שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 69: מי ידע?

בבוקר, בארוחת הבוקר, הם סיפרו להורים על המכתב. לא על החשד. רק על המכתב.

בבוקר, בארוחת הבוקר, הם סיפרו להורים על המכתב. לא על החשד. רק על המכתב.

אדם קרא את התרגום של אלה פעמיים. ובפעם הראשונה מאז שנועה זוכרת את עצמה, הוא לא אמר אף בדיחה. לא על גשרים, לא על מכתבים, לא על דואר. הוא רק קיפל את הדף, לאט, לשניים, ואחר כך לארבע, והניח אותו על השולחן, ושם עליו את הכף שלו, כאילו כדי שלא יעוף.

תומאס אמר "נו". רק "נו". ואחר כך קם, בלי לסיים את הקפה, ויצא לבדוק את המנעולים של כל החלונות בפנסיון. כולם. גם בחדרים של אורחים אחרים. אחד מהם, גבר מהולנד במגבת, לא שמח במיוחד.

שירה ואנה לא אמרו כלום. הן רק הסתכלו זו על זו מעל השולחן, מבט ארוך, של שתי אמהות שמבינות שמישהו כבר לקח מהן משהו פעם אחת, ועכשיו הוא חוזר להסתובב ליד הבית.

וסבתא רות, מהשולחן העגול, בלי להרים את העיניים מהקלפים, אמרה: "מי שכותב 'בשביל הטובה שלך', אף פעם לא חושב על הטובה שלך. ארבעים שנה של מכתבים מהנהלה. אני יודעת."

* * *

השוטרת הובר החזיקה את שקית הניילון עם המכתב מול האור של החלון, כמו שמחזיקים צילום רנטגן.

"מקור," היא אמרה. ובפעם הראשונה מאז שהכירו אותה, היא כמעט חייכה. "סוף סוף. משהו שאף אחד לא צילם לפניי." היא הניחה את השקית בקופסת קרטון, וכתבה עליה מספר, ואת התאריך, ואת המילה "לינץ". "נבדוק טביעות אצבע. נבדוק את הנייר. נבדוק את המדפסת, אם נמצא מדפסת. זה ייקח זמן."

"כמה זמן?" שאלה נועה.

"יותר ממה שאתם רוצים," אמרה השוטרת. "פחות ממה שהוא רוצה." היא לא אמרה מי זה הוא. היא רק הסתכלה על גרטה, ארוך, ואחר כך על המחברת הירוקה שמתחת לזרוע של גרטה. "ותזהרו. מי שנוסע ללינץ באמצע הלילה כדי לשים מכתב בתיבת דואר, הוא לא מישהו שמוותר."

"את יודעת מי זה?" שאלה אלה.

"אני יודעת מי זה לא," אמרה השוטרת הובר. "וזה כבר משהו. בעבודה שלי, רוב הזמן מוחקים שמות, לא מוסיפים." היא סגרה את הקופסה. "ואתם? אתם יודעים?"

"אנחנו עובדים על זה," אמרה גרטה.

"תעבדו מהר," אמרה השוטרת. "ובשקט."

* * *

בחדר 17 הלוח חיכה להם, עם כל החוטים: האדום הישן, שכבר הורד מבני מזמן, הירוק שנמתח מד"ר פוקס, הצהוב של פליקס, והשחור, עם הפתק הלבן הריק באמצע, שאף אחד עדיין לא העז לכתוב עליו.

ששת הבלשים ישבו על הרצפה, במעגל. באמצע המעגל הייתה הקופסה של הלינצר טורטה, עדיין סגורה. לוקאס הניח אותה שם כמו שמניחים נר.

"אוקיי," אמרה נועה. "שאלה אחת. מי ידע שנגיע לפליקס, לפני שבוע? לפני שאנחנו ידענו?"

"אף אחד," אמר לוקאס מיד. "כי אנחנו לא ידענו. אז אף אחד לא ידע. סוף."

"מישהו ידע," אמרה ג'ס. "המכתב קיים. המכתב לא כתב את עצמו."

"אז בואו נעשה רשימה," אמרה נועה, כי נועה תמיד עושה רשימה, ואפילו אלה לא העירה על זה הפעם. "כל מי שסיפרנו לו משהו על החקירה. מההתחלה. כל אחד."

והם עשו רשימה. זה לקח הרבה זמן, כי כל פעם מישהו נזכר במישהו נוסף. בסוף, על דף גדול, בכתב של נועה, היו השמות האלה:

אדם ושירה.

תומאס ואנה.

בני.

קלרה.

סבתא רות.

פראו פוגל.

ד"ר פוקס.

השוטרת הובר.

הר גרובר.

מרגרטה.

"ותום," הוסיפה אלה. "תום יודע הכול. תום מתחבא מתחת לכל שולחן."

"תום בן שמונה," אמרה נועה. "ואין לו מדפסת. ואין לו רישיון נהיגה. ואין לו סבלנות לכתוב יותר משלוש מילים."

"יש לו מגנטים," אמר לוקאס. "אפשר לעשות הרבה דברים עם מגנטים."

* * *

"בואו נמחק," אמרה ג'ס, והוציאה עט אדום. "מי שלא יכול היה לדעת."

"סבתא רות," אמרה נועה. "היא הגיעה לפני ארבעה ימים. המכתב הגיע לפני שבוע. היא הייתה בניו יורק."

ג'ס מחקה. "פראו פוגל?"

"פראו פוגל לא יודעת מה זה מדפסת," אמרה ליבי. "ראיתי אותה מדפיסה חשבונית. היא צעקה עליה בטורקית."

"היא לא מדברת טורקית," אמרה גרטה.

"היא מדברת עם הסדרה הטורקית," תיקנה ליבי. "זה נחשב."

ג'ס מחקה. "השוטרת הובר?"

השקט היה קצר. "היא זאת שביקשה לבדוק את יומן הארכיון," אמרה גרטה. "היא זאת שאמרה שהיא לא אוהבת העתקים. מי שכותב מכתבים אנונימיים לא מבקש לבדוק מקורות." ג'ס מחקה.

"הר גרובר?"

"הוא לא ידע על פליקס כלום," אמרה אלה. "הוא אמר 'האוזר' כאילו הוא מנקה אבק מהשם. וחוץ מזה, הוא לא נוסע ללינץ. הוא לא יוצא מהמרתף. הוא חי עם המרק."

ג'ס מחקה. ונשארו בני, קלרה, ההורים, ד"ר פוקס ומרגרטה.

* * *

"קודם כל," אמרה ג'ס, ופתחה את המחשב על הברכיים, "נבדוק מי מהנשארים יכול היה לנסוע ללינץ באמצע הלילה. ביום שני. שעתיים וחצי לכל כיוון."

"קלרה הייתה במאפייה," אמרה אלה מיד. "ביום שני בלילה היא אפתה לחתונה. שלוש מאות לחמניות. אני יודעת, כי היא התקשרה אליי בשתיים בלילה לשאול אם שומשום או פרג."

"מה אמרת?"

"אמרתי לישון," אמרה אלה. "היא לא הקשיבה. היא עשתה גם וגם."

"זה לא ההורים," אמרה נועה. בפשטות. "הם בכו כשגילו. הם לא יכולים לבכות ככה ולשקר."

"וזה לא בני," אמרה אלה. "כבר חשדנו בבני. זה לא נגמר טוב. אני לא עושה את זה שוב."

"וזה לא קלרה," אמר לוקאס. "קלרה אופה. מי שאופה לא כותב מכתבים מאיימים. זה עובדה מדעית."

"זה לא עובדה מדעית," אמרה ג'ס.

"זה צריך להיות," אמר לוקאס.

נשארו שני שמות. הם עמדו על הדף, אחד מעל השני, בכתב המסודר של נועה: ד"ר פוקס. מרגרטה.

"ד"ר פוקס," אמרה ליבי, לאט, "כן חשדנו בה. ואז היא סיפרה לנו הכול. ואז היא הייתה… נחמדה. בדרך היבשה שלה."

"היא ראתה את פליקס על הקלטת," אמרה ג'ס. "היא ידעה שהוא היה במסדרון. היא יכלה לנחש שנגיע אליו."

"אבל היא בעצמה לא ידעה שפליקס ראה משהו," אמרה נועה. "היא חשבה שהיא היחידה. כמו שהוא חשב שהוא היחיד. למה שתכתוב לו מכתב, אם היא לא יודעת שהוא יודע?"

ג'ס חשבה. ואחר כך, לאט, מחקה גם את ד"ר פוקס.

ונשאר שם אחד.

* * *

אף אחד לא דיבר. השם עמד לבד על הדף. מרגרטה. עם הנקודה של נועה בסוף, כמו תמיד, כי נועה שמה נקודה אחרי כל שם ברשימה.

"לא," אמרה ליבי. "לא, לא, לא. היא הבאה לנו עוגיות. היא סיפרה לנו על קן חם. היא נתנה לנו את המפתח של הארכיון, כמעט. היא ליטפה לי את הראש."

"היא ליטפה לכולם את הראש," אמרה ג'ס.

"היא זכרה את יום ההולדת שלי," אמרה ג'ס בשקט, כמעט לעצמה. "אף פעם לא אמרתי לה. והיא הביאה לי עוגייה עם נר."

"איך היא ידעה?" שאלה ליבי.

ג'ס לא ענתה. היא רק הסתכלה על העט האדום ביד שלה.

"היא הכי נחמדה מכולם," אמר לוקאס, ומשהו בקול שלו היה כמו של ילד קטן. "היא היחידה שאף פעם לא אמרה לי להפסיק לאכול."

"אולי בגלל זה," אמרה גרטה בשקט.

"מה זה אומר?"

גרטה לא ענתה.

אלה קמה. היא הלכה לחלון, ואחר כך חזרה, ואחר כך שוב לחלון, כמו ליבי כשהיא חושבת, רק בלי הדרמה. "רגע," היא אמרה, ופתאום צחקה, צחוק קצר, מתוח מדי. "אנחנו שוכחים חשוד. חשוד מאוד מסוכן. שהיה בכל מקום. שיודע הכול. ששמע כל מילה."

כולם הסתכלו עליה.

"קיסר," אמרה אלה. "החתול של ד"ר פוקס. הוא היה בבית החולים, הוא היה בדירה, הוא ישב על לוקאס כל הזמן. הוא שמע הכול. ויש לו גישה למדפסת, כי הוא ישן עליה. ראיתי."

ליבי צחקה. ג'ס צחקה. לוקאס צחק הכי חזק, כי הוא היה צריך את הצחוק הכי הרבה. אפילו נועה חייכה, קצת, כי היא הבינה למה אלה עשתה את זה. כי השם על הדף היה כבד מדי, ומישהו היה צריך להרים את החדר.

רק גרטה לא צחקה.

היא ישבה במקום שלה, עם המחברת על הברכיים, ועם העט ביד, והסתכלה על הדף של נועה. ואחר כך, בלי להגיד מילה, היא פתחה את המחברת שלה. לא בדף הסודי. בדף הראשון. מהיום הראשון, באגם, כשקראו לעצמם "הבלשים מהאגם (זמנית)". והתחילה לדפדף. לאט. דף אחרי דף. כל הקיץ.

"גרטה?" שאלה אלה. "מה את מחפשת?"

"מתי שמענו את השם פליקס בפעם הראשונה," אמרה גרטה. "ממי."

היא מצאה את זה אחרי חמש דקות. היא עצרה. הניחה את האצבע על השורה. ולא הקריאה אותה בקול.

"נו?" שאלה ליבי.

"אני עוד לא בטוחה," אמרה גרטה, וסגרה את המחברת, ושמה עליה את שתי הידיים, כמו שמחזיקים מכסה של סיר שעומד לרתוח. "ואני לא אומרת דברים שאני לא בטוחה בהם. זה החוק שלי."

* * *

בערב, פליקס התקשר לג'ס. הוא מצא את הקופסה. "פברואר," הוא אמר, והקול שלו רעד, אבל לא מגמגום. "שתים עשרה שנה. הנגטיבים בסדר. תבואו מחרתיים. אני אכין את חדר החושך."

"נבוא," אמרה ג'ס. "כולנו."

"ו־ותגידו," הוסיף פליקס, "רק למי שחייבים לדעת. רק להם."

"רק להם," הבטיחה ג'ס. ואחרי שניתקה, הסתכלה על כולם. "שמעתם?"

"רק למי שחייבים," אמרה נועה. "ההורים. בני. קלרה. והשוטרת הובר. זהו. אף אחד אחר."

אף אחד לא אמר את השם. אבל כולם חשבו עליו. וזה היה, כך הבינו כולם בבת אחת, הפעם הראשונה בכל הקיץ שהם מחליטים, ביחד, לא לספר משהו למרגרטה.

* * *

בלילה, כשכולם כבר ישנו, גרטה ישבה על המיטה שלה בחדר 18, עם פנס קטן, ועם המחברת הירוקה.

היא כתבה, בעמוד חדש, את כל השמות. כל הרשימה של נועה, אחד מתחת לשני. אבא ואמא של נועה. אבא ואמא של אלה. בני. קלרה. סבתא רות. פראו פוגל. ד"ר פוקס. השוטרת הובר. הר גרובר. ובסוף, השם האחרון, כמו שנועה כתבה אותו: מרגרטה.

ליד כל שם, היא כתבה משהו. "בכו כשגילו." "הוכח." "אופה." "הייתה בניו יורק." "לא יודעת מה זה מדפסת." "התלוננה, נענשה." "מבקשת מקורות." "חי עם המרק."

וליד השם האחרון, היא לא כתבה כלום.

היא השאירה את כל שאר הדף ריק. וגם את הדף שאחריו. ריק לגמרי. לבן. כמו הפתק באמצע החוט השחור, על הלוח, בחדר 17.

ואז כיבתה את הפנס. אבל לא נרדמה. היא שכבה בחושך, עם המחברת על החזה, והקשיבה לאלה נושמת במיטה השנייה, ולקיר, שמעבר לו נועה דפקה, פעם אחת, שלוש, שתיים, ואחת קטנה. ואלה, מתוך שינה, בלי להתעורר, דפקה בחזרה.

החצי השני שלי פרק 69: מי ידע? - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין