שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 61: התאומות רבות

הבוקר שאחרי הקלפים התחיל, כמו הרבה בקרים רעים, בחביתה.

הבוקר שאחרי הקלפים התחיל, כמו הרבה בקרים רעים, בחביתה.

פראו פוגל הכינה חביתות לכל הפנסיון, ובכל אחת היה בדיוק אותו מספר של חתיכות עגבנייה, כי פראו פוגל האמינה שצדק מתחיל בארוחת בוקר. נועה ירדה ראשונה, שמונה דקות לפני כולם, כמו תמיד. היא התיישבה ליד השולחן העגול, השולחן של הקלפים, וראתה עליו, בין הסוכרייה לסלסלת הלחם, קלף אחד שנשכח. מלכת לבבות.

היא הפכה אותו, כך שהמלכה תסתכל על השולחן.

אחר כך ירדה סבתא רות, עם המשקפיים האדומים ועם הקול הצרוד, ואחריה אלה, ושתיהן צחקו על משהו שנועה לא שמעה. סבתא רות התיישבה ליד אלה. לא ליד נועה. ליד אלה.

"בוקר טוב, נועי," אמרה סבתא רות, ושלחה לה נשיקה באוויר מעבר לשולחן. נשיקה באוויר. מעבר לשולחן.

"בוקר טוב," אמרה נועה. וחתכה את החביתה שלה לריבועים שווים לגמרי, כי כשהעולם לא מסודר, לפחות החביתה יכולה להיות.

* * *

זה התחיל בדברים קטנים. נועה אחר כך ניסתה לספור אותם, ברשימה, והגיעה לשבעה.

אחד: שירה מזגה לאלה תה ראשונה. שתיים: שירה אמרה "טל" בטעות, ותיקנה, ואלה צחקה, וכולם צחקו, כאילו זאת בדיחה משפחתית ישנה, כשבעצם היא בת יום. שלוש: סבתא רות הוציאה מהתיק את חפיסת הקלפים הכחולה, הרכה, של לוטה, ונתנה אותה לאלה. "שיהיה לך," היא אמרה. "את משחקת כמוה."

את החפיסה הזאת נועה ראתה כל חייה. על השולחן אצל סבתא בניו יורק, בכל חג. היא אף פעם לא שאלה אם אפשר לקבל אותה. כי חשבה שיש זמן.

ארבע, חמש ושש היו קטנים יותר, ונועה לא הייתה גאה בהם. שבע היה כשאדם, שקם לקחת עוד קפה, טפח לאלה על הראש בדרך, ואמר "בוקר טוב, חתלתולה", ורק אחר כך, כמעט כמחשבה שנייה, טפח גם לנועה.

"אני הולכת להביא את המחברת," אמרה נועה, ועלתה למעלה, ולא הביאה שום מחברת.

* * *

המריבה עצמה הייתה בשעה עשר ועשרים, בחדר 17, מול הלוח.

אלה נכנסה בלי לדפוק. עם החפיסה הכחולה ביד, ועם הפנים המאירות של מי שישנה ארבע שעות בלבד ולא מתחרטת על אף אחת מהן.

"נועה! סבתא אמרה שהיום אחרי הצהריים היא לוקחת אותי לרובע השני. לראות איפה לוטה גרה. את באה?"

"היא לוקחת אותך," אמרה נועה. "אז היא לוקחת אותך."

אלה עצרה. "מה זה אמור להגיד?"

"כלום." נועה סידרה פתק על הלוח, שלא היה צריך סידור. "זה אומר שהיא לוקחת אותך. בגלל זה אמרתי את זה."

"את כועסת."

"אני לא כועסת. אני מסדרת."

"את מסדרת כשאת כועסת," אמרה אלה. "אני כבר יודעת. את מסדרת, ואת מקמטת את האף."

נועה הפסיקה לקמט את האף. זה היה קשה מאוד.

"טוב," היא אמרה, והסתובבה. "את רוצה לדעת? בסדר. שתים עשרה שנה הייתה לי סבתא. ואמא. ומקום ליד השולחן. ועכשיו את פה חודש, ופתאום הכול שלך. החפיסה של לוטה. הלילה עם הקלפים. 'חתלתולה'. אפילו אבא שלי טופח לך על הראש ראשונה."

"אבא שלך," אמרה אלה, ומשהו בקול שלה נהיה דק. "שמעת את עצמך? אבא שלך."

"נו, הוא כן אבא שלי. הוא גידל אותי. את בכלל לא…"

נועה עצרה. מאוחר מדי. המילים כבר יצאו, כמו כדור שנבעט לכיוון חלון, ואין דרך להחזיר אותו לרגל.

אלה החווירה. ואחר כך האדימה. ואחר כך, וזה היה הכי מפחיד, היא חייכה. חיוך קטן, קר, שנועה לא ראתה עליה אף פעם.

"נכון," אמרה אלה. "אני בכלל לא. אני הבת שמתה. סליחה שקמתי לתחייה בלי לבקש רשות. בפעם הבאה אני אמלא טופס. את אוהבת טפסים."

"זה לא מה ש…"

"ואת יודעת מה עוד?" עכשיו הקול של אלה כבר לא היה קר. הוא היה חם מאוד, חם כמו תנור של קלרה. "לפחות לי לא היה צריך רשימה כדי שיאהבו אותי. לפחות אני לא צריכה להגיע שמונה דקות מוקדם לכל מקום, כדי שאף אחד לא ישכח שאני קיימת."

השקט בחדר היה כזה, שאפשר היה לשמוע את הנעצים על הלוח.

נועה פתחה את הפה. וסגרה אותו. כי לא הייתה לה תשובה. כי זה היה נכון. וכשמשהו נכון וגם אכזרי, אין לו תשובה, יש לו רק כאב.

"תודה," היא אמרה בשקט. "עכשיו אני יודעת מה את חושבת עליי."

והיא יצאה. עברה את אלה בדלת, בלי לגעת בה, מה שהיה קשה, כי הדלת הייתה צרה. וירדה במדרגות, ועברה ליד הפסנתר של פראו פוגל, ויצאה לרחוב.

אלה עמדה רגע בחדר. עם החפיסה ביד. אחר כך היא זרקה אותה על המיטה של ליבי, והקלפים התפזרו, ומלכת הלבבות נפלה על הרצפה, הפוכה.

ואחר כך גם היא יצאה. אבל דרך החלון שבמדרגות האחוריות, כי היא לא רצתה לעבור באותה דלת.

* * *

ליבי וג'ס חזרו מהמכולת עם שקית של עוגיות שוקולד ומצאו חדר ריק, קלפים על המיטה, ופתק אחד על הלוח, בכתב היד המסודר של נועה, שנכתב כנראה לפני הכול: "לבדוק: פליקס, לינץ."

"מה קרה פה?" שאלה ג'ס.

ליבי הרימה את מלכת הלבבות מהרצפה. "דרמה," היא אמרה, בקול של מומחית. "דרמה אמיתית. ולא שלי. ואני בכלל לא נהנית מזה."

בתוך חמש דקות היה מטה חירום בחדר האוכל. גרטה פתחה את המחברת הירוקה וכתבה "נעדרות: 2". לוקאס, שהיה באמצע לחמנייה, הפסיק ללעוס, וזה, כולם ידעו, היה סימן לחומרת המצב.

"אסור לספר להורים," אמרה ליבי. "הם יעשו מזה עניין."

"זה עניין," אמרה ג'ס.

"אז אסור שהם יעשו מזה עניין יותר גדול."

גרטה חילקה אזורים. היא וג'ס יבדקו את הפארק ואת התחנה. ליבי ולוקאס את הרחובות לכיוון המרכז. "ותחזרו עד שתים עשרה," היא אמרה, "או שאני קוראת לכולם, כולל השוטרת הובר, כולל החתול."

ליבי ולוקאס הלכו ברחוב ארוך, והסתכלו לכל הכיוונים, ואחרי שלושה רחובות ליבי שמה לב שלוקאס לא מסתכל לשום כיוון. הוא הולך עם האף.

"מה אתה עושה?"

"מריח," אמר לוקאס.

"לוקאס, זה לא הזמן לאכול."

"אני לא מחפש אוכל. אני מחפש את אלה." הוא עצר בפינה, ונשם עמוק. "כשאלה עצובה, היא הולכת למאפייה. תמיד. בזלצבורג היא הולכת לקלרה. פה אין קלרה, אבל יש מאפיות. אז אני מחפש את הריח של לחם חם. ושל קינמון. היא אוהבת קינמון כשהיא עצובה."

ליבי הסתכלה עליו. ואחר כך עשתה משהו שהפתיע גם אותה: עצמה עיניים ונשמה גם היא. "נועה," היא אמרה, "כשהיא עצובה, היא הולכת למקום הכי שקט שיש. אבל עם ריח של עוגה. כי היא אוהבת לחשוב ליד עוגה. היא אומרת שזה מסדר לה את המחשבות."

"אז שתיהן הולכות לפי הריח של מאפייה," אמר לוקאס, "רק לכיוונים הפוכים."

"שתיהן עושות את אותו דבר," אמרה ליבי, "ושתיהן בטוחות שהן הפוכות."

והם הלכו אחרי האף. שניהם. והגיעו בדיוק לאותה מאפייה. ולא מצאו שם אף אחת. רק את קלרה, שעמדה בתור עם בני.

* * *

את נועה מצא בני.

לא בגלל שהוא חיפש טוב. בני לא חיפש בכלל. הוא הלך לקנות עיתון, ופנה שמאלה במקום ימינה, כמו תמיד, והגיע לגן קטן עם ספסלים, ושם, על הספסל האחרון, ליד ברז מים, ישבה נועה, עם הברכיים צמודות לחזה.

"נועה'לה," הוא אמר, והתיישב לידה, וקיבל ממנה מבט של "לא עכשיו". הוא לא זז. הוא פשוט פתח את העיתון, והחזיק אותו הפוך, ולא אמר כלום.

אחרי שלוש דקות נועה אמרה: "העיתון הפוך."

"באמת?" אמר בני. "חשבתי שהחדשות היום פשוט מבולבלות."

היא כמעט צחקה. כמעט. ואז, במקום לצחוק, היא בכתה. ובני הניח את העיתון, ונתן לה את הכתף שלו, שהייתה רכה ומריחה מקפה ומטיפוס הרים.

"אמרתי לה משהו נורא," היא אמרה, לתוך הכתף. "והיא אמרה לי משהו יותר נורא. והכי נורא שהיא צדקה."

"את יודעת," אמר בני, "שכשאמא שלך הייתה בת שבע, ואני בן עשר, היא תפסה אותי בוכה כי סבתא קנתה לה פסנתר, ולי רק כדור?"

"ומה קרה?"

"היא נתנה לי לנגן. כל יום. עשר דקות. והייתי נורא. הכי נורא בעולם. והיא ישבה לידי, וסבלה, ולא אמרה מילה." הוא חייך. "אחים לא מתחלקים בדברים כי זה הוגן. הם מתחלקים כי אחרת זה בודד מדי."

* * *

את אלה מצאה קלרה. על גג.

לא גג גבוה. גג של מחסן קטן מאחורי מאפייה ברחוב צדדי, שאפשר היה לטפס עליו מעל פח זבל, וקלרה, שהכירה את אלה מאז שהייתה תינוקת, ידעה בדיוק איפה לחפש: במקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו בלי סולם, ליד ריח של קינמון.

קלרה לא טיפסה. היא עמדה למטה, עם שקית נייר, וזרקה אותה למעלה. אלה תפסה. בתוכה היה שנעק קינמון, חם.

"אני לא רעבה," אמרה אלה.

"אני יודעת," אמרה קלרה. "זה לא בשביל רעב. זה בשביל הידיים. שיהיה להן מה להחזיק."

אלה החזיקה. ואחרי זמן אמרה, מלמעלה: "היא אמרה שאני בכלל לא. ואני אמרתי לה שהיא צריכה רשימה כדי שיאהבו אותה. זה היה מרושע, נכון?"

"מאוד," הסכימה קלרה. "זה היה מרושע מצוין. כמעט מקצועי."

"דודה!"

"אני יודעת מאיפה זה בא," אמרה קלרה, ופתאום הקול שלה היה רך. "כשאנה התחתנה עם תומאס, הייתי בטוחה שאיבדתי אחות. הייתי בטוחה שעכשיו יש לה מישהו אחר, ולי לא נשאר מקום. ואמרתי לה דברים. אוי, איזה דברים. ואז היא באה למאפייה, באמצע הלילה, ולשה איתי בצק עד הבוקר, בלי לדבר." היא הרימה את הראש. "אחיות זה לא מי שמסכימות. אחיות זה מי שבאות ללוש, גם אחרי שהכול נשרף."

אלה הסתכלה על השנעק בידיים שלה. היא חשבה על נועה. על שמונה הדקות המוקדמות. על הרשימות. ועל זה שאף אחד, אף פעם, לא חיכה לה שמונה דקות לפני הזמן.

"איפה היא?" היא שאלה.

"בני מצא אותה," אמרה קלרה, והראתה לה את הטלפון. "היא בסדר. היא שואלת איפה את."

אלה לא ענתה. אבל היא ירדה מהגג. לאט. ולא דרך הפח, אלא דרך הצד, כמו מישהי שמתכוונת להגיע למקום מסוים, ולא סתם לברוח ממקום אחר.

* * *

בפנסיון, בחדר 17, סבתא רות עמדה מול המיטה של ליבי, ואספה את הקלפים אחד אחד. היא לא שאלה אף אחד מה קרה. היא לא הייתה צריכה. ארבעים שנה של כיתות לימדו אותה שחפיסה מפוזרת על מיטה היא תמיד סימן של מריבה, אף פעם לא של משחק.

היא ספרה את הקלפים. חמישים ואחד. חסר אחד. היא חיפשה מתחת למיטה, ומאחורי הווילון, ולא מצאה. ואז ראתה את ליבי בדלת, מתנשמת, עם מלכת הלבבות ביד.

"זה שלך?" שאלה ליבי.

"זה של שתיהן," אמרה סבתא רות, ולקחה את הקלף, והחזירה אותו לחפיסה, בדיוק באמצע. "ואני, זקנה טיפשה, נתתי אותו רק לאחת."

החצי השני שלי פרק 61: התאומות רבות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין