"במשך שנה," אמרה ד"ר פוקס, "הייתי בטוחה שאני צודקת. ובמשך עוד עשר, הייתי בטוחה שאני טועה."
היא קיפלה בחזרה את הצילום, לארבע, לאורך הקפלים הישנים, כמו שמקפלים מפה שכבר יודעים בעל פה.
"זה ככה עם ספק," היא אמרה. "בהתחלה הוא קטן. כמו גרגר. ואז הוא גדל. ואז הוא אוכל את כל השאר. אחרי שנתיים, כבר לא ידעתי אם ראיתי את המספרים על היד שלי, או שהמצאתי אותם. אם שמעתי את הדלת, או שרציתי לשמוע. אנשים אמרו לי, בבית החולים, במסדרונות, בשקט: 'הלנה, את עייפה. היה לילה קשה. תינוקות קטנים מתים. זה לא באשמתך.'" היא הסתכלה על המחברת השחורה. "הם חשבו שאני מאשימה את עצמי. אז הם ניסו לנחם אותי. וזה היה הדבר הכי גרוע. כי ניחום הוא כמו שמיכה. הוא מכסה. ואחרי זמן, לא רואים מה מתחת."
"הלנה," חזרה אלה בשקט. "קוראים לך הלנה."
ד"ר פוקס מצמצה. כאילו שכחה, לרגע, שיש לה שם. "כן," היא אמרה. "ה' זה הלנה." ואחרי שנייה, כמעט בהתנצלות: "אף אחד לא קורא לי ככה כבר הרבה שנים. רק אמא שלי. והיא קוראת לי בעיקר כשאני לא משקה את העץ."
* * *
"אבל לא ויתרת," אמרה נועה.
"לא לגמרי." ד"ר פוקס ליטפה את קיסר, שנחר בשקט על הירך שלה. "שמעתי, אחרי שנה בערך, על עמותה. 'קן חם'. שמוסרת תינוקות למשפחות. תינוקות של אמהות צעירות, שלא יכולות. ועמותות כאלה צריכות רופא. שיבדוק את התינוקות לפני שהם הולכים לבית חדש."
"והתנדבת," אמרה שירה.
"כל יום חמישי. שנתיים. בחדר קטן, מעל מספרה, ברחוב הערבות. הספרית מלמטה, רוזי, הייתה מביאה לי קפה, ואומרת שאני צריכה תספורת. היא צדקה. אף פעם לא עשיתי." היא הסתכלה על החלון. "אמרתי לעצמי: אם מישהו לקח תינוקת מבית חולים, הוא לא שם אותה בכיס. הוא צריך דרך. מסמכים. משפחה. ואם הדרך עוברת דרך מקום כזה, אני אראה אותה. מבפנים."
"וראית?" שאלה אלה. הקול שלה היה קטן.
ד"ר פוקס שתקה רגע ארוך.
"בדקתי, בשנתיים האלה, מאתיים ושלושה תינוקות," היא אמרה. "ספרתי. לכל אחד, הסתכלתי מאחורי האוזן השמאלית. בכל פעם. גם כשזה היה בן. גם כשזה היה שחור שיער ובן שלושה חודשים. הייתי מרימה את השיער, ומסתכלת, ומורידה. והאחיות שם חשבו שזה הרגל מוזר של רופאה מוזרה." היא נשמה. "ולא מצאתי. אף פעם. אף כתם."
"כי אני כבר הייתי אצלנו," אמרה אלה. "בזלצבורג. הגעתי לשם אחרי שבוע."
"כן," אמרה ד"ר פוקס. "עכשיו אני יודעת. אני הגעתי לקן חם שנה מאוחר מדי. ואת עברת שם שנה מוקדם מדי." היא כמעט חייכה. כמעט. "תמיד היינו מפספסות זו את זו, את ואני. בשתי דקות, או בשנה."
"והתמונה?" שאלה נועה. "על הקיר במרפאה. עם השמיכה של קן חם."
"התינוק האחרון," אמרה ד"ר פוקס. "לפני שהעמותה נסגרה. בן. בריא מאוד. בלי כתם. ההורים שלו שלחו לי תמונה, עם תודה. לא היה לי לב לזרוק אותה. וגם… היא הזכירה לי. שחיפשתי. שלפחות חיפשתי."
* * *
"יש עוד משהו," אמרה אלה פתאום. "על דוד בני. בני קפלן. הוא היה שם באותו לילה. כוכבית ביומן, בשלוש ועשרים. ומישהו זייף את החתימה שלו על טופס העברה. של קן חם. עם הלולאה בב'."
ד"ר פוקס הרימה גבה. "האיש עם הגלויות?"
"מה?" שאלו התאומות.
"היה איש," אמרה ד"ר פוקס, "ששלח למחלקה גלויה. אחרי הלידה שלך." היא הסתכלה על נועה. "לא, לפני. כשאמא שלך הייתה מאושפזת שבוע, בשמירת היריון, בחודש השביעי. הוא שלח גלויה, עם תמונה של חנות ספרים, ועם 'תודה ששמרתם על שירה שלנו'. והחתימה, גדולה, עם ב' עם לולאה, כמו כובע. האחיות תלו אותה על הלוח, ליד העמדה. היא הייתה שם שנים. כל מי שעבר במחלקה ראה אותה. כל יום."
"אז כל מי שעבד שם," אמרה נועה לאט, "יכול היה להעתיק את החתימה של בני."
"כל מי שעבד שם," אמרה ד"ר פוקס, "וכל מי שהיה לו הרבה זמן להסתכל עליה."
שירה הסתכלה על התאומות. "בני אף פעם לא סיפר לי שהוא שלח גלויה."
"בני," אמרה אלה, "אף פעם לא מספר על הדברים הטובים שלו. רק על הרעים. וגם אותם הוא ממציא."
* * *
ואז שירה קמה.
היא הקיפה את השולחן העגול, לאט, ועמדה מול ד"ר פוקס, שישבה על הספה, עם החתול. וד"ר פוקס הרימה אליה את העיניים, במבט של מי שמחכה לסטירה.
ושירה התכופפה, וחיבקה אותה.
ד"ר פוקס קפאה. כל הגוף שלה. כמו מי שנכנסה למים קרים מאוד. הידיים שלה נשארו באוויר, לא על שירה, לא על החתול, תלויות, כמו שתי שאלות. הפנים שלה היו לבנים לגמרי. קיסר, שנמחץ קצת באמצע, השמיע "מיאו" מעליב.
שירה לא שחררה.
"תודה," היא אמרה, לתוך הכתף של הסוודר האפור. "שרצת. בגשם. ארבעים דקות. שחיממת אותה. שכתבת על היד. שחיפשת. שנתיים. מאתיים ושלושה תינוקות." היא נשמה. "את היחידה. את היחידה שניסתה."
ואחרי הרבה זמן, יותר מדי, יד אחת של ד"ר פוקס ירדה מהאוויר. ונחה על הגב של שירה. ונתנה שתי טפיחות. קצרות. מדויקות. כמו שבודקים דופק.
זה היה הכול. אבל נועה, שהסתכלה, חשבה שזה היה הרבה. כי לפעמים, אצל אנשים מסוימים, שתי טפיחות זה כמו חיבוק של מישהו אחר.
והתאומות הבינו, באותו רגע, ביחד, משהו שלא ידעו קודם. שבכל הלילה ההוא, בכל השתים עשרה שנה ההן, מכל האנשים, החשודה הבאה שלהם, השכנה, האבן, היא האחת שבאמת ניסתה להציל אותן. היחידה.
"אנחנו חשדנו בך," אמרה אלה, בקול נמוך. "שמנו אותך על הלוח. עם חוט אדום."
"אני יודעת," אמרה ד"ר פוקס. "זה בסדר. אני הייתי חושדת בי. אני מאוד חשודה." היא הסתכלה על לוקאס. "וגם לא היו לי עוגיות."
לוקאס הנהן, בהבנה עמוקה. "עוגיות עוזרות," הוא אמר. "אבל לא תמיד."
לפני שהלכו, ד"ר פוקס סגרה את הקופסה האפורה, וקשרה אותה בגומייה, והחזיקה אותה רגע בשתי ידיים.
"מחר בבוקר," היא אמרה, "אני הולכת למפקחת הובר. עם הקופסה. עם המחברת, והטופס, והמכתב." היא הסתכלה על החלון, על הגרניום שממול. "באיחור של שתים עשרה שנה. אבל אני הולכת."
ובפתח, כשכולם כבר היו על המדרגות, היא קראה ללוקאס בחזרה, ותחבה לו לכיס שקית נייר קטנה. "תה," היא אמרה. "מהכפר של אמא שלי. בשביל אמיצים."
לוקאס הסתכל על השקית כמו על מדליה.
* * *
באותו ערב, בחדר 17 של פנסיון "אמליה", גרטה עמדה מול הלוח.
הלוח היה גדול עכשיו. מכסה קיר שלם. עם תמונות, ופתקים, וחוטים בשלושה צבעים, שגרטה שינתה בצהריים: את החוט האדום מהשכנה היא הסירה. במקומו, מתחה חוט ירוק, מהשכנה אל התמונה של אלה התינוקת. וכתבה על פתק קטן: "ניסתה."
ועכשיו, היא החזיקה ביד את הטלפון של נועה, עם התמונה של הטופס.
"ג'ס," היא אמרה. "תביאי את המכתב."
ג'ס ידעה איזה מכתב. כולם ידעו. היא הורידה מהלוח, מהצד של משפחת ברגר, את ההעתק. המכתב מ"האם הצעירה". המכתב שאנה ותומאס קיבלו עם התינוקת, לפני שתים עשרה שנה. "תשמרו עליה. אני לא יכולה." הכתב העגול. המסודר. עם הלולאות.
גרטה הניחה אותם זה ליד זה, על השולחן, תחת המנורה. הטלפון עם הטופס. הנייר עם המכתב.
כולם התכנסו. כל הראשים, מעל שני דפים. אפילו תום, שהתגנב מהחדר של ההורים, עם פיג'מה ועם המגנט של עץ הלימון.
"ה־g," לחשה גרטה, והצביעה. "תסתכלו על הזנב. הוא מתעגל אחורה, ואז עושה לולאה קטנה, כמו חזיר. בשניהם."
"הנקודה מעל ה־i," אמרה ג'ס. "היא לא נקודה. היא עיגול קטן. בשניהם."
"הספרה 4," אמרה נועה. "בטופס: 04:05. במכתב: ארבעה עשר בפברואר, התאריך למעלה. ה־4 פתוח למעלה. כמו כיסא הפוך."
ג'ס כבר פתחה את המחשב. את אותה תוכנה, שהשוותה פעם את החתימות של בני. היא צילמה את המכתב. היא העלתה את התמונה של הטופס. היא סימנה שבע אותיות. היא לחצה.
הטבעת הסתובבה. ארוכה. ארוכה מאוד.
ליבי לא יכלה לסבול את זה. "אני לא מסוגלת," היא הכריזה, והסתתרה מאחורי הווילון. "תגידו לי כשזה נגמר. ותגידו לי בעדינות."
"התאמה," קראה ג'ס. ואחרי שנייה, בקול אחר, שקט: "תשעים וארבעה אחוז."
ליבי הציצה מאחורי הווילון. "זה מישהו שאנחנו מכירים?" היא שאלה. בקול קטן. לא של שחקנית.
אף אחד לא ענה. וזה, ליבי אמרה אחר כך, היה הדבר הכי מפחיד ששמעה אי פעם: שישה אנשים שלא עונים.
* * *
אף אחד לא צעק. אף אחד לא קפץ. זה היה מהגילויים שעושים את החדר שקט במקום רועש.
"מי שכתב את תעודת הפטירה של אלה," אמרה גרטה, לאט, כמו מקריאה דוח, "כתב גם את המכתב של האם הצעירה. אותה יד. אותו אדם. מישהו שהרג תינוקת על נייר, בבית החולים. וילד אותה מחדש, על נייר, בקן חם. שבוע אחר כך."
"מישהו מבית החולים," אמרה אלה.
"מישהו עם זמן," אמרה נועה. "ושקט. וכתב של מורה."
"ומישהו," אמרה ג'ס, "שראה כל יום, במשך שנים, גלויה עם חתימה של בני. ליד העמדה."
גרטה לקחה חוט חדש. לא אדום, לא ירוק. שחור. היא מתחה אותו מהטופס, אל המכתב. ובאמצע החוט, היא תלתה פתק ריק. לבן. בלי שם.
"עוד לא," היא אמרה. "עוד אין לנו שם."
והיא פתחה את המחברת הירוקה. בעמוד הסודי. והסתכלה, הרבה זמן, על השורות שכבר היו שם. "לא אוכלת את העוגיות שלה." "לא הופתעה." "יודעת איפה המפתח." "שתיהן לא יכולות להיות נכונות." היא הסתכלה עליהן, ואחר כך על הפתק הלבן, ואחר כך שוב עליהן.
והיא לא כתבה כלום. בפעם הראשונה בחייה, גרטה סגרה את המחברת בלי לכתוב. כי יש דברים שפוחדים לכתוב, למקרה שהם יתבררו כנכונים.
* * *
בלילה, בחדר של הבנים, לוקאס שכב ער, והסתכל על התקרה.
הכתב. הוא ראה את הכתב. לא מזמן. לא על מכתב. לא על לוח. על משהו קטן. משהו חום. משהו שראה מקרוב, באור של פנס. זה היה ממש שם, על קצה הלשון, כמו שם של שיר.
הוא עבר ברשימה, בראש, על כל הדברים החומים שראה בשבועות האחרונים. שקית נייר מהמאפייה. לא. גרב עם עוגייה. לא. הקופסה האפורה. לא, היא אפורה. משהו קטן יותר. משהו עם חוט.
הוא כמעט תפס את זה. כמעט.
ואז, מהמיטה השנייה, תום, שישן אצלם בגלל ש"בחדר של ההורים אדם נוחר כמו משאית לחם", מלמל משהו מתוך שינה, והסתובב, והמגנט של עץ הלימון נפל לרצפה, עם "טק" קטן.
והשיר ברח.