אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 71: הכדור על השולחן

בבוקר שאחרי הברד, בית הגבעה נראה כמו עוגה שמישהו פיזר עליה סוכר. כל הדשא היה לבן. על הגג של הלול, על הספסל של סוכר, על הגדר, היו תלוליות קטנות של כדורי קרח, שהתחילו כבר להימס בשמש החיוורת. וקוקו, שעבר את הלילה הכי מפחיד בחייו, עמד על הגדר והודיע לכל העולם, בקול צרוד, שהוא עדיין חי.

בבוקר שאחרי הברד, בית הגבעה נראה כמו עוגה שמישהו פיזר עליה סוכר. כל הדשא היה לבן. על הגג של הלול, על הספסל של סוכר, על הגדר, היו תלוליות קטנות של כדורי קרח, שהתחילו כבר להימס בשמש החיוורת. וקוקו, שעבר את הלילה הכי מפחיד בחייו, עמד על הגדר והודיע לכל העולם, בקול צרוד, שהוא עדיין חי.

אבל אף אחד לא הסתכל על הדשא. כולם הסתכלו על המשרד של גברת כהן.

החלון הגדול, החלון עם הווילון הירוק, שממנו גברת כהן רואה את כל השביל ואת השער, היה מנופץ. חור גדול, משונן, באמצע הזכוכית התחתונה, וסדקים שיוצאים ממנו לכל הכיוונים, כמו קורי עכביש. על השטיח, רסיסים. על הכיסא, רסיסים. ועל השולחן, בין הניירות החשובים של גברת כהן, באמצע, ישב כדור. כדורגל. לבן ושחור, עם שריטה ארוכה בצד, ועם האות ב', שנכתבה עליו בטוש כחול.

כל הבית ידע של מי הכדור הזה.

"בני," אמרה גברת כהן. היא לא צעקה. היא אמרה את זה בשקט, וזה היה הרבה יותר גרוע.

בני עמד בפתח המשרד, בפיג'מה, עם השיער פרוע, והסתכל על הכדור שלו, על השולחן, ולא הבין. "זה לא אני," הוא אמר. "זה לא אני! ישנתי! כל הלילה!"

"זה הכדור שלך," אמרה גברת כהן.

"כן, אבל…" בני הסתכל סביב, מבולבל. "אבל הכדור שלי היה בחוץ. ליד השער של המגרש. שכחתי אותו שם אחרי האימון. אני תמיד שוכח אותו שם. ואני לא בעטתי בו בלילה! מי בועט בכדור בלילה, בברד?"

"מישהו שלא רוצה שיראו אותו," אמר עומר מאחור, בשקט. ואמי שמה לב, ורשמה, שעומר לא הסתכל לאף אחד בעיניים.

גברת כהן הורידה את המשקפיים. "אני לא אומרת שעשית את זה בכוונה, בני," היא אמרה. "אבל כדור לא נכנס לבד דרך חלון. ועד שמישהו יסביר לי איך הכדור שלך הגיע לשולחן שלי, אין כדורגל בבית הגבעה. לאף אחד. לא במגרש, לא בחצר, לא בפרוזדור."

אנחה ארוכה עברה בין כל הבנים. ובני, שרק לפני כמה שבועות היה הנר שלא סופרים, ובחודש שעבר הציל שני פנדלים, ושלא בכה מעולם מול אחרים, הסתובב, ויצא, וטרק את הדלת של המשרד. והזכוכית הסדוקה בחלון רעדה, ונפל ממנה עוד רסיס קטן.

"נהדר," אמר אוליבר. "עכשיו הוא גם שובר את מה שנשאר."

"אוליבר," אמרה אמי. ואוליבר שתק.

היא מצאה את בני בחדר השקט. כלומר, היא לא מצאה אותו. היא ראתה שהדלת הירוקה סגורה, ושמעה מבפנים מישהו בועט בעדינות בקיר, שוב ושוב, ולא נכנסה. כי כאן לא שואלים. היא רק הניחה על המדף בחוץ, ליד הדלת, את פנקס התיקים שלה, פתוח, ובדף ריק כתבה, באותיות גדולות: תיק מספר 36: הכדור על השולחן. הלקוח: בני. אני מאמינה לך.

וחצי שעה אחר כך, כשחזרה, הפנקס נעלם. ובמקומו היה פתק, בכתב של בני, העקום: תמצאי מי. ותגידי לכולם. בקול.

"זה מה שאני עושה," אמרה אמי לעצמה, וקיפלה את הפתק פעמיים, ותחבה אותו בזהירות לבטנה של הסוודר, ממש ליד הכפתור הכחול, ואז הלכה לעבודה.

בארוחת הבוקר, אף אחד מהבנים לא ישב ליד בני. לא בכוונה רעה, בדיוק. פשוט כל אחד מצא סיבה לשבת במקום אחר. עומר ישב הכי רחוק, ליד המזנון, עם הרגליים החמות שלו, ובהה בדייסה. יונתן אמר, בקול רם מדי, שבגלל מישהו, הם לא ישחקו גם בסוף השבוע. ושתי התאומות, שגם הן משחקות במגרש, התווכחו ביניהן, בלחש, אם מותר לבעוט בכדור טניס, או שגם זה כדורגל. ובני אכל לבד, בקצה השולחן, מהר מאוד, ולא הרים את העיניים מהצלחת.

עד שארי קם, עם הצלחת שלו, והכוס שלו, והלך, ובלי להגיד מילה, התיישב לידו. ממש לידו. כתף אל כתף. בני הסתכל עליו בהפתעה. וארי רק הושיט לו את הריבה, ואמר: "אתה תמיד שוכח לקחת ריבה." ובני, בפעם הראשונה באותו בוקר, כמעט חייך.

הם התחילו מבחוץ. אמי, ליאו, חוטי וארי, בגומי, כי הברד נמס והפך לבוץ קר. מאיה נשארה בפנים עם פלאפל, שהיה בהלם מהלילה ולא הסכים לצאת מתחת למיטה.

"קודם כול," אמר ליאו, "בואו נבדוק אם זה בכלל אפשרי. איפה השער של המגרש?"

הם הלכו לשער. השער של המגרש עמד בצד המזרחי של הבית, ליד העץ, רחוק מאוד מהמשרד. ליאו ספר צעדים. "שבעים ושמונה צעדים," הוא הודיע. "ושלושה עצים באמצע. ופינה של הבית. כדי לבעוט מפה לחלון של גברת כהן, צריך לבעוט מסביב לפינה. כדור לא עושה פניות."

"אולי מישהו לקח את הכדור, והלך עד לחלון, ובעט משם," אמרה חוטי.

"אז בואו נלך לחלון," אמרה אמי.

מתחת לחלון של גברת כהן הייתה ערוגה. הערוגה של רותי, עם השיחים של הלבנדר. והאדמה בה הייתה רכה, ורטובה, ומכוסה בברד שנמס, ובבוץ. ואמי כרעה, והסתכלה. ולא ראתה כלום.

"אין עקבות," היא אמרה. "אף לא אחת. אפילו לא של חתול."

"אולי הברד מחק אותן," אמר ארי.

"אם מישהו עמד פה לפני הברד, כן," אמרה אמי. "אבל אם מישהו עמד פה בזמן הברד, או אחריו, היו נשארות עקבות. הבוץ פה רך כמו פודינג. תראו." היא לחצה אצבע לאדמה, ונשאר חור עמוק. "אף אחד לא עמד פה הלילה. אף אחד."

אבל היא כן ראתה משהו אחר. על אדן החלון מבחוץ, על הצבע הלבן, היו שקעים. הרבה שקעים קטנים, עגולים, כמו שמישהו הכה בעץ בפטיש קטן, שוב ושוב. ועל הצינור של המרזב, מעל החלון, היו גומות. וליאו, שהלך לאורך הקיר, צעק פתאום: "אמי! בואי!"

הוא עמד ליד החממה של רותי, בצד הצפוני של הבית, אותו צד בדיוק של המשרד. ושני לוחות שקופים בגג של החממה היו סדוקים. וחלון קטן, בחדר הכביסה, באותו קיר, היה עם חור. חור קטן, עגול, בגודל של ביצה.

"אף אחד לא בעט בכדור לחממה," אמר ליאו. "ולא לחדר הכביסה."

"הברד," אמרה אמי. "הרוח הגיעה מהצפון. ראיתי מהחלון שלנו, הכדורים ירדו עקום, באלכסון. כל מה שבצד הצפוני של הבית קיבל אותם ישר בפנים. החממה, חדר הכביסה, והחלון של גברת כהן."

תום, שיצא אחריהם בגומי של מישהו אחר, גדולים לו בשלוש מידות, אסף כדור ברד מהספסל, והחזיק אותו בכף היד, והסתכל עליו בהערצה. "זה גולות של עננים?" הוא שאל. "העננים שיחקו בגולות, והפילו?"

"בערך," אמר ליאו, שלא היה לו לב לתקן. ואז הוציא סרגל, ומדד את כדור הברד הכי גדול שמצא בערוגה. "ארבעה סנטימטר," הוא הודיע. "זה ענק. בספר כתוב שברד כזה יכול לשבור זכוכית, ולהשאיר גומות במכוניות." וחוטי מילאה צנצנת בכדורי ברד, "כראיה", והכניסה אותה למקפיא של זהבה, ליד האפונה, וזהבה אמרה שאם הראיה תיגע לה בעוגות, היא תהיה העדה הראשונה נגד חוטי, בכל משפט שיהיה.

"אבל חלון הכביסה קיבל חור קטן," אמר ארי. "והחלון של גברת כהן קיבל חור ענק."

"החלון של גברת כהן ישן," אמרה חוטי. "דוד אמר פעם שהוא הכי ישן בבית. והכי דק. הוא אמר שצריך להחליף אותו, ושאין כסף."

אמי רשמה הכול. אין עקבות. אדן עם שקעים. חממה. חדר כביסה. רוח מצפון. ואז סגרה את הפנקס. "עכשיו," היא אמרה, "צריך להיכנס למשרד."

להיכנס למשרד של גברת כהן לא היה דבר פשוט. לא כשגברת כהן כועסת. אבל אמי דפקה, ונכנסה, וגברת כהן, שישבה בפינה עם מטאטא ויעה, ואספה רסיסים בעצמה, כי לא רצתה שאף ילד ייגע, הסתכלה עליה מעל המשקפיים.

"אני יודעת למה באת," אמרה גברת כהן. "ואני מבינה. הוא חבר שלך. אבל כדור, אמי, הוא כדור."

"אני רק רוצה להסתכל," אמרה אמי. "בלי לגעת. חמש דקות."

גברת כהן שקלה. ואז הניחה את המטאטא. "חמש," היא אמרה. "ואני סופרת."

אמי עמדה באמצע המשרד, ולא זזה. היא רק הסתכלה. כמו שדוד לימד אותה להסתכל על עץ, וכמו שאמא שלה לימדה אותה להסתכל על אנשים, פעם, מזמן.

השטיח היה רטוב. לא בכל מקום. בכתמים. כתמים עגולים, כהים, פזורים, חלק ליד החלון, וחלק רחוק, ליד הכוננית, ואחד אפילו מתחת לכיסא של גברת כהן. ובאמצע כל כתם, אמי ראתה, אם התכופפה, משהו קטן, שקוף, שעוד לא נמס לגמרי. כדור קרח. בגודל של אגוז.

"הברד נכנס," היא אמרה בשקט. "דרך החור. הרבה ממנו. והתגלגל לכל המשרד."

אחר כך הכוננית, ליד החלון. בכוננית היו ספרים, ותיקים, וכמה דברים שגברת כהן אוספת: צדף, ופסל קטן של ינשוף, ותמונה של כל ילדי הבית לפני עשר שנים. הספרים במדף העליון נפלו, חלק על הרצפה. הינשוף שכב על הצד. ועל המדף העליון, באבק, שגברת כהן לא ניקתה כי לא מגיעים לשם בלי כיסא, אמי ראתה עיגול. עיגול נקי, בגודל של כדור, בדיוק, שאין עליו אבק. כאילו משהו עגול עמד שם הרבה זמן, ועכשיו כבר לא.

והזכוכית. רוב הרסיסים היו בפנים, על השטיח, ומעט מאוד בחוץ, על אדן החלון. כלומר, משהו פגע בחלון מבחוץ, ודחף אותו פנימה. זה התאים לכדור. אבל זה התאים גם לברד. ואמי רשמה את זה, בהגינות, בשני הטורים, כי בלשית טובה לא מסתירה ראיה רק כי היא לא נוחה לה.

"עוד שתי דקות," אמרה גברת כהן.

ונשאר הכדור.

הכדור עדיין ישב על השולחן, כי גברת כהן אמרה שהוא ראיה, ושאף אחד לא נוגע. אמי התקרבה, ורכנה, ולא נגעה. היא רק הסתכלה. והיא ראתה שני דברים.

הדבר הראשון: הכדור ישב על הניירות. ועל הניירות, מתחתיו, היו רסיסים של זכוכית. הכדור היה מעל הזכוכית. לא מתחתיה.

והדבר השני גרם לה לעצור את הנשימה.

"גברת כהן," היא אמרה, ולא הרימה את העיניים מהכדור. "את יכולה לגעת בכדור? רק לגעת. מלמעלה."

גברת כהן הרימה גבה. אבל קמה, והניחה יד על הכדור. וההבעה שלה השתנתה.

היא החזיקה את היד שם רגע ארוך. ואז עוד רגע. כאילו היא לא מאמינה ליד של עצמה, ורוצה לשאול אותה שוב.

"הוא יבש," היא אמרה.

"לגמרי יבש," אמרה אמי. "כל העולם בחוץ רטוב. הדשא, הבוץ, הגדר, אפילו השטיח פה. וכדור שבעטו בו מבחוץ, באמצע ברד, דרך חלון, היה צריך להיות רטוב, ומלוכלך בבוץ, ואולי עם קרח. והכדור הזה יבש, ונקי, ויושב על הזכוכית. כלומר, הוא הגיע לשולחן אחרי שהחלון נשבר. ולא מבחוץ."

גברת כהן הסתכלה על הכדור. ואחר כך על החלון. ואחר כך, לאט, על המדף העליון של הכוננית. על העיגול הנקי באבק.

"הכדור הזה," אמרה אמי בשקט, "לא נכנס הלילה למשרד. הוא היה פה כל הזמן."

אמי הבלשית פרק 71: הכדור על השולחן - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין