שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 63: הצלם שאיש לא זוכר

השוטרת הובר התקשרה בשמונה ושבע דקות בבוקר, מה שאומר, לפי גרטה, שהיא חיכתה עד שמונה בדיוק, ואחר כך עוד שבע דקות כדי לא להיראות להוטה.

השוטרת הובר התקשרה בשמונה ושבע דקות בבוקר, מה שאומר, לפי גרטה, שהיא חיכתה עד שמונה בדיוק, ואחר כך עוד שבע דקות כדי לא להיראות להוטה.

"בדקתי את מה שביקשת," היא אמרה, בלי שלום, כמו תמיד. "את יומן הארכיון. המקורי."

גרטה החזיקה את הטלפון בשתי ידיים, וכל ששת הבלשים נדחסו סביבה על המיטה, כך שליבי בעצם ישבה על לוקאס, ולוקאס לא התלונן, כי הוא היה עסוק בלהקשיב.

"ומה מצאת?"

"כלום," אמרה השוטרת הובר. "וזה מה שמעניין. היומן של אותה שנה לא קיים. הייתה הצפה במרתף, לפני שמונה שנים. צינור שהתפוצץ. חצי מהיומנים נרטבו וזרקו אותם. כולל את שלכם."

"אז אין מקור," אמרה גרטה לאט.

"אין מקור. יש רק העתק. ההעתק שהביאה לכם מישהי." השוטרת שתקה שנייה. "אני לא אומרת כלום. אני רק אומרת שאני לא אוהבת העתקים. יש להם נטייה להגיד בדיוק את מה שמי שצילם אותם רוצה שיגידו."

אחרי שהשיחה נגמרה, גרטה פתחה את המחברת בדף הסודי, שהיה כבר כמעט מלא, וכתבה שורה אחת: "אפילו המקור נעלם."

ואחר כך סגרה את המחברת מהר, לפני שמישהו יספיק לקרוא.

* * *

"אוקיי," אמרה נועה, מול הלוח. "אז מה אנחנו יודעים על פליקס האוזר?"

השקט שבא אחרי זה היה ארוך ומביך.

"יש לו שיער ארוך," אמרה ליבי לבסוף. "בתמונה."

"הוא צילם תינוקות," אמרה ג'ס.

"הוא היה במסדרון בשלוש וחמישים," אמרה אלה.

"והוא קיבל קוד," אמר לוקאס. "'המצלמה'. שזה קוד גרוע. אני עדיין חושב שהיה צריך לקרוא לו 'הצל'."

"זה הכול?" שאלה נועה. "אחרי חודש של חקירה? אנחנו יודעים על החתול של ד"ר פוקס יותר ממה שאנחנו יודעים עליו."

"החתול של ד"ר פוקס," אמר לוקאס ברצינות, "הוא אישיות מאוד מורכבת."

הם החליטו להתחיל מההתחלה. מבית החולים. אבל הפעם, כפי שהבטיחו לכל ההורים, בכתב, עם חתימות, ועם עד: בשעות ביקור, דרך הדלת הראשית, עם ד"ר פוקס.

* * *

ד"ר פוקס חיכתה להם בלובי של סנט אורסולה, עם חלוק, עם המבט היבש שלה, ועם קיסר בתיק על הכתף, שהוציא את הראש החוצה, ראה את לוקאס, ונאנח באושר.

"יש לכם שעה," היא אמרה. "ואסור לכם לגעת בשום מפתח. בשום מנעול. ובשום עגלת כביסה."

"אפילו לא קטנה?" שאלה אלה.

ד"ר פוקס הסתכלה עליה. ובפעם השנייה בחייה, כמעט חייכה.

המקום הראשון היה הקפיטריה. שם עבדה כבר עשרים שנה אישה בשם פראו בראון, שמכרה קפה, עוגות וחדשות, לא בהכרח בסדר הזה.

"פליקס?" היא אמרה, וקימטה את המצח. "פליקס… פליקס…" היא הניחה כוס קפה מול ד"ר פוקס, בלי שהזמינה. "פליקס מהמעבדה? הגבוה?"

"הצלם," אמרה נועה.

"אה, הצלם." פראו בראון חשבה. "הוא שתה תה. בלי סוכר. בלי עוגה. אף פעם לא עוגה. ישב תמיד בפינה, ליד החלון, והסתכל על היונים. לא דיבר עם אף אחד. אני חושבת שלא ידעתי את השם שלו עד היום."

המקום השני היה המחלקה. האחיות הצעירות לא הכירו אותו בכלל. אחת מהן, עם צמה ארוכה, אמרה "אולי הוא היה פה לפניי", ואחרת אמרה "צלם? יש צלם?" ושלישית שאלה אם הם רוצים להצטלם, כי יש לה טלפון חדש.

המקום השלישי היה המרתף. הר גרובר, הארכיונאי, ישב בדיוק במקום שבו השאירו אותו, ליד המכונה של המרק, עם שפם שלבן מאז הפעם הקודמת, אולי בגללם.

"גמדים," הוא אמר, כשראה אותם. "עם רופאה. התקדמות."

"אנחנו לא פורצים," אמרה ג'ס מיד. "יש לנו עד."

"יש לכם חתול," אמר הר גרובר, והסתכל על קיסר. "זה לא עד. זה שותף."

אבל כשהם שאלו על פליקס, הוא הוריד את המשקפיים, וניקה אותם, והחזיר אותם, וזה לקח הרבה זמן, כמו אצל אנשים שמחפשים זיכרון רחוק.

"האוזר," הוא אמר. "כן. הוא תמיד עמד בפינה. עם המצלמה. מצלמה ישנה, עם סרט, כשכולם כבר עברו לדיגיטלי. הוא צילם כל תינוק. כל אחד. הוא אמר לי פעם שלכל תינוק מגיעה תמונה ראשונה, גם אם אף אחד לא יקנה אותה." הוא שתק. "בחור מוזר. שקט. גמגם קצת. אבל הוא היה היחיד שתיקן את המצלמות של האבטחה בלי לשבור משהו אחר. ואז הוא עזב, ואף אחד לא שם לב. כמו שאף אחד לא שם לב כשהוא היה."

"מרגרטה אמרה שהוא עזב פתאום," אמרה נועה. "ופתח סטודיו גדול."

הר גרובר הרים גבה. "מרגרטה," הוא אמר, "אומרת הרבה דברים. בחלק מהם יש גם עוגיות." והוא חזר למרק.

* * *

הם כמעט יצאו. הם כבר היו בלובי, ליד הדלת המסתובבת, כשנשמע מאחוריהם הקול המתגלגל, הרך, עם ריח הלימון שכמעט היה אפשר לשמוע.

"ילדים שלי! מה אתם עושים פה?"

מרגרטה. עם הסינר הפרחוני מתחת לחלוק, עם המשקפיים על השרשרת, ועם שקית נייר קטנה, שכולם ידעו מה יש בה עוד לפני שפתחה אותה.

ד"ר פוקס נעצרה. לא זזה. רק הגב שלה נהיה ישר עוד יותר, אם זה בכלל היה אפשרי, וקיסר, בתיק, הכניס את הראש פנימה.

"באנו לשאול על פליקס," אמרה ליבי, לפני שמישהו הספיק לעצור אותה. "האוזר. הצלם. אף אחד לא זוכר אותו."

"מסכן," אמרה מרגרטה, והניחה יד על הלב. "ככה זה עם אנשים שקטים. הם עוברים בעולם כמו צל, ורק אחר כך מבינים מה הם עשו בחושך." היא פתחה את השקית. "סוכריות לימון? לכולם? גם לך, הלנה?"

"לא, תודה," אמרה ד"ר פוקס.

"תמיד לא, תודה," צחקה מרגרטה. "כבר שנים היא אומרת לי לא, תודה." היא חילקה לילדים, אחד אחד, ושמה סוכרייה ביד של כל אחד, וסגרה את האצבעות שלו עליה, כמו שסוגרים מתנה. "ומה עכשיו? לינץ?"

השתיקה הייתה קצרה. אבל היא הייתה.

"אולי," אמרה נועה. "עוד לא החלטנו."

"תמסרו לו ד"ש ממני," אמרה מרגרטה. "לפליקס המסכן. ותיזהרו, שמעתם? אנשים שקטים…" היא לא סיימה את המשפט. היא רק ליטפה את הלחי של אלה, ואת הלחי של נועה, באותה תנועה בדיוק, ונכנסה למעלית.

הדלתות נסגרו.

"איך היא ידעה על לינץ?" שאלה ג'ס בשקט. "לא אמרנו לינץ. אף אחד לא אמר לינץ."

"היא סיפרה לנו על לינץ," אמרה אלה. "אצלה בבית. היא זאת שאמרה שהוא פתח סטודיו בלינץ. אז ברור שהיא מנחשת."

"נכון," אמרה ג'ס. אבל היא הסתכלה על הדלתות של המעלית עוד הרבה זמן אחרי שנסגרו.

ד"ר פוקס הוציאה את קיסר מהתיק, והחזיקה אותו קרוב, כמו שמחזיקים כרית. "השעה נגמרה," היא אמרה. ואחר כך, בקול נמוך מאוד, כמעט לעצמה: "כל השנים האלה. ואף פעם לא לקחתי."

* * *

בחזרה בפנסיון, ג'ס כבר ישבה מול המחשב, עם ארבעה חלונות פתוחים ועם הפנים של מי שמדברת עם האינטרנט בשפה שרק שניהם מבינים.

"מצאתי," היא אמרה, אחרי שעה ועשר דקות, ולוקאס, שישן על המיטה של ליבי, התעורר בבהלה ואמר "אני לא אכלתי את זה!", אף שאיש לא שאל.

על המסך היה אתר. אתר ישן מאוד, מהסוג שנבנה לפני שכולם הפסיקו לבנות אתרים, עם רקע אפור, ועם אותיות כחולות, ועם כותרת: "פליקס האוזר – צילום". ג'ס מצאה אותו בארכיון של האינטרנט, מקום שבו נשמרים אתרים שמתו, כמו בית קברות, רק עם יותר פרסומות.

היו בו שני עמודים. בעמוד הראשון תינוקות. עשרות. מאות. תינוקות ישנים, תינוקות צועקים, תינוקות עם כובע צמר, תינוקות מכווצים כמו אגרופים. כולם בשחור לבן. כולם צולמו מקרוב מאוד, ובאור רך, ולכל אחד הייתה, איכשהו, הבעה. בעמוד השני ציפורים. אנקורים, ויונים, ועורב אחד שנראה כועס.

"זהו?" שאלה ליבי. "תינוקות וציפורים? אין לו תמונות של, לא יודעת, אנשים? הרים? אוכל?"

"אוכל!" אמר לוקאס, שהתעורר לגמרי. "בדיוק! וזה חשוד. בן אדם נורמלי מצלם אוכל." הוא הצביע על המסך. "אני אומר לכם, אני כבר יודע מה הוא עשה. הוא מכר תינוקות. וציפורים. ביחד. בחבילה."

"לוקאס," אמרה גרטה.

"זה הגיוני! מי שקונה תינוק, צריך גם ציפור. בשביל שיהיה לו עם מי לשחק."

"לוקאס," אמרה גרטה שוב, "תפסיק להציע הצעות."

"אבל…"

"לפחות עד שתאכל משהו. אתה מציע הצעות גרועות כשאתה רעב." והיא הוציאה מהתיק שלה, מבלי להסתכל, ופל, וזרקה לו. הוא תפס ושתק. גרטה הכירה אותו מגיל ארבע.

* * *

ג'ס לא סיימה. היא חיפשה עוד. ומצאה את הדבר שחיפשו בעצם: חנות. בלינץ. בעיר העתיקה, ברחוב צדדי. "האוזר – מצלמות ישנות. קנייה, מכירה, תיקון."

היא פתחה את התמונה מהרחוב, זאת שמכוניות המפות מצלמות. וכולם התקרבו למסך.

זה לא היה סטודיו גדול. זה לא היה חלון ראווה ענק, עם תאורה ומצלמות חדשות, כמו שמרגרטה תיארה. זה היה חלון קטן מאוד, מאובק, עם שלט דהוי, ועם מצלמות ישנות על מדף, כמו ציפורים על חוט חשמל. ליד הדלת עמד עציץ אחד, יבש.

"זה לא מה שמרגרטה אמרה," אמרה אלה.

"אולי זה גדול מבפנים," אמרה ליבי. "כמו ארון של קוסם."

"אולי," אמרה גרטה. והיא לא כתבה כלום במחברת. אבל כולם ראו את היד שלה זזה, קצת, לכיוון הכיס שבו היה העט, ועוצרת.

נועה עמדה מול הלוח. היא הסתכלה על התמונה של פליקס, הצלם עם השיער הארוך, שאף אחד לא זכר, ועל החוט הצהוב.

"אנחנו צריכים לנסוע ללינץ," היא אמרה.

"עם מבוגרים," אמרה ג'ס מיד.

"עם מבוגרים," הסכימה נועה. "עם חתימות. עם עד."

"בני," אמרה אלה. "ובני צריך מישהו שיודע איפה ימין."

"קלרה," אמרו כולם ביחד.

* * *

אדם ותומאס ישבו במטבח של הפנסיון כששמעו את התוכנית, ובפעם הראשונה מאז הלילה בבית החולים, שניהם הסכימו מהר. אולי כי ראו את הידיים של התאומות, שעוד היה עליהן כתב חלש מאתמול. ואולי כי פראו פוגל עמדה מאחוריהם עם מגבת, והביטה בהם כמו שמביטים על שני גברים שעומדים לסרב לילדים, ואמרה: "לינץ יפה מאוד בעונה הזאת."

"בתנאי אחד," אמר תומאס. "שבני לא נוהג."

"בתנאי שני," אמר אדם. "שאתם מתקשרים כל שעה."

"בתנאי שלישי," אמרה סבתא רות מהשולחן העגול, בלי להרים את העיניים מהקלפים. "שאתם מביאים לי משם מגנט. לא בשביל תום. בשבילי."

"ואני?" שאל תום, שהופיע מתחת לשולחן, כמו שתום מופיע תמיד, ממקומות שאף אחד לא ידע שיש בהם מקום לילד. "גם אני רוצה לנסוע ללינץ. יש שם מגנט של מגדל. ראיתי באינטרנט."

"אתה נשאר איתי," אמרה סבתא רות. "אנחנו נשחק קלפים. ואני אלמד אותך את הטריק של לוטה."

תום חשב על זה. שוקל, כמו סוחר. "את הטריק הסודי?"

"את הסודי ביותר."

"עסקה," אמר תום, והושיט יד. וסבתא רות לחצה אותה, ברצינות גמורה, כמו שלוחצים יד לשר אוצר.

החצי השני שלי פרק 63: הצלם שאיש לא זוכר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין