הפעם, על הדלת של החנות בלינץ, היה תלוי שלט חדש, כתוב ביד, בכתב העקום והנוטה: "סגור היום. משפחה."
ג'ס הסתכלה עליו הרבה זמן. "משפחה," היא אמרה. "הוא כתב משפחה."
"אולי יש לו משפחה," אמר לוקאס.
"אין לו," אמרה ג'ס. "בדקתי. אין לו אף אחד. רק דודה, שמתה." היא נגעה בשלט, בקצה האצבע. "הוא התכוון אלינו."
בפנים, על הדלפק, חיכתה המצלמה של גברת הופמן, מתוקנת, עטופה במטפחת שלה, עם פתק: "גברת הופמן. הכפתור סוגר. בעלך היה גאה. פ.ה." וליד המצלמה, בצלחת קטנה, תשע עוגיות לינצר, אחת לכל אחד, ואחת בצד, עם פתק נפרד: "ללוקאס. שנייה."
לוקאס אכל את שתיהן לפני שהגיע לשלב השלישי של הסולם, ואמר שזה בשביל הכוח, כי בעליית גג צריך הרבה כוח, ושאף אחד לא יכול להוכיח שלא.
* * *
הסולם לעליית הגג של פליקס היה צר, תלול וחורק, ובכל שלב שלו היה צליל אחר, כך שכשכולם טיפסו, אחד אחרי השני, זה נשמע כמו מישהו שמנגן על פסנתר ישן מאוד, ולא יודע לנגן.
"דו," אמרה אלה, כשעלתה על השלב הראשון. "רה. מי. פה. השלב הזה מזייף."
"כולם מזייפים," אמר פליקס מלמעלה. "ח־חמש עשרה שנה אני מטפס עליהם. אני כבר לא שומע."
נועה עלתה אחרונה, כי היא רצתה לראות את כולם עולים בשלום, ולספור. שישה ילדים. בני. קלרה. פליקס. תשעה. היא ספרה פעמיים, ואחר כך עוד פעם, ליתר ביטחון. ואז הרימה את הראש, דרך הפתח הריבועי בתקרה, וראתה את עליית הגג.
* * *
זה היה כמו להיכנס לתוך שעון.
התקרה הייתה משופעת, עם קורות עץ ישנות, ובאמצע שלה חלון קטן בגג, שדרכו נכנס אור אפור, וישבה עליו, מבחוץ, היונה גרטל, כאילו קיבלה הזמנה. ובכל מקום, מהרצפה ועד הקורות, היו מדפים. ועל המדפים, קופסאות. קופסאות קרטון חומות, כולן באותו גודל, כולן מסודרות בשורות ישרות, כמו חיילים, או כמו ספרים בספרייה של מישהו מאוד מסודר. על כל קופסה, מדבקה לבנה. ועל כל מדבקה, בכתב העקום, הנוטה, של פליקס: חודש ושנה.
"זה הכול?" לחשה ליבי. "כל התינוקות?"
"כל התינוקות," אמר פליקס. "פה למעלה חושך ושקט, כמו שתינוקות אוהבים. חמש עשרה שנה. ש־שלושים ושמונה אלף שבע מאות ושתים עשרה תמונות. בערך."
"בערך?" שאלה ג'ס.
"בדיוק," הודה פליקס. "אבל זה נשמע יהיר להגיד בדיוק."
נועה הלכה לאט לאורך המדפים, ונגעה בקופסאות, בקצה האצבעות, כמו שנוגעים בגב של ספרים. ינואר. פברואר. מרץ. שנה אחרי שנה. היא חשבה על כל התינוקות שבתוכן. שלושים ושמונה אלף. כולם כבר גדלו. חלקם בטח כבר הורים בעצמם. וכולם היו פעם כאן, בקופסה, בחושך, מחכים שמישהו יזכור אותם.
"ובכל השנים האלה," שאלה ג'ס, שעמדה ליד מדף של שנה אחרת, "לא קרה עוד פעם? שראית תינוק בבוקר, ואחר כך אמרו שהוא…"
פליקס עצר. הוא לא הסתובב אליה. "פעם או פעמיים," הוא אמר לאט, אל המדפים, "חשבתי. היה בוקר שצילמתי בת, ובערב היא לא הייתה ברשימה. ושאלתי. ואמרו לי: הועברה לבית חולים אחר. ואני… אמרתי לעצמי שאני מבולבל. כמו שאמרו לי. אחרי פעם אחת שאומרים לך שאתה מבולבל, אתה כבר מתחיל להגיד את זה לבד."
ג'ס לא ענתה. אבל היא צילמה בטלפון את השורה של המדפים, מהתחלה ועד הסוף, לאט, קופסה אחרי קופסה, כמו שסורקים מסמך. נועה ראתה את זה ולא שאלה. היא ידעה שג'ס תסביר כשתהיה מוכנה.
"פליקס," היא אמרה, "למה שמרת את כולם?"
פליקס חשב. "כי מישהו צריך," הוא אמר בסוף. "תינוק לא זוכר את עצמו. אז מישהו צריך לזכור בשבילו. עד שהוא יכול."
* * *
הקופסה של פברואר, לפני שתים עשרה שנה, כבר חיכתה על שולחן קטן ליד החלון. פליקס הוריד אותה אתמול בלילה, ולא פתח. "חיכיתי לכם," הוא אמר. "זה לא היה נראה לי הוגן, לפתוח בלעדיכן."
בתוכה היו סלילים קטנים של סרט, בתוך קופסיות פח עגולות, ועל כל קופסית תאריך. פליקס הוציא אחת. על המכסה היה כתוב: "9.2".
"ט' בפברואר," אמרה אלה בשקט. היא הכירה את המספר הזה. הוא היה כתוב על הצמיד. הצמיד בלי השם, בקופסת העץ של תומאס, עם העץ והציפור על המכסה.
"זה כבר פותח," אמר פליקס. "ה־הנגטיב. אבל אף פעם לא הדפסתי ממנו. חוץ מהתמונה אחת, לבלוג. שלא הייתי צריך."
"אז נדפיס עכשיו," אמרה נועה.
"אז נדפיס עכשיו," אמר פליקס. "בחדר החושך. ותלמדו."
* * *
חדר החושך היה חדר קטן נוסף, בפינה של עליית הגג, מאחורי וילון שחור כבד. בפנים היה אור אדום, חלש, כמו בתוך עין סגורה. על שולחן ארוך עמדו שלוש קערות פלסטיק שטוחות, מלאות נוזלים, וליד כל אחת מלקחיים. מעל השולחן נמתח חבל, ועל החבל אטבי כביסה, כמו במרפסת של סבתא.
"זה המפתח," הסביר פליקס, והצביע על הקערה הראשונה. "שם התמונה מופיעה. זה העוצר. שם היא נעצרת. וזה המקבע. שם היא נשארת לתמיד." הוא הסתכל עליהם. "והכי חשוב: לא נוגעים בידיים. רק במלקחיים. והכי־הכי חשוב: לא מכניסים לקערות שום דבר שהוא לא נייר צילום."
הוא הסתכל, במקרה, על לוקאס.
"למה אתה מסתכל עליי?" שאל לוקאס.
"כי אתה מחזיק כריך," אמרה גרטה.
לוקאס הסתכל על היד שלו, והופתע לגלות שבאמת היה בה כריך. "זה של הבוקר," הוא הסביר. "הוא לא נחשב."
פליקס הראה להם איך מניחים את הנגטיב במכשיר הגדלה, איך מאירים אותו על דף נייר לבן, שנראה ריק לגמרי, ואיך מכניסים את הדף לקערה הראשונה. ואז, כולם עמדו מעל הקערה, ראש ליד ראש, באור האדום, וחיכו.
בהתחלה לא קרה כלום. נייר לבן בתוך מים.
ואז, לאט, כמו מישהו שמתעורר, הופיע צל. קו. עוד קו. עיגול. ופתאום, מתוך הלבן, עלו פנים. פנים של תינוק. עם עיניים סגורות, ועם פה פתוח, ועם כובע צמר קטן, שקופל בצד.
ליבי שאפה אוויר. "זה כמו קסם," היא לחשה. "זה ממש כמו קסם."
"זה כימיה," אמרה ג'ס. אבל גם היא לחשה.
"זה תינוק בשם מקסימיליאן," אמר פליקס. "ארבעה קילו ומאה. הוא צעק שעה. היום הוא בטח שחקן כדורגל." והוא העביר את התמונה לקערה השנייה, ואחר כך לשלישית, ותלה אותה על החבל, באטב.
* * *
הם הדפיסו את כל הסליל. תמונה אחרי תמונה. כל אחד מהם קיבל תור. ג'ס הייתה הכי מדויקת, ליבי הכי דרמטית, וגרטה ספרה בקול את השניות, ולא טעתה אף פעם. בני כמעט נפל לתוך הקערה של המקבע, וקלרה תפסה אותו בחגורה. ולוקאס, בתור שלו, הכניס לקערה הראשונה בזהירות רבה דף נייר, וחיכה, ואחרי חצי דקה כולם הבינו שזה לא דף נייר אלא פרוסת לחם מהכריך, שנפלה לו מהיד ונכנסה לקערה כמו צוללת.
"לוקאס!"
"היא לא תפתח!" אמר לוקאס, והוציא אותה עם המלקחיים, מטפטפת. "בדקתי. לחם לא מתפתח."
"אתה כמעט פיתחת את הכריך שלך," אמרה גרטה.
"אני כמעט פיתחתי את הארוחה של הבוקר," תיקן לוקאס בכבוד. ופליקס, בפינה, צחק. צחוק אמיתי, ארוך, הראשון שלו מאז שהכירו אותו, והוא היה צריך להישען על הקיר.
התמונות על החבל הלכו ונהיו רבות. תינוקות. תינוקות. תינוקות. פנים קטנות אחרי פנים קטנות, תלויות באטבי כביסה באור האדום, כמו כביסה של חלומות. ואף אחת מהן לא הייתה הן.
ליבי עברה לאורך החבל, ונתנה לכל תינוק שם, גם לאלה שכבר היה להם. "זאת ברונהילדה. זה הוגו. זה נראה כמו ראש עיר." ג'ס ספרה: עשרים ושלוש תמונות מאותו לילה, עשרים ושלושה תינוקות שנולדו בסערה, בחושך, עם גנרטור. "עשרים ושלושה," היא אמרה. "ואף אחד מהם לא יודע שהוא תלוי עכשיו על חבל כביסה בלינץ."
"עכשיו הם יודעים," אמר פליקס. "כי אתם יודעים."
בחוץ, דרך החלון בגג, האור האפור הפך לכתום, ואחר כך לורוד. אף אחד לא שם לב. בחדר החושך אין שעות. יש רק את מה שעולה מתוך המים.
עד שנשארו רק שתי תמונות על הסליל.
* * *
"אלה שלכן," אמר פליקס בשקט. "שלוש וחמישים וחמש. וארבע ותשע."
הוא לא הציע להן לעשות את זה לבד. והן לא ביקשו. הן עמדו שתיהן מול הקערה הראשונה, כתף אל כתף, ונועה החזיקה במלקחיים, ואלה החזיקה את היד של נועה, ושתיהן הכניסו את הדף ביחד.
המים היו שקטים. הנייר היה לבן.
ואז, מתוך הלבן, עלה מצח. מצח קטן, מקומט, עם קמט אחד באמצע, כמו מישהי שבודקת אם העולם מסודר. ועיניים סגורות. ואף. וגומה, בלחי הימנית, רק בימנית.
"זאת אני," לחשה נועה. "זאת אני בגיל שעה."
אף אחד לא אמר כלום. היא העבירה את התמונה הלאה, ידיים רועדות, ובני תלה אותה על החבל, בזהירות, כמו שתולים דגל. קלרה, מאחוריו, הוציאה מהכיס מטפחת, ולא השתמשה בה, רק החזיקה אותה, למקרה.
"תראו את הקמט," לחש לוקאס. "היא כבר אז עשתה רשימה בראש."
"אני לא," אמרה נועה. ואחר כך, אחרי שנייה: "טוב. אולי קצת."
והאחרונה.
הפעם אלה החזיקה במלקחיים. ונועה החזיקה את היד שלה.
הנייר שקע במים. ואחרי כמה שניות, משהו הופיע. לא מצח. עיניים. קודם כול עיניים. פקוחות, גדולות, כהות, מסתכלות ישר למעלה, ישר מתוך המים, ישר לתוך הפנים של אלה, כאילו התינוקת הזאת חיכתה שתים עשרה שנה בחושך, בקופסה, בעליית גג בלינץ, רק בשביל להגיד לה: "מה את מסתכלת? תעשי משהו."
וצינור דק ליד האף. ופה פתוח, באמצע צעקה, או באמצע שיר. ויד אחת קטנטנה, מורמת, אגרוף ליד הלחי.
ועל פרק היד של היד הזאת, משהו לבן. דק. עם סימנים קטנים.
"זאת את," אמרה נועה.
"זאת אני," אמרה אלה. והיא לא בכתה. היא צחקה. צחוק קטן, מופתע, כמו שצוחקים כשפוגשים מישהו ברחוב שלא ראו הרבה זמן. "תראי אותי. אני כועסת. כבר אז הייתי כועסת."
"כבר אז היית את," אמרה נועה.
בני לקח את התמונה מהמקבע, בזהירות, ותלה אותה על החבל. לא בסוף, אחרי מקסימיליאן וברונהילדה. הוא הזיז את האטב, ותלה אותה ממש ליד התמונה של נועה. שני אטבים. שתי תינוקות. אחת עם קמט במצח, ואחת עם עיניים פקוחות. "ככה," אמר בני, בקול לא יציב. "ביחד. בפעם הראשונה מאז הלילה ההוא."
פליקס, מאחוריהן, לא אמר כלום. הוא רק הוריד את הראש. ואחרי רגע, בשקט, הוא אמר משהו, לאף אחד, לחושך, לאור האדום:
"היא מחכה כבר שתים עשרה שנה. שמישהו יפתח אותה."
ואז, לאט, הוא הושיט את המלקחיים, והצביע, בלי לגעת, על פרק היד הקטן, על הדבר הלבן והדק שעליו.
"תסתכלו," הוא אמר. "על הצמיד."