הרעיון היה של ליבי. כמובן.
"חשדנו בה," היא אמרה, בארוחת הבוקר, ודפקה עם הכפית על הכוס, כמו בחתונה. "שמנו אותה על הלוח. עקבנו אחרי החתול שלה. שיקרנו לה במרפאה, עם שם מזויף ועם כאב נודד. והיא, בזמן הזה, הייתה היחידה שניסתה." היא הניחה את הכפית. "אנחנו חייבים לה התנצלות. רשמית. בכתב."
"מכתב," אמרה גרטה, ורשמה. "מסכימה."
"לא סתם מכתב," אמרה ליבי. "מכתב משותף. כל אחד תורם משהו. משהו שרק הוא יודע לעשות."
"אני יודעת לעשות גרפים," אמרה ג'ס.
"אני יודע לעשות חטיפים," אמר לוקאס. "כלומר, לאכול. אבל גם לקנות."
"אני יודע לעשות מגנטים," אמר תום. "כלומר, לאסוף."
"ואני," אמרה ליבי, והרימה סנטר, "יודעת לעשות מונולוגים."
כולם נאנחו. אבל אף אחד לא התנגד. כי זה היה נכון.
* * *
הם עבדו על המכתב יומיים.
ליבי כתבה את המונולוג שלה שבע פעמים. הגרסה הראשונה הייתה ארבעה עמודים, והתחילה במילים "הו, רופאה נעלה, שומרת התינוקות, אדונית עץ הלימון". ג'ס קראה את השורה הראשונה, והניחה את הדפים בצד, ואמרה: "לא."
הגרסה השלישית הייתה בחרוזים. "סליחה שחשדנו, סליחה שעקבנו, אנחנו בלשים, אבל עכשיו כבר הבנו." תום אהב אותה מאוד, ושר אותה כל הערב. גרטה אמרה שזה נשמע כמו פרסומת לדאודורנט.
הגרסה השביעית הייתה חצי עמוד. בלי חרוזים. בלי "הו". וכשליבי קראה אותה בקול, בחדר 17, בפעם הראשונה, אף אחד לא אמר כלום. כי היא הייתה טובה. ממש טובה. וגם ליבי ידעה את זה, כי היא הסמיקה, וזה לא קרה לה כמעט אף פעם, אפילו לא על הבמה.
ג'ס הכינה גרף.
הוא היה מודפס בצבע, על נייר עבה, עם כותרת: "רמת החשד בד"ר ה. פוקס, לאורך זמן." על הציר האופקי, תאריכים. על הציר האנכי, אחוזים. קו אדום עלה בחדות, מאפס, ביום שהם מצאו את הכוכבית ביומן, ועד תשעים ושלושה אחוז, ביום של המרפאה. ואז, ביום של התה המר, הוא צנח. ישר למטה. עד אפס. ובדיוק באותה נקודה, עלה קו ירוק. "רמת הכבוד." הוא עלה, ועלה, ויצא מהגרף למעלה, עם חץ קטן.
"הקו הירוק יוצא מהדף," אמרה גרטה. "זה לא מדויק."
"זה מדויק מאוד," אמרה ג'ס. "פשוט לא היה מספיק דף."
לוקאס קנה, מכספי דמי הכיס שלו, שקית של חטיפים לחתולים. "בטעם סלמון. פרימיום. בלי חומרים משמרים." והוא הדביק עליה פתק, בכתב יד: "לקיסר. התנצלות אישית ממני. על זה שעקבתי אחריך עם נקניקייה. אני חושב שגם אתה עקבת אחריי, אז אנחנו בעצם תיקו."
תום תרם מגנט. לא סתם מגנט. המגנט של בוסטון. הראשון באוסף. זה שהוא לא נתן אף פעם לאף אחד, אפילו לא להחזיק לחמש דקות. "היא נתנה לי עץ," הוא הסביר, בפנים רציניות מאוד. "אז אני נותן לה עיר."
גרטה כתבה רשימה. כמובן. "טעויות שעשינו בחקירה של ד"ר ה. פוקס", ממוספרת, מאחת עד שבע. "1. שפטנו לפני ששאלנו (הפרה של החוק הראשון). 2. חשבנו ש'לא מחייכת' זה ראיה. 3. …" וליד מספר שבע, היא כתבה: "רוב הצוות לא סיים את התה. רק לוקאס. אנחנו מצטערים גם על זה, אבל לא מתכוונים לשנות את זה."
ונועה ואלה ציירו ציור. ביחד, על דף אחד. שתי אוזניים, משמאל, אחת ליד השנייה, מאחור. ומאחורי כל אחת, נקודה חומה קטנה, בצורת טיפה. ומתחת, הן כתבו, באותו כתב יד בדיוק, כי זה, הסתבר, היה עוד דבר שהיה להן באותו קצב: "תודה שראית."
גם המבוגרים רצו להשתתף. זה היה צפוי.
אנה אפתה עוגת תפוחים, "כי אי אפשר להתנצל בידיים ריקות." תומאס כתב מכתב משלו, על נייר רשמי, עם כותרת, ועם שלושה סעיפים, והמילה "בזאת" הופיעה בו ארבע פעמים. אדם הוסיף לו, בסוף, בעט, בדיחה על גשר שמתנצל לנהר. ושירה לא כתבה כלום. היא רק אמרה: "אני כבר אמרתי לה. בחיבוק."
"המבוגרים," החליטה ליבי, "יגישו בנפרד. זה המופע שלנו."
ואף מבוגר לא התווכח. אנה רק ביקשה שלפחות העוגה תצטרף. וזה, הסכימו כולם, היה הוגן.
* * *
המרפאה ברחוב הערמונים 4 הייתה מלאה. יום שלישי, אחר הצהריים. אמהות עם תינוקות, אבות עם פעוטות שמשתעלים, ילד אחד עם מגף גומי תקוע על היד. וקיסר, שוכב על כיסא שלם בפינה, כמו מלך שמקבל קהל.
הבלשים נכנסו בשורה. עם מעטפה גדולה, ועם שקית, ועם גרטה מאחור, שבדקה שאף אחד לא שכח כלום.
פקידת הקבלה הרימה את הראש. אותה פקידה. זאת שראתה את "טל קפלן" ואת "הכאב הנודד".
"אתן," היא אמרה. בחשדנות. "שתיכן. שוב."
"אנחנו לא חולות," אמרה נועה מייד.
"אנחנו באנו להתנצל," אמרה אלה.
הפקידה מצמצה. היא לא הייתה רגילה שאנשים באים למרפאה להתנצל. בדרך כלל באים לקבל.
ואז, הדלת של החדר הפנימי נפתחה, וד"ר פוקס יצאה. עם חלוק לבן, עם המשקפיים על האף, עם תינוק בידיים, שהיא החזירה לאמא שלו. והיא ראתה אותם.
ליבי לא חיכתה להזמנה. היא עלתה על הכיסא הכי קרוב, כי מונולוג, לדעתה, צריך במה, גם אם היא כיסא בחדר המתנה. ובקול ברור, שקט, בלי שום "הו", היא קראה:
"ד"ר פוקס. אנחנו חשבנו שאת הרעה. כי את לא מחייכת, ולא מסבירה, ולא אומרת שלום. אבל טעינו. כי מסתבר שיש אנשים שלא מחייכים, אבל רצים ארבעים דקות בגשם. ויש אנשים שמחייכים כל הזמן, ומביאים עוגיות, ו…" היא עצרה. גרטה, מאחור, עשתה לה סימן עם העיניים. ליבי בלעה, ודילגה על שורה. "בקיצור. אנחנו מצטערים. את היית האמיצה מכולנו. וגם הכי פחות מצחיקה. אבל זה בסדר. לא כולם צריכים להיות מצחיקים. בשביל זה יש אותי."
שקט.
ואז, בפינה, אמא אחת עם תינוק בידיים, שלא הבינה מילה מכל הסיפור, התחילה למחוא כפיים. ואחריה עוד אחת. והילד עם המגף התקוע מחא כפיים עם המגף, וזה יצא כמו תוף.
וג'ס, בלי הקדמה, פתחה את הגרף, והחזיקה אותו מול ד"ר פוקס, והצביעה על הקו הירוק שיצא מהדף.
ד"ר פוקס הסתכלה על הגרף. על הקו האדום, שצנח. על הקו הירוק, שברח למעלה. על החץ הקטן. ועל לוקאס, שהושיט לה, בחגיגיות, את שקית החטיפים בטעם סלמון. ועל תום, עם המגנט של בוסטון בכף היד הפתוחה. ועל התאומות, עם הציור של שתי האוזניים.
ואז קרה משהו שאף אחד בחדר לא היה מוכן אליו.
ד"ר פוקס צחקה.
זה לא היה חיוך. זה לא היה "משהו בזווית של הפה". זה היה צחוק. אמיתי, פתאומי, חזק, קצת חורק, כמו דלת שלא נפתחה הרבה שנים, ועכשיו מישהו פתח אותה בבת אחת. היא צחקה עם כל הגוף, עם יד על הבטן, והמשקפיים קפצו לה על האף. וקיסר, בפינה, נבהל, ונפל מהכיסא.
כשהיא סוף סוף הפסיקה, היא לקחה את הציור של התאומות. את שתי האוזניים. את "תודה שראית." היא הסתכלה עליו הרבה זמן, בלי לצחוק כבר. ואז הלכה אל הקיר עם התמונות של התינוקות, והוציאה נעץ מהכיס של החלוק, ותלתה אותו שם. ממש ליד התמונה עם השמיכה של קן חם. כאילו הם שייכים זה לזה.
וקיסר, שהתאושש מהנפילה, ניגש ללוקאס, והריח את שקית הסלמון, והתיישב לו על הנעליים, וחיכה. לוקאס פתח לו אחד. ואז עוד אחד. "זה חלק מההתנצלות," הוא הסביר לפקידה. "הוא צריך לטעום אותה."
פקידת הקבלה הסתכלה על הרופאה שלה בהלם גמור. "אני עובדת פה תשע שנים," היא לחשה לנועה. "לא ידעתי שהיא יודעת לעשות את זה."
"גם היא לא ידעה," לחשה נועה.
* * *
אחר כך, בחדר הפנימי, עם הדלת סגורה, ד"ר פוקס הושיבה אותם על המיטה של הבדיקות, שבעה בשורה, כמו ציפורים על חוט.
"הייתי אצל המפקחת הובר," היא אמרה. "אתמול. עם הקופסה. היא פתחה תיק. 'תעודת פטירה חשודה.' היא דיברה עם ד"ר להנר. הוא אישר בכתב שזו לא החתימה שלו." היא הסתכלה על גרטה. "היא שאלה עלייך. אמרה שאת צריכה לגדול מהר יותר."
גרטה הסמיקה עד האוזניים.
"ועכשיו," אמרה ד"ר פוקס, "אני רוצה לעזור. לא לרוץ. לא לפרוץ. אני לא טובה בזה. ואני לא בת שתים עשרה. אבל אני יודעת דברים. על בתי חולים. על טפסים. על תינוקות. ואתם, כנראה, תצטרכו מישהו שיודע."
"יועצת רפואית," אמרה ג'ס. "כמו בסדרות."
"בלי משכורת," אמרה ד"ר פוקס. "ובלי ראיונות. ובלי עוגיות."
"מקובל," אמר לוקאס. "יש לנו כבר מספיק מי שמביא עוגיות."
ונועה, שהסתכלה עליו, ראתה שהוא לא חייך כשאמר את זה.
* * *
"שאלה ראשונה," אמרה גרטה, ופתחה את המחברת. "הטופס. תעודת הפטירה. מאיפה מישהו משיג טופס כזה? ריק?"
ד"ר פוקס חשבה. "זאת שאלה טובה מאוד," היא אמרה. "טפסים כאלה לא שוכבים על השולחן. הם בארון נעול, בעמדת האחיות, בכל מחלקה. כל טופס ממוספר. בגלל שאסור שיֵצאו."
"ומי יש לו מפתח לארון?" שאלה אלה.
"האחיות הבכירות," אמרה ד"ר פוקס. "רק הן. במחלקת היולדות, באותה תקופה, היו שלוש, אולי ארבע. והרופאים, אם ביקשו. אבל רופא צריך לבקש. אחות בכירה פשוט פותחת."
גרטה רשמה. "אחיות בכירות," היא אמרה. "שלוש או ארבע." והיא עצרה. העט שלה עמד על הדף, בלי לזוז.
"והצלם?" שאלה ג'ס. "פליקס האוזר? היה לו מפתח?"
"לארון? לא," אמרה ד"ר פוקס. "צלם לא נוגע בטפסים. אבל היה לו מפתח למשהו אחר. לחדר של המצלמות. ולארכיון, כנראה, בשביל הקלטות." היא שתקה. "את הטופס הוא לא יכול היה לכתוב. את הקלטת, אולי, כן."
"אז אולי היו שניים," אמרה נועה לאט. "אחד שכתב. ואחד שמחק."
"אולי," אמרה ד"ר פוקס. "או אחד, שהיה לו את שני המפתחות."
ובחדר היה שקט. כי כולם, באותו רגע, ידעו שם של אחת. אחות בכירה, במחלקת היולדות, באותה תקופה. שלושים ושתיים שנה.
ואף אחד לא אמר אותו.
* * *
בדרך חזרה, בחשמלית, אף אחד לא דיבר הרבה. תום זמזם את שיר הדאודורנט של ליבי, בשקט, עד שליבי הסתכלה עליו, והוא הפסיק. וגרטה ישבה ליד החלון, עם המחברת סגורה על הברכיים, והסתכלה על וינה שעוברת.
הטלפון של ליבי צלצל. מספר שכולם הכירו.
"ליבי, יקירתי," אמר הקול הרך, המתגלגל, עם ריח של לימון שכמעט עבר דרך הטלפון. "זאת מרגרטה. מחר אחר הצהריים, אתם באים אליי לתה? כולכם. יש לי חדשות." הפסקה קטנה. "על פליקס האוזר. אני חושבת שמצאתי משהו. משהו חשוב מאוד."
ליבי הסתכלה על כולם. כולם הסתכלו עליה.
"בטח," אמרה ליבי, בקול הכי רגיל שלה, שהיה, אם שואלים את נועה, ההופעה הכי טובה שלה עד היום. "נבוא. תודה, מרגרטה."