שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 59: מי חתך את הקלטת?

לפני שהלכו למרגרטה, גרטה כינסה ישיבה. קצרה. בעמידה. ליד הלוח.

לפני שהלכו למרגרטה, גרטה כינסה ישיבה. קצרה. בעמידה. ליד הלוח.

"כללים," היא אמרה. "אחד: אנחנו לא מספרים לה על כתב היד. שתיים: אנחנו לא מספרים לה על הארון של הטפסים. שלוש: אנחנו מקשיבים. אנחנו רושמים. בראש." היא הסתכלה על לוקאס. "ארבע: אוכלים מה שהיא נותנת. כדי שלא תחשוד."

לוקאס הסתכל על הרצפה. "אני לא יכול," הוא אמר בשקט.

"לוקאס…"

"אני לא יכול," הוא חזר. "זה לא שאני לא רוצה. זה שהיד לא מגיעה לפה. ניסיתי. בתחנה. היא נעצרת באמצע הדרך."

גרטה הסתכלה עליו רגע ארוך. ואחר כך, לאט, מחקה את סעיף ארבע. "שלוש," היא אמרה. "יש שלושה כללים."

"אני אוכל בשבילו," אמר תום, בנדיבות.

"אתה לא בא," אמרו כולם, ביחד.

* * *

מרגרטה גרה ברובע החמישי, בבניין צהוב, נמוך, עם גרניומים על כל אדן חלון, ועם שלט קטן ליד הפעמון, בכתב יד מסודר: "וולף. בבקשה לצלצל פעמיים." הדירה שלה הייתה בקומת הקרקע. והיא הייתה בדיוק מה שאפשר לדמיין: קטנה, חמה, מלאה בכריות רקומות, ובתמונות של תינוקות על המקרר, ובצמחים בעציצים, ובשעון קוקייה שקרא קוקו כל רבע שעה, בקול צרוד, כאילו הצטנן.

"יקיריי!" היא פתחה את הדלת לפני הצלצול השני. בסינר פרחוני, עם המשקפיים על השרשרת, עם ידיים מקומחות. "בואו, בואו. הכנתי עוגיות. וגם שטרודל. וגם תה. עם דבש."

היא חיבקה את כולם. ריח של לימון, ושל וניל, ושל בית.

ונועה, בחיבוק, הרגישה את הפירור בגרב. וגם, באותו רגע, משהו אחר. משהו חמים. כי מרגרטה חיבקה טוב. היא חיבקה כמו סבתא. והיה קשה מאוד, בתוך חיבוק כזה, לחשוב את מה שנועה חשבה.

* * *

הם ישבו בסלון, על ספה עם כרית רקומה בצורת חתול, ועל כיסאות שלא התאימו זה לזה. מרגרטה מזגה תה בספלים שלא התאימו זה לזה. הכול אצלה לא התאים, וזה היה, איכשהו, מתאים מאוד.

ליבי לקחה עוגייה, ואכלה. כי ליבי שחקנית.

ג'ס לקחה עוגייה, וכרסמה פינה. כי ג'ס מדענית, והיא אמרה שמדגם קטן לא מזיק.

גרטה לקחה עוגייה, והחזיקה אותה. כל השעה. עד שהיא התפוררה לה ביד.

התאומות לקחו עוגייה אחת, ביחד, ושברו אותה לשניים, באותו רגע, כמו בבית הקפה בזלצבורג, לפני הרבה זמן. ואכלו. כי לפעמים, אין ברירה.

ולוקאס לא לקח. ומרגרטה שמה לב. "לוקאס, יקירי," היא אמרה. "אתה חולה?"

"אני בדיאטה," אמר לוקאס.

כולם הסתכלו עליו. מרגרטה צחקה, צחוק מתגלגל. "אתה? בדיאטה? הילד עם ידיים של שוער?"

"החתול של הרופאה," אמר לוקאס, בלי להניד עפעף, "נתן לי השראה."

וזה היה, אם שואלים את נועה, השקר הכי טוב ששמעה בחיים. כי הוא היה כמעט נכון.

"ושמעתי," אמרה מרגרטה, ומזגה עוד תה, בלי להסתכל, "שהייתם אצל ד"ר פוקס. בבית שלה." היא הניחה את הקומקום. "מסכנה. היא אף פעם לא הייתה אותו דבר אחרי הלילה ההוא. היא סיפרה לכם משהו? על הלילה?"

השאלה נשמעה קלה. כמו שאלה על מזג האוויר. אבל העיניים של מרגרטה, מאחורי המשקפיים, לא היו קלות. הן היו קטנות, וממוקדות, כמו שתי נקודות.

"היא סיפרה לנו על החתול שלה," אמרה אלה. מהר. "הוא נשך את הדוור. פעמיים."

"והיא נתנה לנו תה," אמרה נועה. "מר מאוד."

"הכי מר בעולם," אישר לוקאס, ברצינות.

מרגרטה הסתכלה עליהם. על כל אחד. רגע אחד ארוך. ואז צחקה. "תה מר!" היא אמרה. "כמובן. כזאת היא. מסכנה." והיא הושיטה את הצלחת עם העוגיות. "קחו, קחו. אצלי, לפחות, מתוק."

* * *

"אז," אמרה מרגרטה, והתיישבה, והחליקה את הסינר על הברכיים. "פליקס האוזר."

היא קמה, והלכה לשידה, והוציאה ממגירה תיקייה. ורודה. עם גומייה. והניחה אותה על השולחן, בין השטרודל לקומקום.

"אני חשבתי הרבה," היא אמרה. "אחרי מה שקרה בבית החולים. אחרי המשטרה. חשבתי, מי יכול היה לגעת בקלטות? מי היה יכול להיכנס לארכיון, בלי שאף אחד ישאל?" היא הרימה אצבע. "האחיות הבכירות, כן. היו לנו מפתחות. לכל דבר. כמובן, בהתחלה, יחשדו בנו." והיא צחקה. "בי, אפילו! בי, שבכיתי יותר מהאמא!"

אף אחד לא צחק איתה. אבל מרגרטה לא חיכתה. היא פתחה את התיקייה.

"אבל אחיות לא מבינות במכשירים. אני לא יודעת אפילו לתכנת את הטלוויזיה שלי. מי שמבין במכשירים…" היא שלפה דף. "זה מי שטיפל במצלמות."

זה היה צילום. של דף מתוך יומן. "יומן כניסות לארכיון." תאריכים, שעות, שמות, חתימות. ושורה אחת, מסומנת בטוש צהוב: עשרה בפברואר. יום אחרי הלילה ההוא. 14:20. "פ. האוזר. תחזוקת מצלמות."

"יום אחרי," אמרה מרגרטה, בקול נמוך, דרמטי, שליבי הייתה מתגאה בו. "יום אחרי, הוא ירד לארכיון. 'תחזוקה.' מה מתחזקים במצלמות, יום אחרי סערה? ואם תשאלו אותי… אבל אני לא בלשית. אני רק אחות זקנה."

"ואיפה המקור?" שאלה גרטה.

מרגרטה הסתכלה עליה. רגע. "המקור, יקירתי?"

"של היומן. זה צילום. איפה המקור?"

"אוי," אמרה מרגרטה, ונופפה ביד. "במחסן, כמובן. צילמתי, והחזרתי. אני לא יכולה להוציא מסמכים מבית החולים, יקירתי. הייתי מאבדת את הפנסיה."

גרטה הנהנה. ולא אמרה כלום. אבל נועה, שישבה לידה, ראתה את היד שלה, על הברך, זזה. כותבת באוויר. מילה אחת. שוב.

* * *

"ויש עוד," אמרה מרגרטה, והוציאה דף שני.

זה היה קטע מעיתון. ישן, מצהיב. כתבה קטנה, מעמוד פנימי, עם תמונה: איש צנום, עם שיער ארוך, ועם מצלמה, עומד מול חנות. "סטודיו האוזר נפתח בלינץ: צלם בית החולים לשעבר מגשים חלום."

"שנה אחרי הלילה ההוא," אמרה מרגרטה, "פליקס עזב. פתאום. בלי להודיע. ופתח סטודיו. בלינץ. עם חלון ראווה גדול, ותאורה, ומצלמות חדשות." היא הרימה גבות. "מאיפה, אני שואלת, לצלם של בית חולים יש כסף לסטודיו? המשכורת שלו הייתה פחות משלי."

"אולי הוא חסך," אמרה אלה.

"אולי, מתוקה," אמרה מרגרטה. "אולי." והיא חייכה, חיוך קטן, עצוב. "ואולי מישהו שילם לו. על שתי דקות."

השעון בקיר אמר קוקו. בקול צרוד. ולוקאס קפץ.

* * *

המבוגרים, כשהילדים סיפרו להם בערב, התלהבו.

"פליקס!" אמר תומאס, והכה על השולחן. "הצלם! כמובן! זה מתאים לכל דבר!"

"הוא צילם את בני," אמר אדם, "במסדרון, באותו לילה. זוכרים? כאילו הוא רצה שתהיה תמונה של מישהו אחר."

"וסטודיו בלינץ," אמרה אנה. "כסף פתאומי. זה בדיוק מה שקורה בסרטים."

"אני תמיד אמרתי," אמר בני, "שמשהו בצלמים האלה לא בסדר. הם תמיד מחכים שתמצמץ."

והם התקשרו למפקחת הובר. אדם התקשר. ותומאס לקח לו את הטלפון באמצע, והסביר הכול שוב, בשלושה סעיפים. והמפקחת הובר הקשיבה, ואמרה שהיא תבדוק את פליקס האוזר. "אני אבדוק," היא אמרה. "אני בודקת הכול." ואחרי שנייה: "תגידו לילדה עם המחברת שתתקשר אליי. אם היא רוצה."

גרטה התקשרה. מהמסדרון, בשמונה וחמש, אחרי שהתקשרה לאמא שלה, כי יש סדר.

"את חושבת שזה פליקס?" שאלה המפקחת הובר, בלי הקדמה.

גרטה חשבה. "אני חושבת שצריך לבדוק את היומן של הארכיון," היא אמרה. "את המקור. לא את הצילום. במחסן של בית החולים. ולבדוק מי עוד חתם בו. לא רק פליקס. כולם."

שקט בצד השני. ואז, משהו שנשמע כמו עט שזז על נייר. "טוב," אמרה המפקחת. "טוב מאוד." ואחרי שנייה: "את יודעת שאת מפחידה, כן?"

"אמא שלי אומרת את זה," אמרה גרטה. "אבל בחיבה."

* * *

מאוחר בלילה, בחדר 17, הבלשים ישבו מול הלוח.

"זה משכנע," אמרה ליבי. היא החזיקה את הצילום של היומן, ואת הכתבה מהעיתון. "תודו. זה משכנע מאוד. היה לו מפתח. הוא הבין במצלמות. הוא היה שם בשלוש חמישים. ואחרי שנה, פתאום, סטודיו."

"זה משכנע," הסכימה ג'ס. "וזה בדיוק מה שמפריע לי. זה משכנע כמו שהגרף שלי היה משכנע. מישהו סידר את הנקודות, כדי שהקו יעלה."

"ושוב צילום," אמרה גרטה. "היומן מהלילה ההוא, צילום. הטופס של קן חם, צילום. היומן של הארכיון, צילום. אף פעם, אף פעם, לא ראינו ממנה מקור."

"היא אומרת שהיא תאבד את הפנסיה," אמרה אלה. אבל בקול של מישהי שכבר לא מאמינה לזה.

"והיא אמרה," אמרה נועה, לאט, "'בהתחלה יחשדו בנו. בי, אפילו.'" היא הסתכלה על כולם. "למה להגיד את זה? אף אחד לא שאל אותה."

השקט היה ארוך.

"כי מי שאומר את זה ראשון," אמרה גרטה, "כבר לא נשמע חשוד. זה כמו חיסון."

היא פתחה את המחברת. ובעמוד הסודי, הפעם, היא כתבה. מתחת לכל השורות הקודמות: "שוב צילום. אף פעם לא מקור." ומתחת: "אמרה 'בי, אפילו' לפני שמישהו שאל."

ועל הלוח, היא תלתה את התמונה של פליקס, הצלם עם השיער הארוך, ומתחה אליו חוט. לא אדום. צהוב. "צהוב זה 'לבדוק'," היא הסבירה. "לא 'אשם'."

"ולמרגרטה?" שאלה ליבי. "איזה חוט?"

גרטה הסתכלה על התמונה של מרגרטה, שהייתה תלויה כבר שבועות בצד של "עוזרים", מחייכת, עם המשקפיים על השרשרת. היד שלה, עם החוט השחור, עמדה באוויר. ואחר כך ירדה.

"עוד לא," היא אמרה. "אין ראיה. יש פירור בגרב."

* * *

לוקאס יצא אחרון מדירת מרגרטה, באותו אחר צהריים. הוא נעצר במטבח הקטן, בדרך לשירותים, לשנייה אחת בלבד. על המדף מעל הכיריים עמדו צנצנות זכוכית. סוכר. קמח. קינמון. אורז. ועל כל צנצנת, תווית קטנה מקרטון חום, קשורה בחוט. בכתב יד עגול. מסודר. עם לולאות קטנות.

משהו בו קפא. השיר. השיר שהיה על קצה הלשון. הוא כמעט שמע את המנגינה.

אבל אז מרגרטה קראה לו מהסלון, בקול המתגלגל שלה, "לוקאס, יקירי, השטרודל מתקרר!" והוא חזר. ובחשמלית, בדרך הביתה, הוא אמר לנועה, בשקט, רק לה:

"השיר. הוא שם. אני כמעט שומע אותו."

"איזה שיר?" לחשה נועה.

"אני עוד לא יודע," אמר לוקאס. "אבל אני יודע איפה הוא גר."

ובאותו ערב, למטה, בפנסיון "אמליה", שירה ישבה על המדרגות עם הטלפון, ודיברה עם אמריקה. ובסוף השיחה, היא נכנסה לחדר האוכל, עם עיניים אדומות ועם חיוך, ואמרה לכולם:

"אמא שלי מגיעה. מחר. היא כבר במטוס."

"סבתא רות!" צעק תום, וקפץ מהכיסא. "היא תביא מגנטים! היא תמיד מביאה מגנטים!"

נועה חייכה. סבתא רות. עם הצחוק הצרוד, ועם הקלפים, ועם הבושם שמריח כמו חנות ספרים. מאז שסבתא עדנה, אמא של אבא, נפטרה, סבתא רות הייתה הסבתא היחידה שנשארה. והיא הייתה שווה, כמו שאדם אהב להגיד, "שתי סבתות וחצי".

ואז נועה הסתכלה על אלה. ואלה ישבה בקצה השולחן, עם הכוס ביד, בלי לשתות, ופנים של מישהי שמישהו בדיוק אמר לה שמחר יש מבחן במקצוע שהיא לא למדה מעולם.

"סבתא," אמרה אלה, בשקט. כאילו היא מנסה את המילה. "עוד אחת."

החצי השני שלי פרק 59: מי חתך את הקלטת? - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין