פליקס הוציא מהמגירה זכוכית מגדלת, לא כמו של גרטה, קטנה ועגולה, אלא זכוכית מגדלת של צלמים: קובייה שחורה עם עדשה בתחתית, שמניחים ישר על התמונה ומסתכלים מלמעלה, כמו דרך חלון קטן.
הוא הניח אותה על פרק היד של התינוקת, על התמונה שעוד הייתה רטובה על החבל, ונתן לאלה להסתכל ראשונה.
אלה הצמידה את העין. ולא אמרה כלום הרבה זמן.
"נו?" לחשה ליבי, שלא יכלה לסבול שקט יותר מארבעים שניות, גם בחדר חושך.
"יש כתב," אמרה אלה. "על הצמיד. קטן. 'ט.2'. ו'מדכן'. ילדה. ו… שתיים חמישים ושתיים. השעה שבה נולדתי."
"זה מה שכתוב על הצמיד בקופסה," אמרה נועה. "בדיוק."
"לא בדיוק," אמרה אלה. והיא הרימה את הראש מהזכוכית, והפנים שלה היו לבנות באור האדום. "יש עוד מילה. בסוף. אחרי השעה."
נועה הצמידה את העין. ואז היא ראתה. אחרי "2:52", באותו כתב, קטן ועגול ומסודר, מילה אחת. ארבע אותיות. באנגלית, כי ככה כותבים שמות של משפחות זרות.
"גולד," קראה נועה.
* * *
בדרך חזרה לווינה, בטנדר, אף אחד לא דיבר על שום דבר אחר.
"על הצמיד בקופסה לא כתוב גולד," אמרה אלה, כבר בפעם השלישית. "אני מכירה אותו בעל פה. ט.2. מדכן. שתיים חמישים ושתיים. וזהו. אין שם. בגלל זה קוראים לו 'הצמיד בלי השם'."
"אז או שזה צמיד אחר," אמרה ג'ס, "או שמישהו מחק את השם."
"אי אפשר למחוק עט מצמיד פלסטיק," אמר לוקאס.
"אפשר לגרד," אמרה גרטה. "עם ציפורן. או עם סכין. לאט. בזהירות." היא החזיקה את התמונה, שפליקס הדפיס להם עוד עותק, יבש, בתוך מעטפה חומה, על הברכיים, בשתי ידיים, כמו שמחזיקים צלחת מלאה מרק בתוך מכונית. "ואם מישהו גירד, יישארו סימנים."
"תומאס," אמרה אלה. והוציאה את הטלפון.
תומאס ענה בצלצול הראשון. תומאס תמיד עונה בצלצול הראשון, כי הוא לא אוהב טלפונים ורוצה שהם ייגמרו מהר.
"פפה," אמרה אלה. "קופסת העץ. היא איתך? בווינה?"
שתיקה. "נו," אמר תומאס. וזה, אצל תומאס, היה "כן, ברור, היא תמיד איתי, היא בתחתית המזוודה שלי, עטופה בסוודר שאמא שלך סרגה, ואני בודק שהיא שם כל ערב, וגם אם הייתה שריפה הייתי מוציא אותה לפני הנעליים".
"תוציא אותה," אמרה אלה. "אנחנו בדרך."
* * *
בפנסיון חיכו כולם. כל המבוגרים, כל הילדים, סבתא רות, תום, ואפילו פראו פוגל, שעמדה בפתח המטבח עם מגבת ועשתה כאילו היא סתם עוברת.
על השולחן העגול, באמצע, עמדה קופסת העץ. עץ אגוז כהה, עם המכסה שתומאס גילף כשאלה הייתה תינוקת: עץ, ועל הענף ציפור קטנה. כל השנים היא עמדה על המדף בבית בזלצבורג, ואף אחד לא נגע בה בלי רשות. עכשיו היא עמדה באמצע חדר אוכל בווינה, וכולם עמדו סביבה, כמו סביב מדורה.
אלה פתחה את המכסה.
בפנים, על בד קטיפה כחול, היו הדברים שהיו שם תמיד: המכתב מ"אם צעירה", מקופל לארבע. תמונה של אלה בת שבוע. שן חלב ראשונה בתוך שקית זעירה. והצמיד. צמיד פלסטיק לבן, דק, קטן כל כך שהיה קשה להאמין שפעם הוא הקיף יד של בן אדם.
היא הוציאה אותו. בזהירות, בשתי אצבעות, כמו שמוציאים פרפר מחלון. כל החדר נשם ביחד, ואף אחד לא נשף, עד שהצמיד נח על השולחן, ליד התמונה, כמו שני חלקים של אותו פאזל, שחיכו שתים עשרה שנה במגירות שונות, בערים שונות.
ג'ס הניחה את התמונה של פליקס ליד הצמיד, ואת הזכוכית המגדלת של פליקס, שהוא התעקש שייקחו, על התמונה. ואת הזכוכית המגדלת של גרטה, העגולה, על הצמיד.
"תסתכלו," אמרה ג'ס. "על שניהם. ביחד."
* * *
הם הסתכלו. אחד אחד. ההורים, אחרי הילדים, כי הילדים מצאו, אז הילדים ראשונים, כך החליטה סבתא רות, ואף אחד לא ערער.
ט.2. אותו כתב. עגול, מסודר, הנקודה אחרי הט' עגולה כמו עיגול קטן. מדכן. אותה מ' גדולה, עם לולאה בהתחלה. שתיים חמישים ושתיים. אותה שתיים, עם הזנב המסולסל. ואותו קרע קטנטן בפלסטיק, ליד הסוגר, בצד שמאל. גם בתמונה. גם בצמיד.
"זה אותו צמיד," אמרה ג'ס. "אין ספק. אותו קרע. אותו מקום."
ואחרי "2:52"? בתמונה: "Gold". בצמיד שבקופסה, באותו מקום בדיוק: כלום. פלסטיק לבן. אבל לא חלק. גרטה הזיזה את המנורה של פראו פוגל, כך שהאור ייפול מהצד, נמוך, כמו שמש של ערב על שדה. ובאור הזה, על הפלסטיק הלבן, הופיעו שריטות. שריטות דקות, קצרות, ישרות, צפופות. כמו שמישהו גירד שם, לאט, בזהירות, עם משהו חד, עד שהדיו נעלם.
ובין השריטות, אם הסתכלת ממש קרוב, אם ידעת מה לחפש, נשאר חלק קטן מאוד של אות אחת. קשת. החצי העליון של G.
"מישהו מחק את השם שלך," אמרה נועה. בשקט. "מישהו לקח צמיד שהיה כתוב עליו 'גולד', וגירד את 'גולד', ושלח אותך לקן חם בלי שם."
"כדי שאף אחד לא ידע של מי אני," אמרה אלה.
* * *
אדם התיישב, לאט, על הכיסא הקרוב, כאילו הרגליים שלו החליטו בלעדיו. הוא לא אמר בדיחה. הוא לא אמר כלום. הוא רק הניח את היד על הכתף של שירה, ושירה הניחה את היד שלה על היד שלו, ושניהם הסתכלו על הצמיד הקטן, שהיה פעם על היד של הבת שלהם, ושכתוב עליו, אם יודעים לחפש, חצי מהשם שלהם.
אנה בכתה. בשקט, בלי קול, כמו שהיא בוכה תמיד, עם הידיים על הפה. ותומאס, שלא בוכה, עמד לידה, והסתכל על הקופסה שגילף, ועל הצמיד שבתוכה, ואמר מילה אחת, אבל לא "נו".
"שתים עשרה," הוא אמר. "שתים עשרה שנה החזקתי את זה. ולא ראיתי."
"אף אחד לא ראה, פפה," אמרה אלה. "צריך היה את האור מהצד. ואת התמונה. ואת פליקס."
"ואותך," אמר תומאס. והוא שם יד גדולה, מחוספסת, של נגר, על הראש שלה, וזה היה, אצל תומאס, נאום שלם.
סבתא רות, שישבה כל הזמן הזה בכיסא שלה ליד השולחן העגול, קמה. לאט. היא ניגשה לאלה, והסתכלה על הצמיד בכף היד שלה, מעל המשקפיים האדומים.
"לוטה," היא אמרה, "יצאה מווינה עם פתק בכיס. על הפתק היה כתוב השם שלה. אמא שלה כתבה אותו, כדי שאם יקרה משהו, ידעו של מי היא." היא נגעה בצמיד, בקצה האצבע, בדיוק על השריטות. "ומישהו, שבעים וחמש שנה אחר כך, באותה עיר, לקח את הנינה שלה, וגירד לה את השם." היא הורידה את היד. "את זה אני לא סולחת. אני מורה. אני סולחת על הרבה. על זה לא."
תום, שעמד לידה, הוציא מהכיס את מגנט הנקניקייה, שהוא הוריד מהמקרר של פראו פוגל בלי לשאול, ושם אותו על הקופסה, על המכסה, ליד הציפור. "שישמור," הוא הסביר. אף אחד לא הוריד אותו.
בני וקלרה עמדו בפינה, צמודים, כמו שעומדים בתחנה כשקר. בני לא דיבר. קלרה לא אפתה. וזה, אצל שניהם, אמר הכול.
* * *
השוטרת הובר הגיעה לפנסיון בעשר וחצי בלילה. בפעם הראשונה בלי מדים, עם מעיל ספורט, ועם שקית של לחמניות מהמאפייה של אוטו, שקלרה ראתה ולא אמרה כלום, אבל חייכה.
היא הסתכלה על הצמיד. על התמונה. על הפנקס של פליקס, שג'ס צילמה, עם השורה "4:09 – חממה, בת, גולד, ב'. עיניים פקוחות. בוכה. שרתי." ועל טופס הפטירה, ההעתק, עם "נפטרה 4:05". היא הסתכלה ארוכות. בלי לזוז.
"בארבע וחמש היא מתה," אמרה השוטרת לבסוף. לאט. כאילו מקריאה דוח. "לפי הטופס. בארבע ותשע היא בכתה, עם צמיד עם השם 'גולד', בחממה. לפי התמונה, ולפי הפנקס, ולפי הרופאה שבדקה אותה בשלוש חמישים ושמונה. ובעוד שבוע, אותו צמיד, בלי 'גולד', מגיע לעמותה." היא הרימה את העיניים. "זאת לא עוד תחושה. זאת לא עוד העתק. זאת ההוכחה הראשונה בכל התיק הזה שאי אפשר להפריך." ואחרי רגע הוסיפה, כמעט בחביבות: "עשרים שנה אני חוקרת. בדרך כלל, את ההוכחה הראשונה מוצאים אנשים עם תעודות. הפעם מצאו אותה שישה ילדים, צלם שמדבר עם יונים, ופרוסת לחם שכמעט פותחה בטעות."
"איך את יודעת על הלחם?" שאל לוקאס, נדהם.
"אני שוטרת," אמרה השוטרת הובר. "וליבי שלחה לי סרטון."
"אז מה עכשיו?" שאלה נועה.
"עכשיו," אמרה השוטרת הובר, ולקחה לחמנייה מהשקית, ונגסה, בפעם הראשונה מאז שהכירו אותה, "אני פותחת תיק חדש. לא 'תעודת פטירה חשודה'. 'חטיפת תינוקת'." היא לעסה. "ומי שגירד את השם הזה, עם ציפורן, בזהירות, בלילה, יודע עכשיו שמישהו מחפש אותו. אז תהיו חכמים."
* * *
מאוחר יותר, בחדר 17, כשכולם הלכו לישון, הלוח קיבל חוט חדש. לא אדום, לא ירוק, לא צהוב ולא שחור. כחול. גרטה מתחה אותו מהתמונה של התינוקת עם העיניים הפקוחות, אל הצמיד, שתומאס הרשה, אחרי הרבה "נו", לצלם ולתלות את התמונה שלו על הלוח.
"כחול זה מה?" שאלה ליבי.
"כחול זה 'הוכח'," אמרה גרטה. "עד עכשיו לא היה לי צבע בשביל זה."
גרטה לא הלכה לישון מיד. היא ישבה רגע על הקצה של המיטה של ליבי, עם המחברת הירוקה, ודפדפה אחורה. הרבה אחורה. אל הימים הראשונים בווינה, אל התה בחדר האחיות של מחלקת היולדות, אל הפעם הראשונה שפגשו את מרגרטה, עם הסוכריות והמשקפיים על השרשרת. היא מצאה את השורה. היא כתבה אותה אז, מילה במילה, כמו שהיא כותבת הכול, בלי לדעת שהיא חשובה: "מרגרטה: 'אני זוכרת את השעות כי אני כתבתי אותן. על הצמידים.'"
גרטה קראה את השורה שלוש פעמים. ואחר כך עברה לדף הסודי, וכתבה, מתחת לכל השורות הקודמות: "מי כתב על הצמידים? היא אמרה: אני." וסגרה את המחברת. ולא אמרה לאף אחד. עוד לא. החוק שלה.
לוקאס, שעוד לא הלך לחדר שלו, ושכב על השטיח ליד הדלת עם העיניים פקוחות, ראה אותה כותבת. הוא לא שאל. אבל הוא חשב, שוב, בלי לדעת למה, על טבעת כסף עם פרח.
אלה ישבה על הרצפה מול הלוח, עם הצמיד האמיתי בכף היד, סגורה. היא לא רצתה להחזיר אותו לקופסה. לא הלילה.
"נועה," היא אמרה. "את יודעת מה הכי מוזר?"
"מה?"
"שבתמונה הזאת," אמרה אלה, "כתוב שאני גולד. לפני שהייתי ברגר. לפני שהייתי אלה. לפני שהייתי טל, אפילו. הדבר הראשון שמישהו כתב עליי בעולם, זה שאני שלכם."
נועה התיישבה לידה. כתף אל כתף. "של שתינו," היא תיקנה. "החוק של הגשר."
"של שתינו," הסכימה אלה. ופתחה את היד, ושתיהן הסתכלו על הצמיד, הקטן, הלבן, עם השריטות, שהיה עד עכשיו הדבר הכי מסתורי בחיים של אלה, והפך, בערב אחד, לדבר הכי ברור.