מיד.

"אני לא אספר."

"אני רק רציתי לשבת פה," אמר יובל, והקול שלו רעד. "על היבשה. שהיא לא תזוז. רציתי לשבת פה עד שאני לא אפחד. חשבתי שזה ייקח חמש דקות." הוא הסתכל על הפנס. "זה לוקח יותר."

דניאל התיישב על הרצפה, ליד העגלה, כך שהפנים שלו היו בגובה של יובל. בן נשאר בפתח, בחושך, עם הפנס כבוי.

"כמה זמן אתה פה?"

"מאז שש וחצי."

"שעה."

"זה הרבה?"

"זה הכי הרבה ששמעתי," אמר דניאל. "אנשים בדרך כלל יוצאים אחרי דקה. אתה יושב פה שעה. אתה יודע איך קוראים לזה?"

יובל הניד ראש.

"אומץ," אמר דניאל.

"אבל אני עוד מפחד."

"זה בגלל זה זה אומץ. אם לא היית מפחד, זה היה סתם לשבת בסירה."

* * *

יובל חשב על זה. דניאל ראה אותו חושב, עם הגבות, כמו מאיה כשהיא מחליטה משהו.

"יש כללים?" שאל יובל. "לשבת בסירה. כשמפחדים."

דניאל הוציא מהכיס את המחברת הכחולה. הוא פתח אותה בעמוד הראשון, והאיר עליה עם הפנס של יובל.

"כלל אחד," הקריא. "לא לטבוע."

"זה קל. אנחנו על היבשה."

"כלל שתיים. לא להטביע אף אחד אחר."

"גם זה קל."

"כלל שלוש." דניאל עצר. "אם מישהו שוכח, מישהו אחר צריך לזכור."

יובל הסתכל על המחברת. "מה זה אומר?"

"זה אומר שאם אתה שוכח שאתה אמיץ," אמר דניאל, "מישהו אחר צריך לזכור את זה בשבילך. עד שתיזכר בעצמך."

"מי?"

"מי שנמצא שם," אמר דניאל. "היום, אני."

מהפתח, בחושך, נשמע קול קטן. לא מילה. רק משהו כמו נשימה שנתקעה, ואז השתחררה. דניאל לא הסתובב.

יובל הסתכל על הידיים שלו, על הדופן. ולאט, אצבע אחרי אצבע, הוא שחרר. קודם יד אחת. ואז השנייה. הוא הניח אותן על הברכיים. הסירה לא זזה. היא הייתה על עגלה, על רצפת בטון, במחסן. אבל יובל נשם כאילו הוא עבר את כל הכנרת.

"דניאל," אמר יובל, לפני שקם. "אם אני אבוא לשיעור שייט מחר, אתה תהיה בסירה לידי?"

"אני אהיה בסירה לידך."

"וגם אם אני אבכה?"

"גם אם תבכה. קובי בוכה כל יום, ואף אחד לא אומר לו כלום."

יובל צחק. זה היה צחוק קטן, רטוב, אבל צחוק.

"אפשר לצאת עכשיו?" שאל.

"אפשר לצאת עכשיו."

* * *

כשהם יצאו מהמחסן, יובל ביד אחת ודניאל ביד השנייה, החוף היה מלא באורות.

מאיה ראתה אותם ראשונה. היא רצה. היא רצה כמו שאנשים רצים רק פעם או פעמיים בחיים, בלי שום תנועה מיותרת, והגיעה, ונפלה על הברכיים בחול, ותפסה את יובל בשתי ידיים, והחזיקה אותו, והחזיקה, והחזיקה.

"איפה היית?" היא בכתה לתוך השיער שלו. "איפה היית? איפה היית?"

"במחסן," אמר יובל, לתוך הכתף שלה. "שיחקתי מחבואים. לבד. זה היה משעמם."

דניאל הסתכל על יובל. יובל הסתכל עליו מעל הכתף של מאיה, עם משקפיים עקומים, ועם עין אחת שעשתה משהו שכמעט היה קריצה.

כלל שלוש, חשב דניאל. מישהו זוכר.

מאיה קמה, לבסוף. היא החזיקה את יובל ביד, חזק, כאילו הוא עלול לעוף. ואז היא הסתובבה לדניאל.

"תודה," אמרה.

זה יצא נוקשה. כמו מילה בשפה זרה, שלמדה מספר, ואמרה בפעם הראשונה בקול. היא הסתכלה עליו, והוא ראה בפנים שלה שני דברים, שנלחמו זה בזה. אחד היה הקלה, ענקית, חמה, מלאה בדמעות. והשני היה משהו אחר. חשד. כמו מי שמגלה שהאדם שהיא הכי בטוחה שהוא רע, עשה עכשיו את הדבר הכי טוב שמישהו עשה בשבילה, והיא לא יודעת איפה לשים את זה.

"איך ידעת?" שאלה. "איך ידעת שהוא שם?"

דניאל לא ענה. מאחוריו, בן יצא מהמחסן, עם הפנס הכבוי, והתקרב, ונעמד לידו. לא קרוב. אבל לידו.

"הוא ידע," אמר בן, למאיה. "הוא פשוט ידע. הוא יודע דברים כאלה."

מאיה הסתכלה על בן. ואז על דניאל. ואז שוב על בן, שעמד ליד אחיו, בפעם הראשונה מאז שהיא הכירה אותם, בלי שום מרחק של שלושה צעדים.

"טוב," אמרה לאט. "טוב."

והלכה, עם יובל, במעלה השביל, ולא הסתובבה. אבל באמצע הדרך היא האטה, כמו מי שהבינה שהיא שכחה משהו, ולא זוכרת מה.

* * *

"היא לא מבינה כלום," אמר בן, אחרי שהיא נעלמה.

"לא," אמר דניאל.

"היא חושבת שאתה כזה…" בן עשה תנועה עם היד, משהו בין סוהר לאווז. "וזה לא… זאת אומרת…"

הוא לא סיים. הוא הדליק את הפנס, וכיבה אותו, והדליק שוב.

"זה היה טוב מה שאמרת לו," אמר בן לבסוף, לחול. "על כלל שלוש."

"זה כלל טוב."

"מי כתב אותו?"

דניאל הסתכל עליו. הוא חשב על הלילה ביום החמישי, ועל המרפסת של שפמנון, ועל ילד שאמר בקול רם מדי הוא הבטיח שיתקשר. ועל זה שהוא כתב את הכלל באותו לילה, בשביל ילד אחד, ולא בשביל יובל.

"מישהו שהיה צריך אותו," אמר דניאל.

בן כיבה את הפנס. בחושך, דניאל לא ראה את הפנים שלו. אבל הוא שמע אותו נושם, ואז אומר, בשקט, כמו מי שמנסה מילה חדשה:

"טוב."

מה שקורה במחנה פרק 34: יובל בחושך - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין