כל הבוקר, סבתא רות ותום ישבו ליד השולחן העגול, והיא לימדה אותו את הטריק של לוטה. זה לקח זמן. לא כי הטריק היה קשה, אלא כי תום, אחרי כל ניסיון, הכריז בקול רם "עכשיו אני מרמה!", מה שקצת הרס את העניין.
"תומי," אמרה סבתא רות בסבלנות של מי שלימדה ארבעים שנה, "הטריק עובד רק אם אף אחד לא יודע שיש טריק. ברגע שאתה צועק, זה כבר לא תיאטרון. זה הודעה לעיתונות."
"אבל אני רוצה שידעו שאני חכם," אמר תום.
"זה," אמרה סבתא רות, "הבעיה של כל הרמאים בהיסטוריה."
נועה, שעברה ליד עם רשימה של שאלות לפליקס, שמעה את זה ועצרה. היא לא ידעה למה, אבל היא כתבה את המשפט בצד הרשימה, בכתב קטן. אחר כך מחקה. ואחר כך כתבה שוב.
* * *
מרגרטה הגיעה לפנסיון "אמליה" בארבע אחר הצהריים, בדיוק כשפראו פוגל הוציאה מהתנור עוגת שמרים, כך ששני ריחות טובים נכנסו בבת אחת לחדר האוכל, ונאבקו זה בזה בנימוס.
"הבאתי עוגיות ירח," הכריזה מרגרטה, והניחה על השולחן העגול קופסת פח עם ציור של פרחים. "אי אפשר לנסוע ללינץ על בטן ריקה."
"עוד לא החלטנו שנוסעים," אמרה נועה.
"כמובן, כמובן," אמרה מרגרטה, והתיישבה, וליטפה את הסינר על הברכיים. "עוד לא החלטתם. אז אני רק אספר לכם כמה דברים, ואתם תחליטו מה שתחליטו."
סבתא רות, שישבה בפינה עם תום ועם החצי האדום של החפיסה, הרימה את העיניים מעל המשקפיים האדומים. היא לא אמרה כלום. היא רק הסתכלה. כמו שמורה מסתכלת על תלמיד חדש ביום הראשון, עוד לפני שהוא פתח את הפה.
* * *
"פליקס," אמרה מרגרטה, ומזגה לעצמה תה מהקומקום של פראו פוגל, כאילו זה הקומקום שלה, "לא סתם צילם תינוקות. הוא מכר אותם."
לוקאס נחנק מעוגיית ירח. ליבי היכתה לו על הגב.
"את התמונות," תיקנה מרגרטה, וצחקה צחוק קטן, מתגלגל. "סליחה, ילדים שלי. את התמונות. הוא צילם כל תינוק, ואחר כך בא להורים, בחדר, כשהם עייפים ומאושרים ולא חושבים, ומכר להם את התמונה. בכסף רב. מאוד רב. אלבום שלם, במסגרת עור. אתם יודעים כמה הורים טריים מוכנים לשלם על תמונה ראשונה?"
"הרבה?" ניחשה ג'ס.
"הכול," אמרה מרגרטה. "הם מוכנים לשלם הכול."
גרטה כתבה. לאט. בלי להרים את הראש.
"ומאיפה הוא ידע אילו תינוקות נולדו?" שאלה אלה.
"זה בדיוק העניין." מרגרטה הורידה את הקול, ורכנה קדימה, וכולם רכנו איתה, כאילו מישהו משך בחוט. "הוא קיבל רשימות. כל בוקר. רשימה של כל הלידות. מי נולד, מתי, באיזה חדר. ומי…" היא עצרה. "ומי נולד בלי משפחה מסודרת. אמהות צעירות. אמהות לבד. אמהות שאף אחד לא בא לבקר." היא הניחה את הכוס. "אם מישהו ידע אילו תינוקות אפשר, נגיד, להעביר, בלי שאף אחד ישים לב, זה הוא. רק הוא."
השקט בחדר האוכל היה כבד. אפילו תום הפסיק לערבב את הקלפים.
"מי נתן לו את הרשימות?" שאלה סבתא רות מהפינה. בשקט. כמעט בלי עניין.
מרגרטה הסתובבה אליה. והחיוך שלה, לשנייה, לא זז בכלל. כמו תמונה.
"המשרד," היא אמרה. "כמובן. המשרד נותן רשימות. ככה זה בבתי חולים." והחיוך חזר לזוז. "ואת, בטח סבתא רות! שמעתי עלייך כל כך הרבה! עוגיית ירח?"
"תודה," אמרה סבתא רות, ולקחה אחת, ולא אכלה אותה.
* * *
מרגרטה דיברה עוד חצי שעה. על פליקס, ששתה תה בלי סוכר, "מי שותה תה בלי סוכר, אני שואלת אתכם?" ועל זה שלא היה לו אף חבר, ועל זה שתמיד נעלם בסוף המשמרת בלי להגיד שלום. ותוך כדי דיבור, היא סובבה משהו על האצבע. שוב ושוב. טבעת.
ליבי שמה לב ראשונה, כי ליבי שמה לב לכל דבר שאפשר ללבוש על במה. "איזו טבעת יפה," היא אמרה. "זה פרח?"
מרגרטה הסתכלה על היד שלה, כאילו רק עכשיו נזכרה שיש לה יד. טבעת כסף קטנה, עם פרח בן חמישה עלים, ובאמצע נקודה צהובה, זעירה.
"פרח לימון," היא אמרה, וצחקה. "מה עוד? אצלי הכול לימון. מתנה ישנה. מלפני הרבה שנים." והיא הניחה את היד על הברך, מתחת לשולחן, והמשיכה לדבר על פליקס.
לוקאס, שישב הכי קרוב, הסתכל על הטבעת שנייה אחת. משהו קטן זז אצלו בבטן. לא רעב. משהו אחר. אבל אז מרגרטה הושיטה לו עוד עוגיית ירח, והמשהו נעלם, כמו ציפור שעפה מחלון.
* * *
"ועוד דבר," אמרה ג'ס, כשמרגרטה כבר קמה ללכת, עם הקופסה הריקה ביד. "מצאנו תמונה של החנות שלו. בלינץ." היא סובבה את הלפטופ. "זה לא סטודיו גדול. זה חלון קטן. עם עציץ יבש."
מרגרטה הסתכלה על המסך. רק לשנייה. ואחר כך צחקה, הצחוק המתגלגל. "אוי, המסכן! אז העסק התכווץ. ככה זה עם שקרנים, ילדה שלי. בהתחלה הכול גדול, ואחר כך…" היא עשתה תנועה של בלון שמתרוקן. "תמסרו לו ד"ש. ותיזהרו."
היא נשקה לכל אחד מהם על הראש. גם לסבתא רות, שלא הספיקה לזוז. ויצאה.
סבתא רות ניגבה את הראש עם המטפחת המגוהצת, זאת עם הר', ואמרה לתום, בלי להסתכל על אף אחד: "ארבעים שנה של אסיפות הורים. ואני יכולה להגיד לך, תומי, שיש אנשים שמסבירים יותר מדי. ומי שמסביר יותר מדי, בדרך כלל לא שאלו אותו."
"שאלו אותה," אמר תום. "את שאלת אותה."
"נכון," אמרה סבתא רות. "שאלתי. שאלה אחת. והיא ענתה על שלוש."
* * *
בערב, ג'ס חזרה לאתר הישן. היא לא הצליחה להפסיק. "יש עוד משהו," היא אמרה. "בארכיון. דף שלישי. נשמר רק חלקית. נראה כמו… בלוג."
זה היה בלוג. קצר מאוד. שבעה פוסטים בסך הכול, כל אחד עם תמונה אחת ועם משפט אחד, בגרמנית מגומגמת, כאילו גם האותיות התביישו. "הבוקר יונה ישבה על החלון של המחלקה." "תינוק צחק בפעם הראשונה, ואני הייתי שם." "שלג."
והפוסט השביעי. מהחודש פברואר. לפני שתים עשרה שנה.
תמונה בשחור לבן של תינוקת. קטנה מאוד. מוקדמת. עם צינור דק ליד האף. ישנה, עם הפה פתוח קצת, ועם פנים מכווצות. ובלחי הימנית, רק בימנית, גומה זעירה, עמוקה, כאילו מישהו לחץ שם עם האצבע הכי קטנה בעולם.
והמשפט מתחת: "אחת מהשתיים."
אף אחד לא דיבר. נועה ואלה הסתכלו על המסך, ואחר כך זו על זו, ואחר כך שוב על המסך. ובלי לתכנן, באותו רגע בדיוק, שתיהן נגעו בלחי הימנית.
"זאת אחת מאיתנו," לחשה אלה.
"איזו?" לחשה נועה.
אף אחת מהן לא ידעה. ומשום מה, זה היה הדבר הכי מפחיד.
* * *
שירה נכנסה לחדר 17 כמה דקות אחר כך, כי מישהו, כנראה תום, סיפר לה שיש "תמונה של תינוק במחשב, וכולם עצובים". אנה באה אחריה, עם מגבת ביד, באמצע לנגב משהו.
ג'ס רצתה לסגור את הלפטופ. שירה עצרה אותה, בעדינות, עם יד על המכסה.
היא הסתכלה על התמונה הרבה זמן. לא אמרה כלום. רק הושיטה אצבע, ונגעה במסך, בדיוק בגומה, כאילו אפשר להרגיש אותה דרך הזכוכית.
"עשרים ושתיים דקות," היא אמרה בסוף, בקול שכמעט לא היה. "זה כל מה שהיה לי. עשרים ושתיים דקות שבהן ראיתי את שתיכן ביחד. ואחר כך לקחו את אחת לחממה, ואת השנייה… אני לא יודעת איזו זאת. אני אמא שלכן, ואני לא יודעת." היא צחקה צחוק קטן, שבור. "אמא אמורה לדעת."
אנה ניגשה. היא לא אמרה כלום. היא רק הניחה את המגבת על המיטה, ולקחה את היד של שירה, את היד שלא נגעה במסך, והחזיקה אותה.
"גם אני לא הייתי יודעת," אמרה אנה. "ואני ראיתי אותה כל יום, שתים עשרה שנה." היא הסתכלה על אלה. "בתמונה הזאת, כל התינוקות נראים אותו דבר. זה לא בגלל שאמא לא יודעת. זה בגלל שעוד לא היה להן זמן להיות מישהו."
ושתי האמהות עמדו ככה, מול הלפטופ, יד ביד, והתאומות ישבו על המיטה מתחתיהן, ואף אחד לא זז, עד שתום הכניס את הראש לחדר ושאל אם מישהו רוצה לראות את הטריק הסודי, כי עכשיו הוא כבר לא צועק.
* * *
"זה מושלם," אמרה ליבי. אבל היא לא אמרה את זה בשמחה. היא אמרה את זה כמו שבמאי אומר "זה מושלם" על סצנה, ואחר כך מבקש לצלם אותה שוב, כי משהו לא הסתדר לו.
"מה הבעיה?" שאלה ג'ס.
"הבעיה שזה יותר מדי," אמרה ליבי. היא קמה והתחילה ללכת בחדר, כמו שהיא עושה כשהיא חושבת, מהמיטה לחלון ובחזרה. "בהצגות זה קורה כל הזמן. הרמז נופל מהשמיים. בדיוק כשצריך. התמונה. הגומה. 'אחת מהשתיים.' הכול מצביע על פליקס. וכשהכול מצביע על מישהו, בהצגה זה אומר תמיד שהמחזאי מנסה להסתיר את מי שבאמת עשה את זה."
"אבל זה לא הצגה," אמר לוקאס.
"הכול הצגה," אמרה ליבי. "אם מישהו כותב את העלילה."
גרטה לא אמרה כלום. היא פתחה את המחברת הירוקה. לא בדף הסודי. בדף רגיל, עם תאריך. וכתבה, באותיות קטנות: "תחושה של ליבי: יותר מדי ברור. לשמור. למקרה הצורך." ואחר כך הוסיפה מתחת, עוד יותר קטן: "סבתא רות: שאלה אחת, שלוש תשובות."
לוקאס הסתכל על הכתב שלה. ואז, לא ברור למה, חשב על טבעת. טבעת כסף, עם פרח. הוא לא ידע למה זה עלה לו עכשיו. הוא נשכב על המיטה של ליבי, ועצם עיניים, וניסה להיזכר. אבל הדבר היחיד שהגיע היה הטעם של סוכריית לימון. חמוץ ומתוק, ביחד, בדיוק כמו תמיד.
* * *
בתשע בערב בני התקשר. הוא דיבר מהר, כמו תמיד כשהוא נרגש, ובאמצע כל משפט התחיל משפט חדש.
"מחר," הוא אמר. "שבע בבוקר. קלרה נוהגת. היא אמרה לי להגיד לכם שהיא נוהגת. היא אמרה לי להגיד את זה פעמיים. היא נוהגת."
"שמענו," אמרה נועה. "קלרה נוהגת."
"ואני מנווט," אמר בני בגאווה.
השתיקה בחדר 17 הייתה ארוכה מאוד.
"אני צוחק," אמר בני. "קלרה גם מנווטת. אני מביא כריכים."
"זה התפקיד הכי חשוב," אמר לוקאס, ברצינות של קצין.
אחרי השיחה נועה ישבה על המיטה וכתבה רשימה. "לינץ: 1. שאלות לפליקס. 2. מים. 3. פלסטרים. 4. מטען. 5. מגנט לסבתא. 6. לא לבהול אותו." היא הראתה לאלה.
אלה קראה, ולקחה את העט, והוסיפה מספר שבע, בכתב העקום שלה: "7. אם הוא בורח, לא לרוץ אחריו. לחכות. אנשים שקטים חוזרים לבד."
נועה הסתכלה על השורה הזאת הרבה זמן. "איפה למדת את זה?"
"מתומאס," אמרה אלה. "פפה. ככה הוא מחכה לי, כשאני כועסת. הוא אף פעם לא רץ אחריי. הוא מכין תה ומחכה."