דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 35: היום של אמא

דניאל ידע את התאריך כבר מהיום הראשון.

דניאל ידע את התאריך כבר מהיום הראשון.

הוא ידע אותו כשהסתכל על לוח הזמנים שזהבה תלתה ליד המזכירות, עם כל האתגרים של גביע הגלים, ומצא את היום הזה, ביום העשרים, ליד המילים מרוץ שליחים משפחתי. הוא ידע אותו כשהמחנה התארך בשבוע, וחשב לשנייה, אולי עדיף שאהיה בבית, ואז חשב, לא. אין לי מה לעשות שם בבית שאני לא יכול לעשות פה. הוא ידע אותו כמו שיודעים איפה יש מדרגה שבורה בבית, בלי להסתכל.

שלוש שנים.

הוא התעורר בארבע וחצי, לפני הכול. לפני הפליז של זהבה, לפני האדמירל, לפני בן והכדור. הוא לבש את הסוודר האפור, לקח מתחת למיטה את התיק הקטן, ויצא בשקט, כדי לא להעיר את נדב, שישן עם המשאף על החזה ועם מחברת חדשה, שעל הכריכה שלה היה כתוב, בכתב גדול: האדמירל (היא). כרך ב'.

הכנרת הייתה אפורה. השמיים היו אפורים. רק בקצה, מעל הגולן, היה פס כתום דק, כמו מישהו שפתח דלת בחדר חשוך ונעצר.

דניאל ישב בקצה המזח. הוא הוציא מהתיק כובע.

* * *

זה היה כובע ישן של מועדון השייט ביפו. כחול, דהוי, עם סמל של סירה קטנה שחציה כבר התקלף, ועם כתם מלח לבן על השוליים, שאף כביסה לא הצליחה להוציא. אמא חבשה אותו בכל תחרות, עשרים שנה. היא אמרה שהוא מביא מזל, והוא לא הביא, כי היא הפסידה בהרבה תחרויות. אבל היא חבשה אותו בכל זאת, כי, כמו שהיא אמרה, "מזל זה לא העניין. העניין זה שיש לך משהו על הראש כשהשמש חזקה."

הוא לא חבש אותו. הוא רק החזיק אותו.

והוא שר. בשקט מאוד, כמעט בלי קול, כמו שאומרים משהו לילד שמפחד. מלח קטן, מלח קטן. הרוח לא כועסת, היא רק עוברת כאן.

הוא שר את זה שלוש פעמים. אחר כך הוא לא שר. הוא רק ישב.

השמש עלתה. הפליז של זהבה צפצף מגבעת הנוער. האדמירל עברה על החוף, הסתכלה עליו, ועברה הלאה, בלי להתקרב. אולי כי היא אמא, והיא ידעה.

* * *

בארוחת הבוקר, הכיסא שלו היה ריק.

"איפה דניאל?" שאלה ליהי.

"במזח," אמר נדב. "ראיתי אותו מהחלון. הוא יושב שם מארבע וחצי. אני יודע את השעה כי שמעתי את הדלת. הוא סגר אותה בעדינות מאוד. זאת לא הייתה סגירה רגילה. סגירה רגילה לוקחת 0.4 שניות. זאת לקחה שנייה וחצי."

"אולי הוא חולה?" שאלה ליהי.

"אולי הוא כועס על חיפוש המטמון," הציעה שירה. "שמאיה גנבה לנו את הרמז האחרון."

"דניאל לא כועס על דברים כאלה," אמר נדב.

אלון, שישב עם הלחמנייה, לא אמר כלום. הוא הסתכל לכיוון החלון, לכיוון המזח, הרבה זמן. ואז קם, לקח מהשולחן לחמנייה נוספת, ותפוח, ועטף אותם במפית. והלך.

הוא חזר אחרי חמש דקות. בלי הלחמנייה, בלי התפוח. הוא התיישב, ולא הסביר.

"נו?" שאלה ליהי.

"הוא שם," אמר אלון.

"והוא בסדר?"

אלון חשב. "לא," אמר. ואחרי רגע: "אבל הוא שם."

* * *

מהמזח, דניאל שמע את הצעדים של אלון לפני שראה אותו. אלון הלך כמו שהוא דיבר: מעט, ורק כשצריך.

אלון לא שאל כלום. הוא התיישב לידו, בקצה, עם הרגליים מעל המים, במרחק של זרוע. הוא הניח בין שניהם את המפית עם הלחמנייה והתפוח. ואז הוא הוציא מהכיס גרעין חמנייה אחד, והניח אותו על הקרש של המזח, ליד היד של דניאל, כמו שהניח את הגרעין על השולחן ביום שזהבה הודיעה על השבוע הרביעי. אני בפנים.

הם ישבו ככה דקה. אולי שתיים. הכנרת זזה מתחתיהם בשקט.

"אמא שלי," אמר דניאל. זה כל מה שהוא אמר. זה היה מספיק.

אלון הנהן. לא הנהון של אני מבין, כי אלון לא העמיד פנים שהוא מבין דברים שלא עברו עליו. הנהון של שמעתי. ואז הוא קם, טפח לו פעם אחת על הכתף, בכבדות, כמו שטופחים על סוס, והלך.

דניאל לא אכל את הלחמנייה. אבל את הגרעין הוא שם בכיס של הסוודר.

בעשר, בשיעור השייט, דניאל הופיע.

הוא הופיע בדיוק בעשר, כמו תמיד. עם השריקה של קובי על הצוואר, עם חגורת הצלה של עוזר מדריך, עם הכובע הכחול הישן, הפעם על הראש. הוא לא דיבר עם אף אחד. הוא הלך ישר לסירה של יובל, שחף 3, ועזר ליובל להיכנס, עם הידיים הרועדות שלו ועם המשקפיים שקשר מאחורי הראש בגומי, כדי שלא ייפלו.

"אמרת שתהיה בסירה לידי," אמר יובל.

"אני כאן," אמר דניאל.

הוא שט ליד שחף 3 כל השיעור, בסירה מספר ארבע, קרוב מספיק כדי שיובל יראה אותו כל הזמן, ורחוק מספיק כדי שיובל ירגיש שהוא שט לבד. יובל בכה פעם אחת, בהתחלה, ואז הפסיק, ואז, בסוף, כשסובב את הסירה ליד הסלע הגדול, צחק. דניאל חייך אליו. זה היה החיוך היחיד שלו באותו יום.

כשהשיעור נגמר, הוא עזר ליובל לצאת, קשר את הסירה, וחזר למזח. לקצה. וישב.

* * *

מאיה ראתה את כל זה מהחוף. היא ראתה, יותר נכון, את החלק האחרון.

היא באה לאסוף את יובל, ויובל רץ אליה, רטוב, מאושר, עם משקפיים קשורים בגומי, וצעק "מאיה! סובבתי את הסירה! לבד! כמעט לבד!" והיא הרימה אותו, וסובבה אותו באוויר, ושמחה בשבילו, באמת. אבל מעבר לכתף שלו, היא ראתה את דניאל. יושב בקצה המזח. עם הגב לכולם. עם כובע ישן ומכוער על הראש.

ובאחת עשרה, כשהתחיל מרוץ השליחים המשפחתי של גביע הגלים, הגרביים הרטובות עמדו על הקו עם שבעה חברים במקום שמונה.

"איפה האח הגדול?" שאל רועי מהכרישים, בקול רם. "הוא לא בא?"

"הוא לא מרגיש טוב," אמרה ליהי.

"הוא במזח," אמר מישהו מהלימונים. "יושב שם כל היום. אולי הוא עושה פרצוף של האח העצבני בשביל הסרטון הבא."

כמה צחקו.

בן לא צחק. הוא עמד בסוף השורה של הגרביים הרטובות, עם רגל אחת על הקו, והסתכל על רועי מבט ארוך כל כך, שרועי הפסיק לחייך והתעסק פתאום בשרוך שלו. ואז בן הסתובב לליהי.

"אני רץ פעמיים," אמר. "את הקטע שלי ואת הקטע שלו."

"מותר?" שאלה ליהי.

"לא אכפת לי," אמר בן. וזהבה, שעמדה ליד הקו עם המשרוקית, שמעה, וחשבה, ולא אמרה כלום, וזה היה כמו להגיד כן.

מאיה לא צחקה. אבל היא הסתכלה על המזח, ומשהו בתוכה, משהו שעבד אצלה כבר שלושה שבועות, אמר: הנה. זה מה שהוא. הוא הפסיד אתמול, בחיפוש המטמון, ועכשיו הוא עושה פרצופים. משאיר את הקבוצה שלו לבד. משאיר את אח שלו לבד. זה היה קל לחשוב את זה. זה היה כמו ללכת בשביל שכבר הלכת בו הרבה פעמים.

אבל אז היא הסתכלה על יובל, שעדיין החזיק לה ביד, עם המשקפיים בגומי. ועל זה שדניאל שט לידו כל השיעור. ועל המחסן, אתמול, בחושך.

איך ידעת?

השביל, פתאום, היה קצת פחות ברור. כמו מפה של זהבה, שבה הכול נראה קרוב, עד שמתחילים ללכת.

"מאיה?" שאל יובל. "למה את עושה פרצוף?"

"אני לא עושה פרצוף."

"את עושה פרצוף של אח עצבני," אמר יובל. "אבל של אחות."

* * *

בן ראה הכול.

הוא ראה את הכיסא הריק בארוחת הבוקר. הוא ראה את אלון יוצא עם לחמנייה, וחוזר בלי. הוא ראה את דניאל בשיעור השייט, עם הכובע. הוא ראה את המזח, בכל פעם שעבר ליד המים, כלומר בערך עשרים פעמים, כי פתאום היו לו הרבה סיבות לעבור ליד המים.

הוא לא הבין. ואז, בצהריים, הוא כן הבין.

כי בצהריים, הוא עבר ליד המזח בפעם העשרים ואחת, ודניאל לא ראה אותו, כי דניאל הסתכל על משהו שהחזיק ביד. בן היה קרוב מספיק כדי לראות. זאת הייתה תמונה. תמונה קטנה, מודפסת, מקופלת באמצע, עם קו לבן של קיפול שחצה אותה.

בן הכיר את התמונה. הוא ראה אותה כל יום, כבר שנה, על השידה בחדר של דניאל, כשהיה עובר במסדרון. אישה עם שיער רטוב, עם כובע כחול, צוחקת, על סירה.

הוא הכיר גם את הכובע. הוא היה על הראש של דניאל.

בן עמד על החוף, עם הידיים בכיסים, ולא זז.

הוא ידע, כמו שכולם בבית ידעו, שאמא של דניאל מתה בקיץ. אף אחד לא אמר לו בדיוק מתי. הוא גם לא שאל. זה לא היה עניין שלו. הוא היה עסוק בלשנוא את כולם, וזה לקח הרבה זמן.

אבל עכשיו הוא עמד על החוף, והסתכל על הגב של דניאל, על הכתפיים, שהיו נמוכות יותר מבדרך כלל, כמו שלו היו, כשהוא שכב עם הפנים לקיר בצריף שפמנון, עם שתי מילים בטלפון.

הוא לא הלך לשם. הוא לא ידע מה אומרים. הוא לא אמר כלום.

הוא הוציא את הטלפון.

בן: אמא

אמא: מה קרה?? אתה בסדר??

בן: אני בסדר. זה לא אני. זה דניאל. הוא כל היום על המזח. מארבע בבוקר. הוא לא אוכל. יש לו כובע ישן ותמונה.

שלוש נקודות. הן הופיעו ונעלמו הרבה זמן.

אמא: איזה תאריך היום, בני?

בן בדק. הוא כתב לה את התאריך.

הנקודות הופיעו שוב, ונעלמו, ושוב.

אמא: אוי. אוי, מתוק שלי.

אמא: תודה שסיפרת לי. באמת. אני מתקשרת אליו.

בן: אל תגידי לו שאני אמרתי

אמא: לא אגיד.

בן: מבטיחה?

אמא: מבטיחה. בן?

בן: מה

אמא: אני גאה בך.

בן הסתכל על זה. הוא לא ענה. הוא הכניס את הטלפון לכיס, ונשאר לעמוד על החוף עוד הרבה זמן, עם הידיים בכיסים, ועם העיניים על המזח, כאילו מישהו צריך לשמור.

* * *

בארבע אחר הצהריים, הטלפון של דניאל צלצל.

הוא הסתכל על המסך. מיכל.

הוא כמעט לא ענה. הוא כמעט שם את הטלפון בחזרה בכיס, ונתן לו לצלצל, כמו שנתן לאבא לצלצל בבוקר, פעמיים, כי לא היה לו כוח לשמוע את הקול של אבא ביום הזה, כשהוא יודע שאבא יבכה ויעמיד פנים שהוא לא.

אבל משהו גרם לו לענות.

"הלו?"

"דני," אמרה מיכל. היא לא שאלה מה שלומו. היא לא אמרה אני יודעת איזה יום היום. היא רק אמרה, בקול רך ויציב, כמו מישהי שמחזיקה צד של סירה: "אתה יכול לא לדבר. אני רק רציתי שתדע שאני פה."

דניאל הסתכל על הכנרת.

"מי אמר לך?" שאל.

מיכל שתקה רגע. "מישהו," אמרה. "מישהו שחשב שאולי תרצה שיתקשרו."

מאחוריו, על החוף, מישהו נמוך, עם ידיים בכיסים, הסתובב והלך מהר מאוד לכיוון המגרש, כמו מי שנזכר שיש לו משהו דחוף, כמו לא להיות שם.

מה שקורה במחנה פרק 35: היום של אמא - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין