הקומקום רתח. דוד החזיק את הספר מעל האדים, בזהירות, כמו שמחזיקים גוזל, ואמי, בעזרת סכין חמאה ישנה, הפרידה לאט את הדף האחרון מהכריכה. הדבק הישן נכנע, סנטימטר אחרי סנטימטר, בלחישה קטנה של נייר.
ובפנים, על הצד הפנימי של הכריכה, היה כתוב.
לא בכתב של מבוגר. בכמה כתבים. כתבים של ילדים. אחד עגול וגדול, אחד קטן ומשופע, אחד עם אותיות שעומדות כמו חיילים, אחד עקום לגמרי. ובראש הדף, באותיות הכי גדולות, מקושטות בכוכבים:
שומרי הלילה של דודי. סודי ביותר! לא לספר לו!
ומתחת, רשימה:
יום א': רחל. שמיכה (מכולנו).
יום ב': אהרון. סוס (סליחה על הזנב).
יום ג': שולה. גולות (לא לשכוח!!!).
יום ד': בתיה. כדור.
יום ה': יוסף. ספר. ועוגה מהמטבח.
חוקים: לא להעיר אותו. לא לשאול אותו. אם הוא ער, לא באים. ילד צריך לישון.
ובתחתית, בכתב יפה, של מבוגרת, שורה אחת, קטנה:
אני גאה בכם. ט.
דוד לא אמר כלום. הוא הניח את הספר על השולחן, פתוח, וישב, וכיסה את הפנים בשתי הידיים הגדולות שלו. הכתפיים שלו רעדו. ואף אחד בסדנה לא אמר מילה. אפילו לא בני. אפילו לא חוטי, שבכתה בשקט ליד מאיה. רק השעון על הקיר תקתק, ובחוץ, מעבר לגדר, סוכר צהל, כאילו הבין.
ואמי, שהבינה הכול בבת אחת, ישבה, והסתכלה על השמות. רחל. אהרון. שולה. בתיה. יוסף. היא הכירה את השמות האלה. כל בית הגבעה הכיר אותם.
"הם הילדים הראשונים," היא אמרה בשקט. "אלה שהגיעו לביקור באוגוסט, בגשם. סבתא רחל, ויוסף הקירח, ושולה, ובתיה, ואהרון."
"ואהרון התעטש פעמיים בשער," לחשה חוטי, והרימה את הראש. "פעמיים! מרוב התרגשות! אמי! העיטוש!"
"סליחה על הזנב," קרא ארי. "הוא התעטש באמצע הגילוף, והסכין החליקה, והזנב נחתך!"
"ושולה כתבה 'לא לשכוח' עם שלושה סימני קריאה," אמרה מאיה, "כי היא כל הזמן שכחה. ולכן היא שמה פתק ביום שלישי, בתוך הגולות. כדי לזכור שהיא עשתה את התור שלה."
"והעוגה," אמר בני, "עם הפתק על הבלש שצריך לישון. זה יום חמישי. יוסף. מהמטבח."
"ו'ט'," אמרה אמי, "זו טובה. היא ידעה כל הזמן. היא לא השאירה את הדברים. אבל היא ידעה, ושמרה על הסוד שלהם. כי זה לא היה הסוד שלה."
דוד הוריד את הידיים מהפנים. העיניים שלו היו אדומות, אבל הוא חייך. חיוך של ילד בן שמונה, עם אוזניים גדולות.
"הם היו הגדולים," הוא אמר, בקול צרוד. "כשאני הגעתי, הם כבר היו בני שבע עשרה, שמונה עשרה. כמעט מבוגרים. הם בכלל לא דיברו איתי. הם היו עסוקים, עם הבחינות, עם החברים. חשבתי שהם בכלל לא יודעים שאני קיים." הוא העביר אצבע על השמות. "והם ידעו. כל הזמן. כל לילה."
אמי סגרה את הפנקס, ואז פתחה אותו שוב. "נשארה רק שאלה אחת," היא אמרה. "ומי שיכולה לענות עליה מגיעה ביום חמישי. בארבע."
"אולי נתקשר אליה," הציע בני. "עכשיו. למה לחכות?"
"כי יש דברים שאומרים בטלפון," אמרה אמי, "ויש דברים שצריך לראות את הפנים. וזה מהסוג השני."
ודוד, שכבר קם ושטף את הפנים בכיור של הסדנה, הסכים. "יום חמישי," הוא אמר. "ארבעים שנה חיכיתי. אני יכול לחכות עוד ארבעה ימים." אבל אמי ראתה אותו, בשלושת הימים האלה, עובר ליד השער יותר פעמים ממה שהיה צריך, ומסתכל על הדרך. וביום רביעי בערב, הוא בכלל לא ניגן. רק ישב בסדנה, והאור שם דלק עד מאוחר.
ביום חמישי, בארבע בדיוק, כמו כל שבוע מאז האביב, השער נפתח, וסבתא רחל עלתה בגבעה, עם המקל ועם הצעיף הירוק. היא באה לבקר את מאיה, כמו תמיד. אבל הפעם, מאיה לא חיכתה לה בחדר שבע. היא חיכתה לה בחדר האוכל. ליד המזנון המוזז. ליד הדלת הקטנה, הירוקה, הפתוחה.
וליד הדלת, על הכיסא, הייתה מונחת שמיכה משובצת, תפורה מחמש חתיכות.
סבתא רחל עצרה. המקל שלה נעצר באמצע צעד. והיא הסתכלה על השמיכה ארוכות, ואז על הדלת, ואז על דוד, שעמד בצד, עם ידיים בכיסים, כמו ילד שמחכה לעונש.
"דודי," היא אמרה. רק זה. בקול של ילדה, כמו אז, ליד השער, עם האצבעון.
"למה לא אמרתם לי?" שאל דוד. "ארבעים שנה."
סבתא רחל ישבה לאט על הכיסא, והניחה את השמיכה על הברכיים, והחליקה עליה ביד, על התפרים העקומים. "כי ככה טובה ביקשה," היא אמרה. "שמענו אותך, דודי. בלילה הראשון. החדר של הבנים הגדולים היה מעל המטבח, ויוסף שמע מישהו בוכה מתחת לרצפה. הוא ירד, וראה אותך, והבין. ובבוקר הוא אסף את כולנו. והלכנו לטובה."
"ומה היא אמרה?" שאלה אמי, שלא הצליחה להתאפק.
סבתא רחל חייכה. "היא אמרה: 'אל תוציאו אותו משם. אל תכריחו אותו לדבר. מי שבוכה בחושך לא צריך שידליקו לו אור בפנים. הוא צריך לדעת שהוא לא לבד בחושך.' אז חשבנו מה עושים. ואני אמרתי: כל אחד מאיתנו יביא לו משהו קטן. בלי לראות אותו. כל אחד בתורו. שיידע שמישהו חושב עליו, אבל לא יתבייש." היא הרימה את השמיכה. "וזאת הייתה הראשונה. כל אחד מאיתנו גזר חתיכה מהשמיכה שלו. ואני תפרתי. גרוע מאוד, כפי שאתם רואים."
"ממש גרוע," הסכימה חוטי, ברכות, עם הערצה גדולה. "התפר הכי גרוע והכי יפה שראיתי בחיים. אפילו יותר עקום משלי, כשהייתי בת שש."
"ולמה לא סיפרתם אחר כך?" שאל דוד. "כשכבר דיברתי. כשכבר הייתי בסדר."
"כי אז כבר היית בסדר," אמרה סבתא רחל פשוט. "וחשבנו שאתה לא צריך לדעת שמישהו ראה אותך בוכה. רצינו שתזכור שהיה לך חבר סודי. לא שהיית עצוב." היא הסתכלה עליו. "אבל טעינו, נכון? היה צריך להגיד לך."
דוד כרע מולה, על הרצפה, כמו שכורעים מול ילד. "רחל," הוא אמר. "תודה."
וזה היה הכול. מילה אחת. אבל אמי ראתה, לפי הפנים של שניהם, שזאת הייתה המילה הכי כבדה וגם הכי קלה שנאמרה בבית הגבעה כבר הרבה זמן.
ביום ראשון שאחרי, הגיעו כולם. יוסף הקירח, עם עוגה בקופסה, "כי היום שלי זה עם עוגה". ושולה, עם צנצנת חדשה של גולות, שכחה אותה באוטו, וחזרה אליה. ובתיה, עם כדור חדש, אדום. ואהרון, שהתעטש שלוש פעמים כבר בשער, ופעם רביעית כשראה את הסוס. "סליחה על הזנב," הוא אמר לדוד, ברצינות גמורה. "אני מתנצל על זה כבר ארבעים שנה, בלב."
והם ישבו כולם במטבח, סביב העוגה של יוסף, עם זהבה שהכינה תה לכל העולם, וסיפרו. יוסף סיפר שאת העוגה הראשונה הוא גנב מהמטבח, בלילה, ושטובה תפסה אותו עם הפרוסה ביד, ובמקום לכעוס, חתכה לו עוד אחת, "בשביל השומר". שולה סיפרה ששכחה את התור שלה פעמיים, ושפעם אחת רצה למזווה באמצע הלילה בפיג'מה, עם הגולות, ונתקלה בכיסא, ושכל הבית התעורר, ושכולם חשבו שזה גנב. ובתיה, השקטה מכולם, אמרה רק שהכדור היה שלה, הכדור היחיד שהיה לה, ושהיא אף פעם לא הצטערה שנתנה אותו. וזהבה, שעמדה ליד הקומקום, אמרה שזה בגלל הבצל, למרות שלא היה בצל, ואף אחד לא צחק עליה.
ודוד, שהיה עסוק כל השבוע בסדנה, הוציא מהכיס זנב. זנב קטן, מעץ, מגולף בדיוק לגודל. הוא הדביק אותו לסוס, מול כולם. והסוס, אחרי ארבעים שנה, היה שלם.
וכולם מחאו כפיים, ואהרון התעטש, וליאו, שחזר בדיוק מהספסל ליד הגדר, ושמע מהחברים את כל הסיפור בריצה, אמר שזה התיק הכי טוב שהחמיץ בחייו, ושהוא לא סולח להם, ושהוא סולח להם.
ואז דוד הודיע הודעה.
"המזנון לא חוזר לקיר," הוא אמר. "הדלת נשארת. והמזווה יהיה חדר. חדר שקט. מי שעצוב, מי שצריך לבכות, מי שרוצה רק לשבת לבד, בשקט, בלי שאף אחד ישאל, מותר לו להיכנס. בכל שעה. ואף אחד לא נכנס אחריו."
"ומי ידע שמישהו שם?" שאלה מאיה.
"אף אחד לא צריך לדעת," אמר דוד. "אבל," הוא הוסיף, וחייך אל סבתא רחל, "אולי מישהו ישאיר משהו קטן על המדף. מדי פעם. בלי לשאול."
כולם הסתכלו על גברת כהן. כי בבית הגבעה, חדר חדש צריך אישור של מנהלת, וגם מזנון שזז. וגברת כהן הורידה את המשקפיים, וניקתה אותם בשולי החולצה, הרבה זמן, יותר ממה שמשקפיים צריכים. "יש לי רק תנאי אחד," היא אמרה לבסוף. "שגם מנהלות יורשו להיכנס. לפעמים. בלי שאף אחד ישאל." ודוד אמר שזה התנאי הכי טוב ששמע, וגברת כהן החזירה את המשקפיים, ונראתה פתאום צעירה בהרבה.
הוא תלה על הדלת הירוקה שלט, שגילף בעצמו: החדר השקט. כאן לא שואלים. ובפנים, על המדף, הוא הניח את השמיכה של חמש החתיכות, ואת הסוס עם הזנב החדש, ואת הספר.
ובאותו ערב, כשאמי עברה ליד הדלת הירוקה בדרך למדרגות, היא ראתה שעל המדף, ליד הספר, מונחת ציפור נייר קטנה, מקופלת, כזאת שמנפנפת בכנפיים. היא לא ידעה מי הניח אותה. והיא לא שאלה. כי כאן לא שואלים.
רק דבר אחד נשאר לא פתור. המפתח. המפתח הארוך, עם הראש בצורת לב, שהיה תלוי על המסמר. אמי הראתה אותו לסבתא רחל, ושאלה.
סבתא רחל החזיקה אותו, והפנים שלה השתנו. "זה של טובה," היא אמרה לאט. "היא ענדה אותו על שרשרת, על הצוואר, כל השנים. ויום אחד הוא נעלם. היא אמרה שהיא החביאה אותו במקום הכי בטוח בבית. ושכשהבית יצטרך אותו, הוא ימצא את המנעול שלו." היא החזירה אותו לאמי. "אני לא יודעת מה הוא פותח. אף אחד לא יודע."
אמי החזירה את המפתח למסמר. וכתבה בפנקס, בשוליים, קטן: מפתח עם לב. של טובה. "כשהבית יצטרך אותו." ומתחה שלושה קווים.
ואחר כך היא כתבה: תיק מספר 35: הילד במזווה. נפתר. מי: רחל, אהרון, שולה, בתיה ויוסף. שומרי הלילה. ועזרה: טובה, שידעה ושתקה. מה למדתי: לפעמים הדבר הכי טוב שאפשר לעשות למי שבוכה בחושך זה לא להדליק אור. רק להשאיר שמיכה.
באותו לילה, אמי לא נרדמה מיד. בחוץ, הרוח התגברה. ואחר כך, מאוחר, התחיל רעש מוזר על הגג. כמו אלף אצבעות קטנות שמתופפות. ואז כמו אבנים. אמי קמה לחלון, ולא האמינה. מהשמיים ירדו כדורים לבנים, בגודל של גולות, וקפצו על הדשא, ועל הגדר, ועל הגג של הלול, וקוקו צעק מבפנים בבהלה.
ואז, מהצד השני של הבית, נשמעה חבטה. וקול של זכוכית נשברת.
ובבוקר, כשגברת כהן פתחה את המשרד שלה, היא מצאה את החלון הגדול מנופץ, ורסיסים על השטיח, ועל השולחן, בין הניירות, באמצע, את הכדורגל של בני.