אף אחת מהן לא תכננה ללכת לגשר.
נועה יצאה מהגן הקטן עם בני, שהבטיח להחזיר אותה לפנסיון "בדרך הקצרה", ואחרי עשרים דקות של דרך קצרה הם עמדו מול תעלת הדנובה, רחוקים מאוד מהפנסיון ומכל דבר אחר שבני התכוון אליו.
"זה לא הרחוב," אמר בני, והסתכל על המפה בטלפון, ואחר כך סובב את הטלפון, ואחר כך את עצמו. "רגע. רגע. אני אשאל מישהו."
"אני אחכה פה," אמרה נועה, והצביעה על הגשר. גשר להולכי רגל, ישן, עם מעקה ירוק וחלודה במקומות שאף אחד לא צבע כבר שנים. מתחתיו זרמו המים, אפורים וירוקים, לא ממהרים לשום מקום.
"אל תזוזי," אמר בני.
"אני אף פעם לא זזה," אמרה נועה. "זה אתה שזז."
היא עלתה לאמצע הגשר, ושמה ידיים על המעקה. המתכת הייתה קרה. מתחתיה עברה סירה קטנה, עם איש אחד וכלב אחד, והכלב נבח עליה בנימוס.
* * *
אלה הגיעה מהצד השני.
היא לא ידעה לאן היא הולכת. היא רק הלכה, מהגג של המאפייה, והלאה, ברחובות שלא הכירה, עם השנעק של קלרה חצי אכול בשקית, כי היא רצתה ללכת עד שהרגליים יגידו לה לעצור. הרגליים אמרו לה לעצור בדיוק בתחילת הגשר הירוק.
והיא ראתה את נועה. באמצע. עם הידיים על המעקה, והגב הישר, והראש קצת מוטה, כמו מישהי שמנסה לשמוע מה המים אומרים.
אלה כמעט הסתובבה. אבל אז היא חשבה על מה שקלרה אמרה. אחיות זה מי שבאות ללוש. והיא חשבה גם שאם היא תסתובב עכשיו, היא תצטרך להמשיך להסתובב כל החיים.
היא הלכה לאמצע. ועמדה ליד נועה. לא קרוב מדי. מרחק של מעקה אחד.
נועה לא הסתכלה עליה. היא אמרה, אל המים: "את עקבת אחריי?"
"לא," אמרה אלה. "את עקבת אחריי?"
"הייתי פה ראשונה."
"ברור שהיית פה ראשונה," אמרה אלה. "את תמיד פה ראשונה. שמונה דקות."
וזה היה יכול להיות עוד עקיצה. אבל אלה אמרה את זה אחרת. בשקט. כמעט ברוך. ונועה, בפעם הראשונה, הסתובבה.
* * *
הן עמדו ככה הרבה זמן. שתי ילדות ג'ינג'יות על גשר ירוק, עם אותו אף ועם אותה גומה, שאף אחת מהן לא חייכה כרגע, כך שהיא לא נראתה.
"אני מצטערת," אמרה נועה, ראשונה. "על מה שאמרתי. שאת בכלל לא. זה לא נכון. זה הדבר הכי לא נכון שאמרתי בחיים."
"גם אני מצטערת," אמרה אלה. "על הרשימה. ועל השמונה דקות." היא שתקה. "זה היה נכון, אבל לא היה צריך להגיד את זה."
"זה היה נכון," הסכימה נועה. ואחרי רגע: "את רוצה לדעת למה אני מגיעה מוקדם?"
אלה חיכתה.
"כי כשהייתי קטנה," אמרה נועה, "תמיד הרגשתי שחסר משהו. לא ידעתי מה. חשבתי שזה אני. שאם אני אהיה מסודרת מספיק, ומוקדמת מספיק, וטובה מספיק, זה יפסיק להיות חסר." היא הסתכלה על המים. "ואז מצאתי אותך. והבנתי שמה שהיה חסר זאת את. ושמחתי. נורא שמחתי. ואז…"
"ואז הגעתי," אמרה אלה, "ולקחתי את כל השאר."
"ואז פחדתי," תיקנה נועה. "שאם יש עכשיו שתיים, אז אולי לאחת מאיתנו יהיה פחות. ושזאת אהיה אני. כי את מצחיקה, ואמיצה, ומטפסת על גגות, ויש לך שמיעה מוחלטת, וסבתא אוהבת אותך כי את כמו לוטה. ואני רק… מגיעה מוקדם."
אלה שתקה רגע. ואז צחקה. לא צחוק מרושע. צחוק מופתע.
"את יודעת ממה אני מפחדת?" היא אמרה. "שאני לא שייכת לשום מקום. בזלצבורג אני הבת המאומצת, שלא ידעה שהיא מאומצת. פה אני הבת שמתה. בבוסטון אני בכלל לא קיימת. יש לי שני שמות, ושתי אמהות, ושתי סבתות, ואני לא יודעת איפה אני. ואת, את יודעת בדיוק איפה את. יש לך מקום. יש לך שולחן. יש לך שמונה דקות. ואני מקנאה בזה. אני מקנאה בזה נורא."
נועה הסתכלה עליה. "את מקנאה בי?"
"כל יום," אמרה אלה. "מאז הספינה."
"ואני מקנאה בך," אמרה נועה. "מאז הספינה."
והן הסתכלו זו על זו. ופתאום שתיהן הבינו, באותו רגע בדיוק, כמו תמיד, שהן מקנאות כל אחת במה שיש לשנייה, ושבעצם הן מקנאות כל אחת בעצמה.
"זה טיפשי," אמרה אלה.
"מאוד," אמרה נועה. "זה הדבר הכי טיפשי שעשינו. וכולל הפריצה לבית חולים."
והגומה הופיעה. בשתיהן. בצד ימין.
מתחת לגשר חזרה הסירה הקטנה, עם האיש והכלב, הפעם בכיוון ההפוך. הכלב הרים את הראש, ראה שתי ילדות זהות במקום אחת, ונבח פעמיים, מבולבל לגמרי. האיש בסירה הרים את הכובע, כאילו לא קרה כלום מיוחד, כאילו בווינה תמיד מכפילים ילדות על גשרים.
"גם הוא חושב שאנחנו טיפשות," אמרה אלה.
"הוא כלב," אמרה נועה. "הוא חושב שכולם טיפשים, חוץ ממי שמחזיק נקניק."
"אז הוא כמו לוקאס."
והן צחקו, שתיהן, בקול רם, עד שאישה שעברה עם עגלה הסתכלה עליהן כמו על שתי משוגעות. וזה היה, אחר כך הסכימו שתיהן, הצחוק הכי טוב של כל הקיץ.
* * *
"אני רוצה חוק," אמרה נועה.
"ברור שאת רוצה חוק," אמרה אלה, אבל כבר בלי עוקץ.
"חוק אחד. רק שלנו." נועה הוציאה מהכיס עט, ולא מצאה נייר, אז היא כתבה על היד. ואחר כך לקחה את היד של אלה, וכתבה גם עליה. אותן מילים. "שום אמא, שום סבתא, שום חבר ושום אף אחד לא יכול לעמוד בינינו. אם מישהו בא בינינו, אנחנו זזות. ביחד. עד שהוא בצד."
אלה קראה את היד שלה. ואחר כך את היד של נועה. "גם לא אבא?"
"גם לא אבא. אף אבא. לא אחד ולא שניים."
"גם לא לוקאס עם עוגה?"
נועה חשבה. ברצינות. "לוקאס עם עוגה זה מקרה מיוחד. נדון בו כשזה יקרה."
אלה צחקה, והושיטה את היד, עם המילים עליה, ונועה הניחה עליה את שלה, עם אותן מילים, וזה נראה כמו ספר פתוח. וכמה שניות הן עמדו ככה, באמצע הגשר, כשהמים זורמים מתחת, ואף אחת לא רצתה להיות הראשונה שמזיזה את היד.
"נועה'לה!" נשמע קול מהקצה של הגשר. בני. עם הטלפון, ועם הפנים של מי שמצא סוף סוף את הרחוב הנכון, ועכשיו מגלה שהבעיה הייתה במקום אחר. "אלה? מה את… מאיפה את…"
"היא הייתה פה ראשונה," אמרה אלה.
"אני תמיד פה ראשונה," אמרה נועה. "אבל היום זה לא נחשב. היום חיכיתי לה."
ובני, שלא הבין כלום, הבין הכול, והתיישב על הספסל בקצה הגשר, והוציא את הטלפון, וכתב לקלרה רק שתי מילים: "שתיהן. ביחד."
* * *
הן חזרו לפנסיון ברגל, שלושתם, כי בני הסכים, אחרי ויכוח קצר, שהטלפון יהיה אצל נועה. בדרך הן עברו ליד אותה מאפייה, וליבי ולוקאס עדיין עמדו בחוץ, עם שקית ענקית, כי לוקאס החליט שאם הוא כבר מחפש לפי הריח, הוא צריך "לבדוק את הראיות".
ליבי ראתה אותן ראשונה. היא לא צעקה. היא לא רצה. היא רק הוציאה את הטלפון, וצילמה, כי ליבי מצלמת הכול, ואחר כך הורידה אותו, ובכתה, ואמרה שזה האבק.
"איזה אבק?" שאל לוקאס, עם הפה מלא.
"אבק דרמטי," אמרה ליבי. "יש כזה. רק בווינה."
לוקאס הסתכל על התאומות, ועל הידיים שלהן עם הכתב, ועל הגומות, והושיט לכל אחת מהן שנעק. בלי מילה. ואחר כך, אחרי מחשבה, הושיט גם שלישי, לבני, "על זה שהלכת לאיבוד בכיוון הנכון".
בפנסיון, גרטה עמדה ליד הלוח, עם המחברת הירוקה פתוחה, ושעון ביד. השעה הייתה שתים עשרה ושלוש דקות.
"איחרתן בשלוש דקות," היא אמרה. "כמעט התקשרתי לשוטרת."
"גרטה," אמרה אלה, "סליחה."
גרטה הסתכלה עליה, ואחר כך על נועה, ואחר כך מחקה במחברת את המילים "נעדרות: 2", וכתבה מתחת, בכתב קטן ומסודר: "נמצאו: 2. מצב: שלם." ג'ס, שישבה על המיטה עם המחשב, לא אמרה כלום, רק הזיזה את הלפטופ כדי שיהיה מקום לשתיים לשבת לידה. מבחינת ג'ס, זה היה כמעט חיבוק.
נועה הסתכלה על הלוח. על החוטים, והפתקים, והתמונות. על החוט הצהוב שנמתח אל פליקס האוזר, הצלם עם השיער הארוך. ועל הפתק שלה, מהבוקר, שנשאר שם כל היום, כאילו מחכה לה: "לבדוק: פליקס, לינץ."
"טוב," היא אמרה. "מספיק לבכות. יש לנו עבודה."
"סוף סוף," אמרה גרטה, והוציאה עט. "חשבתי שאצטרך לפתור את התעלומה הזאת לבד, עם לוקאס. וזה היה לוקח שנה. כי הוא עוצר כל שעה לאכול."
"כל חצי שעה," תיקן לוקאס בגאווה.
אלה התיישבה ליד נועה, על הרצפה, מול הלוח, כתף אל כתף. בלי מעקה ביניהן. "אז מחר," היא אמרה, "פליקס?"
"מחר," אמרה נועה, "פליקס."
* * *
בערב, בחדר האוכל של הפנסיון, סבתא רות חיכתה להן ליד השולחן העגול, עם החפיסה הכחולה של לוטה.
"שבו," היא אמרה. "שתיכן. אני צריכה לתקן טעות."
הן ישבו. משני צדי השולחן, כמו בשחמט.
סבתא רות פתחה את החפיסה, ובידיים מהירות של מורה שחילקה מבחנים ארבעים שנה, היא חילקה אותה לשתיים. את כל הקלפים האדומים היא שמה מול נועה. את כל השחורים מול אלה.
"לוטה," היא אמרה, "אמרה תמיד שחפיסה היא כמו משפחה. אפשר לחלק אותה. אבל אי אפשר לשחק בה, אם לא מחזירים את שני החצאים לאותו שולחן." היא הצביעה על הקלפים. "אז עכשיו לכל אחת יש חצי. ואם תרצו לשחק, תצטרכו לשבת ביחד. זה החוק של לוטה. אני רק השליחה."
"יש לנו כבר חוק," אמרה אלה, והראתה לה את היד.
סבתא רות קראה. ואחר כך קראה את היד של נועה. והורידה את המשקפיים האדומים, ומחתה אותם בשולי החולצה, הרבה יותר זמן ממה שצריך.
"טוב," היא אמרה. "אז יש לכן שני חוקים. זה יותר ממה שיש לפרלמנט, ושלכן לפחות מישהו מקיים." היא החזירה את המשקפיים. "ועכשיו, נועי. אני חייבת לך משהו. כל השנים אמרתי לך 'מחר'. אז הנה. היום."
והיא חילקה. לשלוש. והן שיחקו עד אחת עשרה, ונועה הפסידה שבע פעמים, וניצחה פעם אחת, אבל בפעם האחת הזאת אלה צעקה "יש!" חזק יותר ממנה.
אדם, שעבר בדרך לחדר עם כוס תה, עצר בדלת והסתכל על הידיים שלהן, עם הכתב שעוד לא נמחק. נועה הסבירה לו. בקיצור. הוא שתק הרבה זמן, מה שלא קורה לו אף פעם.
"אני בונה גשרים עשרים שנה," הוא אמר בסוף. "פלדה, בטון, כבלים. ואני אומר לכן, כמהנדס: זה הגשר הכי חזק שראיתי בחיים." הוא חשב שנייה. "וגם הכי זול. רק עט אחד."
ובלילה, בחדר 17, נועה דפקה על הקיר. שלוש, שתיים, ואחת קטנה.
והקיר ענה. שלוש, שתיים, ואחת קטנה. ועוד אחת, קטנטנה, בסוף, שלא הייתה בקוד, ונועה החליטה שהיא אומרת "גם אני".