ביום שישי בערב, מחנה גלים ירוקים היה נראה כמו מקום אחר.
הדשא היה רטוב מהממטרות, וריח של חלות חמות יצא מחלונות המטבח והתפזר על כל הגבעה, ונכנס לצריפים, ולתיקים, ולשיער, כך שגם אחרי שבוע כולם עוד היו מריחים קצת כמו שמעון. על שולחן ארוך מול חדר האוכל עמדו פמוטים מכל מיני סוגים. פמוטים מכסף, ופמוטים מחרס, ופמוט אחד שהיה בעצם בקבוק של מיץ ענבים עם נר תקוע בפנים, שקובי הכין "באמונה".
זהבה הדליקה את הנרות. היא עשתה את זה לאט, נר אחרי נר, עם הגב לכולם, ושרשרת המשרוקיות שלה, בפעם היחידה בשבוע, הייתה מקופלת בכיס. גילי ניגן משהו שקט. הילדים של שחף שרו, כל אחד במנגינה אחרת, וזה היה נשמע נורא, ויפה בדיוק כמו שצריך.
בן עמד בצד, עם הכדור מתחת לזרוע, והסתכל על הלהבות הקטנות. בבית, אמא הדליקה נרות כל שישי, ואמיר היה עומד לידה ומזמזם משהו משנות השמונים, ובן היה מגלגל עיניים והולך לחדר. עכשיו, פתאום, מאה וחמישים קילומטר מהבית, הוא הרגיש משהו בגרון שלא היה לו שם, והוא החליט שזה בגלל העשן.
דניאל עמד שני מטרים ממנו. בן ספר. שני מטרים זה היה המרחק החדש. הוא לא החליט עליו. הוא פשוט קרה.
* * *
"ועכשיו," אמרה זהבה, אחרי שהשירים נגמרו ואחרי שכולם אכלו את החלות של שמעון, שהיו כל כך טובות שנדב טען שהן "מפרות את חוקי הפיזיקה של הבצק", "משחקי שבת."
היא הוציאה מהכיס של הסינר, כי היא לבשה סינר של שמעון, מסיבות שאף אחד לא העז לשאול, ערימה של חבלים קצרים.
"מרוץ רגליים קשורות. זוגות מאותה משפחה. רגל ימין של אחד לרגל שמאל של השני. מהעץ הגדול ועד הפעמון. עשר נקודות לגביע הגלים."
נדב כבר חישב. "מאה וחמישה מטרים. אם נשמור על קצב של…"
"נדב," אמרה שירה. "זה מרוץ. לא מבחן בגרות."
ליהי ניגשה לזהבה, לקחה את החבלים של הגרביים הרטובות, ועל כל אחד מהם הדביקה מדבקה. על החבל של נדב ושירה: תאומים. אין תירוצים. על החבל של אלון ונוי: שקט. בבקשה. ועל החבל של דניאל ובן, אחרי מחשבה ארוכה מדי, ועם מבט שבן לא אהב בכלל, היא הדביקה מדבקה אחת קטנה: ביחד.
"זה רק חבל," אמר בן.
"שום דבר אצלי הוא לא רק חבל," אמרה ליהי, והלכה.
מאיה, שעמדה עם יובל בשורה של הדגים המעופפים, ראתה את המדבקה מרחוק. היא לא אמרה כלום. היא רק הרימה גבה לכיוון דניאל, גבה אחת, מדויקת, שאמרה נו, באמת, ליהי, ודניאל, לתדהמתו, הרגיש שהוא מסמיק. בגלל גבה.
"היא מסתכלת עליך," אמר בן.
"היא מסתכלת על החבל."
"היא מסתכלת עליך," חזר בן, בביטחון של מי שראה הרבה סרטים. "ואתה אדום. תרגום חופשי: אתה אדום."
"אני לא צריך מתורגמן."
"כולם צריכים מתורגמן," אמר בן. "מאיה אמרה."
* * *
דניאל כרע על הדשא וקשר. הוא היה אלוף נוער בשייט. הוא ידע לקשור קשר שמונה בעיניים עצומות, קשר מלח בחושך, וקשר של עוגן תוך כדי שהסירה נוטה על הצד. את הקשר הזה, על הקרסול של בן, הוא קשר שלוש פעמים, כי בפעם הראשונה הידיים שלו רעדו, ובפעם השנייה בן אמר "זה לוחץ", ובפעם השלישית בן אמר "עכשיו זה רופף", ואז הסתכל עליו ואמר: "אתה קושר כמו סבתא."
"סבתא שלי קושרת מצוין," אמר דניאל. "היא סורגת סוודרים לכל השכונה."
"אז כמו סבתא שלך בלי משקפיים."
הם קמו. כלומר, הם ניסו לקום. דניאל הרים את רגל שמאל, ובן הרים את רגל ימין, שהייתה קשורה לרגל שמאל של דניאל, וזה יצא שהם ניסו להרים את אותה רגל בשני כיוונים שונים, והם התמוטטו על הדשא עוד לפני שהמרוץ התחיל.
"אחת," אמר נדב, מהזוג שלידם.
"מה אחת?" שאל בן מהאדמה.
"נפילה אחת," אמר נדב. "אני סופר. בשביל המדע."
* * *
קובי עמד ליד העץ הגדול, עם המשרוקית שלו מקש, והכריז: "אמונה!" ושרק.
עשרים זוגות יצאו לדרך בבת אחת, וזה היה נראה כמו עדר של חיות מוזרות עם שש רגליים שמישהו שחרר מכלוב.
נדב ושירה טסו. הם היו תאומים, והם הלכו באותו קצב כבר שש עשרה שנה, עוד מלפני שנולדו, ונדב אמר שזה "בגלל סנכרון עוברי", ושירה אמרה שזה בגלל שהיא פשוט מושכת אותו. אלון ונוי צעדו לאט, בדיוק מושלם, בלי מילה, כמו שני חיילים במסדר. מאיה ויובל הסתבכו מיד, כי מאיה הייתה גבוהה בשלושים סנטימטר, ויובל צעק "את דורכת לי על הרגל!" ומאיה צעקה "אתה זה הרגל!", ושניהם נפלו לתוך שיח.
ודניאל ובן?
"שתיים," אמר נדב, בזמן שהוא רץ.
הם קמו.
"שלוש."
הם קמו שוב. דניאל אמר "ימין", ובן זז שמאלה, כי "ימין שלך זה שמאל שלי". דניאל אמר "שמאל", ובן זז ימינה, כי "התכוונתי לשמאל שלי". דניאל אמר "הרגל הקשורה!", ובן אמר "שתיהן קשורות לי בראש!", ושניהם נפלו על הפנים, ליד הספסל.
"ארבע. חמש." נדב כבר לא רץ. הוא עמד עם שירה באמצע המסלול, קשור אליה, וספר. "שש!"
"אתה מפסיד בגלל שאתה סופר!" צעקה עליו ליהי מהקו.
"זה חשוב יותר!" צעק נדב בחזרה. "זה מחקר!"
* * *
אחרי הנפילה התשיעית, דניאל ובן שכבו על הגב, על הדשא הרטוב, באמצע המסלול. רוב הזוגות כבר עברו אותם. מהלימונים, הילדה עם הקוקיות, הגיבורה החדשה של המחנה, עברה לידם עם אח שלה, לאט לאט, בקצב של שבוע הבא, והנהנה אליהם בנימוס.
"זה לא עובד," אמר בן, לשמיים.
"לא," הסכים דניאל.
"אתה מושך לכיוון אחד. אני מושך לכיוון שני."
"כן."
"זה כמו כל הקיץ," אמר בן. ואז עצר, כאילו הוא שמע את עצמו. הוא הסתכל על החבל, עם המדבקה של ליהי, ביחד, שכבר הייתה מקומטת ומלאה בדשא.
דניאל לא ענה. מאיה אמרה לו הבוקר, ליד הברז: תגיד דברים לידו. לא אליו. אז הוא לא אמר כלום. הוא חיכה.
בן שכב עוד שנייה. אחר כך הוא התיישב, ואמר, בטון של מאמן כדורגל שהוא שמע פעם בטלוויזיה:
"תקשיב. אתה לא אומר ימין ושמאל. אתה לא אומר כלום. אני אומר. כשאני אומר 'עכשיו', אתה זז עם הרגל הקשורה. בלי לחשוב. רק 'עכשיו'. בסדר?"
דניאל הסתכל עליו. הוא הכיר את הטון הזה. קול נמוך ושקט, שלא מתווכח ולא שואל. זה היה הקול שלו. הקול שהוא השתמש בו במים, ביום המשפחות, כשהסירה של יובל התהפכה. תפסתי אותך. אתה בסדר. תנשום. נדב סיפר לו שבן אמר בדיוק את המילים האלה לכלב של עומר, ושבן נגעל מעצמו. והנה הקול חזר. הפוך. מבן אליו.
"בסדר," אמר דניאל.
* * *
הם קמו. הפעם, לאט.
"עכשיו," אמר בן.
הם זזו. הרגל הקשורה, ביחד. צעד.
"ועכשיו."
עוד צעד. ועוד אחד.
"עכשיו. עכשיו. עכשיו."
זה היה כמו לחתור. כמו להחזיק את החבל בסירה, ולהרגיש מתי הרוח משנה כיוון, ולזוז איתה בדיוק ברגע הנכון. דניאל הפסיק לחשוב. הוא הקשיב רק לקול של בן, ולקצב, והרגליים שלהם התחילו ללכת ביחד, ואז לרוץ ביחד, ואז, באופן שאף אחד לא ציפה לו, הכי פחות הם עצמם, לטוס.
"עשר," אמר נדב, בהפתעה, כשהם נפלו שוב, אבל קמו באותה תנועה, כמו אקרובטים. "רגע. זאת לא הייתה נפילה מלאה. זאת הייתה… חצי נפילה. אני צריך קטגוריה חדשה."
הם עקפו את הלימונים. הם עקפו את מאיה ויובל, שעדיין התווכחו בתוך השיח. הם עקפו זוג מהכרישים, שנפל עם הצעקה "זה בגללך!" ונשאר על הדשא להתווכח על זה.
ואז, עשרים מטר לפני הפעמון, הם הגיעו לבלגן.
* * *
רועי ואסף, מהכרישים, החליטו לעשות קיצור דרך. הם חתכו מתחת לשולחן של הנרות, כדי לחסוך שלושה מטרים, ושכחו שהם קשורים. רועי עבר מצד אחד של רגל השולחן, אסף עבר מהצד השני, והחבל נתפס. הם נעצרו בבת אחת, ומאחוריהם נתקע הזוג של הדגים המעופפים, ומאחוריו עוד זוג, ועוד אחד, עד שהיה שם גוש אחד ענק של רגליים, וידיים, וחבלים, וצעקות, ותשעה ילדים שכל אחד מהם בטוח שזה אשמתו של מישהו אחר.
זהבה, ליד הפעמון, הניחה יד על הלב. "הנרות," היא לחשה.
הנרות לא זזו. אבל הפמוט של קובי, בקבוק מיץ הענבים, התנדנד, ושמעון, שעמד ליד, הושיט יד ותפס אותו באוויר בלי להסתכל, ושם אותו בחזרה, ואמר: "לא בשבת שלי."
"עכשיו," אמר בן. "שמאלה. כלומר, עכשיו."
דניאל זז. הם עקפו את הגוש מבחוץ, על הדשא, בקשת רחבה, באותו קצב, בלי לעצור, וכשהם עברו ליד רועי, שהיה תקוע מתחת לשולחן עם הרגל של אסף על הראש, בן אמר לו, בלי לעצור:
"קיצור דרך זה דרך ארוכה עם ביטחון עצמי."
שלושה מטרים לפני הפעמון, הרגל של דניאל נחתה על חתיכת חלה שמישהו מילדי שחף הפיל, והם החליקו. שניהם. ביחד. ונחתו על הברכיים, בדיוק באותו רגע, כמו שני אנשים שמתפללים לפעמון.
"אחת עשרה!" צעק נדב מאחור, בקול של מי שזכה בלוטו.
"עכשיו," אמר בן, עוד על הברכיים.
והם קמו. באותה תנועה. ורצו את שלושת המטרים האחרונים.
והם הגיעו לפעמון.
ראשונים.
* * *
שקט. ואז כל השולחן של הגרביים הרטובות צרח. ליהי קפצה. אלון, שכבר הגיע שלישי עם נוי, הרים יד אחת באוויר, שזה אצלו היה כמו לרקוד על שולחן. ונדב, שהגיע עם שירה אחרון, כי הוא עצר לספור, צעק מעבר לכל הדשא:
"אחת עשרה! אחת עשרה נפילות! וניצחו! זה בלתי אפשרי סטטיסטית! זה…"
"זה מה?" שאלה שירה.
נדב חשב. "זה יפה," הוא הודה, כמעט בזעם. "אני שונא שזה יפה."
דניאל כרע לפתוח את החבל. הקשר, שהוא קשר שלוש פעמים, היה עכשיו כל כך הדוק, אחרי אחת עשרה נפילות, שהוא לא הצליח לפתוח אותו. הוא משך. הוא סובב. בן הסתכל עליו מלמעלה.
"אתה קשרת קשר שאתה לא יכול לפתוח," אמר בן.
"נראה ככה."
"אתה אלוף בשייט."
"אלוף בשייט," הודה דניאל, "לא אלוף ברגליים."
בסוף זהבה באה עם מספריים. היא חתכה את החבל, ואז, אחרי רגע, הרימה את החתיכה עם המדבקה של ליהי, ביחד, והושיטה אותה לבן, בלי להגיד כלום.
בן הסתכל על החתיכה. הוא חשב לזרוק אותה. הוא תחב אותה לכיס.
"עשר נקודות לגרביים הרטובות," הכריזה זהבה במגפון. נדב כבר חישב, בשקט, עם השפתיים.
"שמונה," אמר. "אנחנו מובילים בשמונה."
ובאותו לילה, כשבן נכנס למיטה בצריף שפמנון, הוא הוציא מהכיס את חתיכת החבל, והחזיק אותה רגע. אחר כך הוא הרים את הקרש של המיטה העליונה, קצת, ושם אותה שם. ליד המדבקה הריקה. שעדיין הייתה ריקה. בינתיים.