שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 60: סבתא רות

בשדה התעופה של וינה יש קיר זכוכית גדול, ומאחוריו יוצאים הנוסעים, עם מזוודות, ועם פנים עייפות, ועם החיפוש הזה בעיניים, של מי שמחפש מישהו בקהל.

בשדה התעופה של וינה יש קיר זכוכית גדול, ומאחוריו יוצאים הנוסעים, עם מזוודות, ועם פנים עייפות, ועם החיפוש הזה בעיניים, של מי שמחפש מישהו בקהל.

סבתא רות לא חיפשה. סבתא רות יצאה ראשונה, לפני כולם, עם מזוודה סגולה ענקית על גלגלים, שאחד מהם חרק, עם תיק יד בגודל של תיק גב, ועם כובע קש, למרות שבחוץ היה סתיו. היא הייתה נמוכה, ורזה, עם שיער לבן קצר, ועם משקפיים אדומים, ועם הליכה של מישהי שיודעת לאן היא הולכת גם כשהיא לא יודעת.

"סבתא!" צעק תום, ורץ.

היא עצרה, ופתחה ידיים, ותום נכנס לתוכן כמו כדור לסל. "תומי," היא אמרה, בקול צרוד, נמוך, עם צחוק בפנים. "גדלת. או שאני התכווצתי. בגיל שלי, שני הדברים קורים בבת אחת." היא הוציאה מהתיק שקית. "ארבעה מגנטים. אחד מניו יורק. אחד מהמטוס. אחד מהדיוטי פרי. ואחד שגנבתי מהמקרר של השכנה, אז אל תגיד לה."

תום הסתכל על השקית כמו על אוצר של פיראטים.

אחר כך היא חיבקה את נועה. חיבוק חזק, קצר, עם ריח של נייר ישן וקפה, כמו חנות ספרים, כמו תמיד. "נועי," היא אמרה. "את נראית עייפה. זה טוב. ילדים לא עייפים לא עושים כלום מעניין."

ואחר כך את שירה. וזה היה חיבוק ארוך. בלי מילים. רק ידיים, וראש על כתף, ואמא ובת, באמצע שדה תעופה, כשמסביב אנשים מושכים מזוודות ומסתכלים הצידה בנימוס.

* * *

ואז היא ראתה את אלה.

אלה עמדה קצת מאחור. ליד אנה ותומאס. היא לא רצתה לבוא. היא אמרה את זה בבוקר, שלוש פעמים. "זאת סבתא שלה, לא שלי." ואנה אמרה, בשקט: "היא נסעה אחת עשרה שעות. לא בשבילי."

סבתא רות שחררה את שירה. והסתכלה. לא כמו מבוגרים אחרים, שמסתכלים מנועה לאלה ובחזרה, כדי להבין מי זאת מי. היא הסתכלה רק על אלה. ישר. ארוך. כמו שמסתכלים על תמונה שמחכים לה הרבה שנים, ולא בטוחים אם היא תיראה כמו שדמיינו.

היא ניגשה. לאט. והמזוודה הסגולה חרקה מאחוריה.

היא עצרה מול אלה. והושיטה יד, והניחה אותה על הלחי שלה. יד קטנה, יבשה, חמה, עם טבעת זהב דקה.

"שלום, טל," היא אמרה.

ואחרי שנייה, בלי להוריד את היד: "אלה. אני יודעת. התאמנתי על זה כל הטיסה. אמרתי 'אלה' מאה פעמים. האיש שישב לידי חשב שאני מתפללת. הוא נחר בפורטוגזית, אז לא היה לו מה להגיד."

אלה צחקה. בלי להתכוון. הצחוק פשוט יצא.

"את יכולה לקרוא לי טל," היא אמרה, ולא ידעה למה. "לפעמים. אם את רוצה."

"לפעמים," הסכימה סבתא רות. "בימי שלישי. ואת יכולה לקרוא לי סבתא. או רות. או 'הזקנה עם המזוודה'. אני עונה לכולם."

* * *

בפנסיון "אמליה", סבתא רות פגשה את כולם, ואף אחד לא היה מוכן.

היא לחצה יד לתומאס, ואמרה: "אתה האבא. אתה נראה כמו מישהו שמגהץ גרביים." תומאס, שבאמת גיהץ גרביים, לא ידע מה לענות.

היא עמדה מול אנה הרבה זמן. אנה, עם הסינר, עם הקמח על האף, עם העיניים שכבר התחילו להתמלא, כי אנה תמיד ידעה מה הולך לקרות עוד לפני שהוא קורה.

"את גידלת אותה," אמרה סבתא רות. "שתים עשרה שנה. בלי לדעת. הכול לבד." היא החזיקה את הידיים של אנה בשתי ידיה. "זה עושה אותך משפחה. בין אם את רוצה, ובין אם לא. ואני מזהירה אותך: המשפחה הזאת מדברת הרבה, ואוכלת מהר, ושרה לא טוב."

אנה בכתה. וסבתא רות נתנה לה ממחטה מהתיק. ממחטת בד, מגוהצת, עם ר' רקומה בפינה.

ואז היא הסתובבה אל בני.

"בנימין," היא אמרה.

בני, שעמד בפינה עם זר פרחים, כאילו הוא מחכה לראיון עבודה, הזדקף. "אמא."

"רזית."

"אני אוכל, אמא."

"אתה אוכל לחם. זה לא אוכל, זה רקע." היא הסתכלה מעבר לכתף שלו. על קלרה. שעמדה מאחוריו, עם כוס קפה, ומשהו בפנים שלה שנועה לא ראתה קודם: פחד קטן. "ומי זאת?"

"זאת קלרה," אמר בני. ואחרי שנייה, בקול יותר נמוך, ויותר גאה: "היא אופה."

סבתא רות הסתכלה על קלרה. מלמעלה למטה. מלמטה למעלה. על הידיים של קלרה, עם הכוויות הקטנות של התנור. על הקפה, שקלרה הכינה, כנראה, בשביל בני.

"סוף סוף," אמרה סבתא רות. "ארבעים ושש שנה אני מחכה שמישהו יאכיל אותו כמו שצריך." והיא לקחה את הקפה מהיד של קלרה, ולגמה, והנהנה. "טוב. טוב מאוד. את נשארת."

קלרה צחקה. ובני הסמיק עד האוזניים.

את הבלשים היא פגשה בארוחת הערב. היא הסתכלה על ליבי, ואמרה: "את השחקנית." ליבי שאלה איך היא יודעת. "את נכנסת לחדר כאילו יש מחיאות כפיים," אמרה סבתא רות. "גם אני הייתי כזאת." על ג'ס היא אמרה: "את זאת שיודעת כמה זה עולה." על גרטה: "ואת זאת שרושמת." ועל לוקאס, אחרי שראתה אותו מסיים שתי מנות קינוח: "ואתה, אני רואה, בדיאטה."

"הייתי," אמר לוקאס. "אצל מישהי אחרת."

סבתא רות הרימה גבה. "ומי זאת המישהי?"

"אחות," אמרה גרטה, בזהירות. "מבית החולים. היא עוזרת לנו. היא אופה עוגיות לכל המחלקה. כל יום שישי."

סבתא רות לקחה עוד ביס מהשטרודל. "כל יום שישי," היא חזרה. "לכל המחלקה." היא לעסה. "אני לימדתי ארבעים שנה בבית ספר. ולמדתי דבר אחד: מי שמביא עוגה לכולם, כל שבוע, רוצה שכולם יאהבו אותו. וזה בסדר. אבל צריך לשאול למה הוא צריך את זה כל כך."

גרטה, בלי להסתכל על אף אחד, פתחה את המחברת מתחת לשולחן.

* * *

בערב, אחרי ארוחה גדולה מדי, כשכולם כבר הלכו לחדרים, סבתא רות ישבה בחדר האוכל, ליד השולחן העגול בפינה, ופתחה חפיסת קלפים. חפיסה ישנה, רכה מרוב שימוש, עם גב כחול ועם פינות מעוגלות.

"מי משחקת רמי?" היא שאלה את החדר. החדר היה כמעט ריק. רק אלה, שישבה ליד החלון, עם ספר שלא קראה.

"אני לא יודעת לשחק," אמרה אלה.

"מצוין," אמרה סבתא רות. "אז אני אנצח. שבי."

אלה ישבה.

בהתחלה, סבתא רות ניצחה. שלוש פעמים. בלי רחמים. "אני לא נותנת לנכדים לנצח," היא הסבירה. "זה חינוך גרוע. כשתנצחי אותי, תדעי שזה אמיתי."

בפעם הרביעית, אלה כמעט ניצחה.

בפעם החמישית, היא ניצחה.

סבתא רות הסתכלה על הקלפים. ועל אלה. והורידה את המשקפיים האדומים. "את סופרת קלפים," היא אמרה. לא בכעס. בהשתאות.

"אני… זוכרת מה יצא," אמרה אלה. "זה לא בכוונה. זה כמו מוזיקה. אני שומעת מה חסר."

סבתא רות שתקה רגע. ואז אמרה, בקול אחר, רך יותר: "אמא שלי הייתה ככה. סבתא של אמא שלך. לוטה. היא שמעה הכול. כל צליל. כל קלף. היא ניגנה בפסנתר בלי תווים, ושיחקה קלפים כמו גנבת, ואף אחד במשפחה לא הצליח לנצח אותה. עד שהיא הייתה בת תשעים."

"שירה אמרה," אמרה אלה לאט, "שיש לי שמיעה מוחלטת. כמו לסבתא שלה."

"לוטה," אמרה סבתא רות. "כן." היא חילקה שוב. "את יודעת איפה לוטה נולדה?"

אלה הנידה בראש.

"פה," אמרה סבתא רות. "בווינה. ברובע השני. ליד הנהר. היא הייתה בת תשע כשהיא עזבה. עם מזוודה קטנה, ועם רכבת, ועם פתק בכיס. היא לא חזרה לפה אף פעם. אף פעם. אבל כל החיים היא דיברה על העוגות של וינה, ועל הפסנתר שנשאר בדירה, ועל הנהר." היא הניחה קלף. "ועכשיו, יש לה נינה, שגדלה פה. בתוך העוגות. ליד הנהר. עם השמיעה שלה."

אלה הסתכלה על הקלפים ביד, ולא ראתה אותם.

"זה לא מקרה," אמרה סבתא רות. "אני לא מאמינה במקרים. אבל אני מאמינה שלפעמים העולם מחזיר דברים. באיחור. בצורה מוזרה. כמו מזוודה שהלכה לאיבוד בשדה התעופה, וחוזרת אחרי חודש, עם מדבקות מארצות שלא היית בהן."

"ועכשיו," אמרה סבתא רות, והתקרבה, והנמיכה את הקול, "אני אלמד אותך את הטריק של לוטה. היא לימדה אותו רק לי. לא לשירה, כי שירה ישרה מדי. ולא לבני, כי בני היה מספר לכולם." היא הראתה לאלה איך מחזיקים את הקלפים, כך שהיריב חושב שיש לך זוג, כשבעצם אין לך כלום.

"זה רמאות," אמרה אלה, בהתלהבות.

"זה תיאטרון," תיקנה סבתא רות. "רמאות זה כשתופסים אותך."

* * *

הן שיחקו עד חצות.

סבתא רות סיפרה. על לוטה, ועל ניו יורק, ועל איך שירה, בגיל שש, ניגנה בפסנתר את השיר של משאית הגלידה, אחרי ששמעה אותו פעם אחת. על בני, שבגיל עשר הלך לאיבוד בגן החיות, ונמצא אחרי שלוש שעות, אצל הפינגווינים, מסביר לשומר על ההיסטוריה של הפינגווינים. על סבא שמואל, שכבר לא חי, שהיה מספר בדיחות גרועות "כמו אדם, רק בלי גשרים".

ואלה סיפרה. על זלצבורג. על העוגות של אנה, שהיו שורפות ואחר כך מצילות. על תומאס, שמגהץ גרביים. על לוקאס וגרטה. ועל ספינת תיירים, ביום אחד בקיץ, ועל ילדה זהה על הסיפון.

"ובכל השנים האלה," שאלה סבתא רות, וערבבה, "לא הרגשת שחסר משהו?"

אלה חשבה. ברצינות. "לא ידעתי שחסר," היא אמרה. "אבל עכשיו, כשזה פה… אני מבינה שהייתה פינה ריקה. כמו בפאזל. שלא שמים לב אליה, עד שמישהו מניח את החתיכה. ואז היא נראית… ברורה. כאילו תמיד הייתה צריכה להיות שם."

סבתא רות לא אמרה כלום. היא רק הניחה יד על היד של אלה, מעל הקלפים, ולחצה פעם אחת.

* * *

נועה ירדה בחצות, לשתות מים.

היא עמדה על המדרגה האחרונה, בחושך, ליד הפסנתר של גברת פוגל, והסתכלה לתוך חדר האוכל. שם, ליד השולחן העגול, באור של מנורה אחת, ישבו סבתא רות ואלה. ראש אל ראש. קלפים. צחוק נמוך, צרוד, של סבתא, וצחוק גבוה, של אלה, ביחד. וסבתא רות אמרה משהו, ואלה צחקה כל כך, שהיא נאלצה להחזיק את הבטן.

נועה עמדה שם. ולא נכנסה.

כי סבתא רות אף פעם לא שיחקה איתה קלפים עד חצות. היא תמיד אמרה "מחר, נועי, מחר." ועכשיו, בחצות, היא מספרת לאלה על לוטה. שנועה שמעה עליה רק פעם אחת, בקצרה, בחג.

זה היה טיפשי. נועה ידעה שזה טיפשי. אלה חיכתה שתים עשרה שנה לסבתא. נועה הייתה עם סבתא כל החיים. אבל משהו קטן, ומר, כמו התה של ד"ר פוקס, עמד לה בגרון, ולא ירד.

היא חזרה למעלה, בלי לשתות.

ובחדר 17, במיטה, היא דפקה על הקיר. שלוש, שתיים, ואחת קטנה.

אף אחד לא ענה. כי אלה, בצד השני, עוד לא הייתה בחדר. אלה עוד הייתה למטה. עם סבתא.

ונועה, בפעם הראשונה מאז שנפגשו על הספינה, שכבה בחושך, ליד קיר שלא עונה, והרגישה, משום מה, כמו חצי.

החצי השני שלי פרק 60: סבתא רות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין