ביום ראשון, אחרי ארוחת הצהריים, הם התאספו בסדנה. אמי, חוטי, מאיה, ארי, ובני, שהתעקש שהוא "חבר רשמי" מאז פרשת השמש, ואף אחד לא התווכח איתו. רק ליאו לא היה. ליאו לא היה כבר כמה ימי ראשון.
"שוב הזוג?" שאלה חוטי, בלחש.
"שוב הזוג," אמרה מאיה.
הזוג היה איש ואישה, שקטים, עם מעילים אפורים ועם ספר עבה על ציפורים. הם התחילו לבוא לפני חודש. בכל יום ראשון, בשתיים, הם ישבו עם ליאו על הספסל ליד הגדר של סוכר, ודיברו איתו. בעיקר על ציפורים. ליאו חזר מהפגישות האלה שקט, ומבולבל, ומאושר, וכשמישהו שאל אותו מי הם, הוא אמר רק: "חברים של גברת כהן," ושינה נושא. ואמי, שמבינה בשינויי נושא, לא שאלה יותר. אבל היא כתבה בפנקס, בדף נפרד, דף שאין עליו מספר של תיק: ליאו. ימי ראשון. ציפורים.
מחלון הסדנה אפשר היה לראות אותם. האישה הצביעה על משהו בעץ החרוב, וליאו הסתכל, והרים את היד, והראה לה משהו אחר, ענף אחר. ואז הוא צחק. ואמי, שלא ראתה את ליאו צוחק ככה הרבה זמן, צחוק בלי דאגה, הרגישה בבת אחת שמחה, ועוד משהו, משהו קטן וקר בבטן, שלא היה לו שם.
"נספר לו אחר כך," אמרה אמי. "הכול. הוא יכעס אם לא."
דוד ישב על השרפרף שלו, עם סוס העץ הקטן בידיים. הוא הפך אותו, וסובב אותו, ולא אמר כלום הרבה זמן. ואז התחיל.
"אתם יודעים שהייתי ילד פה," הוא אמר. "סיפרתי לכם, בעליית הגג, עם הכינור. הגעתי בגיל שמונה. ולא דיברתי חצי שנה. אבל לא סיפרתי לכם למה דווקא פה."
הוא הניח את הסוס על השולחן.
"לפני שהיה פה בית ילדים, הייתה פה חווה. החווה של סבתא שלי. פרות, תרנגולות, שני סוסים. ואני הייתי בא אליה בכל קיץ, כשהייתי קטן. ישנתי במטבח שלה, על מזרון ליד התנור. והיא הייתה מכינה חמאה. בידיים. בכל בוקר. ומכניסה אותה למזווה הקטן, ליד המטבח, כדי שתישאר קרה." הוא חייך, חיוך קטן. "כל המזווה היה מריח מחמאה. גם הבגדים שלה. גם הידיים. אני חושב שזה הריח הכי טוב שיש בעולם."
"ואז?" לחשה מאיה.
"ואז סבתא שלי מתה. כשהייתי בן שש. והחווה נמכרה. לזוג צעיר, אברהם וטובה, שרצו לבנות פה בית. בית לילדים שאין להם איפה לגור. הם בנו את כל האגפים, ואת המדרגות, ואת עליית הגג. אבל את המטבח הישן של סבתא הם השאירו. הוא נהיה חדר האוכל. והמזווה נשאר מאחורי הקיר."
"ושנתיים אחר כך," אמרה אמי בשקט, כי היא כבר הבינה, "גם אתה היית צריך בית."
דוד הנהן. הוא לא סיפר למה. ואף אחד לא שאל. בבית הגבעה, לא שואלים את השאלה הזאת. מחכים שמישהו ירצה לספר, ואם הוא לא רוצה, זה גם בסדר.
"הביאו אותי לפה באוטו," הוא אמר. "ובפעם הראשונה שנכנסתי לחדר האוכל, הריח הכה בי. ריח של חמאה. חלש, מאוד חלש, מבעד לקיר. ריח של סבתא. ואז ידעתי שהמזווה עוד פה. בלילה הראשון, כשכולם נרדמו, ירדתי בשקט, ומצאתי את הדלת הקטנה. היא לא הייתה נעולה. נכנסתי. וישבתי על הרצפה, בחושך. ובכיתי."
אף אחד לא זז. בני, שבדרך כלל לא מסוגל לשבת בשקט אפילו דקה, ישב בלי לנשום.
"כל לילה," אמר דוד. "חודשים. כולם ישנו, ואני ירדתי למזווה, ובכיתי, בשקט, שאף אחד לא ישמע. ובבוקר עליתי לחדר לפני שמישהו קם, ושתקתי כל היום. כי אם אני שותק, אף אחד לא יודע שאני עצוב." הוא העביר אצבע על הגב של הסוס. "ובערב, עם מסמר, חרטתי על המשקוף מה שרציתי שיהיה נכון. 'אני לא בוכה.' כל ערב קצת. לקח לי חודש."
חוטי בכתה. בשקט, לתוך השרוול. ומאיה החזיקה לה את היד. ואמי הרגישה את הכפתור הכחול בבטנה של הסוודר, בלי לגעת בו.
"היית יכול לספר למישהו," אמר בני, בקול צרוד. "לטובה. למישהו."
"הייתי יכול," אמר דוד. "אבל הייתי בן שמונה, בני. וחשבתי שאם אני אגיד שאני עצוב, יחזירו אותי. או שיגידו שאני תינוק. או שיצחקו." הוא הסתכל על בני ארוכות. "אתה מכיר את המחשבה הזאת?"
ובני, שלפני חודש עוד צעק על כולם כדי שלא יראו שהוא מצחצח נעליים בשקט, הוריד את העיניים ואמר: "קצת."
"כולנו מכירים אותה קצת," אמרה אמי. וכולם הנהנו. אפילו מאיה, הכי קטנה.
"אבל זה לא הסיפור," אמר דוד, והרים את הראש. "הסיפור הוא מה שקרה אחר כך."
הוא הצביע על השולחן. ועל השולחן, הוא סידר, אחד ליד השני, את כל מה שהיה על המדפים במזווה. השמיכה המשובצת. הסוס בלי הזנב. שלוש הגולות בצנצנת. הכדור המכווץ. וספר הפיראטים עם הכריכה הקרועה.
"בלילה השלישי," אמר דוד, "כשירדתי למזווה, הייתה שם שמיכה. מקופלת. בפינה. לא אני הבאתי אותה. ולא הייתה שם לפני כן. התעטפתי בה, כי היה קר. ולא שאלתי אף אחד. כי אם הייתי שואל, הם היו יודעים שאני יורד לשם."
"ובלילה אחר כך?" שאלה אמי.
"בלילה אחר כך, סוס. הסוס הזה. בלי זנב. מונח על המדף, ליד הדלת, שאני אראה. ובלילה אחריו, גולות. ואחר כך כדור. ואחר כך הספר." דוד פתח את ספר הפיראטים. "כל לילה, משהו קטן. כל לילה, במשך שבועות. אף פעם לא ראיתי מי. ניסיתי. פעם אחת, נשארתי ער כל הלילה במזווה, כדי לתפוס אותו. ובאותו לילה, לא הגיע כלום. ובלילה אחריו, נרדמתי, ובבוקר מצאתי לידי פרוסה של עוגה. עם פתק. 'בלש טוב יודע גם מתי לישון.'"
"זה בדיוק משפט של אמי," אמר ארי, מופתע.
"אני יודעת," לחשה אמי. והיא הרגישה צמרמורת קטנה בגב.
"ואחרי כמה חודשים," אמר דוד, "התחלתי לדבר. קודם עם טובה. בגלל הכינור. אחר כך עם כולם. והפסקתי לרדת למזווה. ולאט לאט, שכחתי אותו. ואז, כשהייתי בן שתים עשרה, בנו את המזנון, והעמידו אותו צמוד לקיר. ואף אחד כבר לא ידע שיש שם דלת. חוץ ממני. וגם אני חשבתי שסגרו אותה בלבנים."
"ומי השאיר את הדברים?" שאלה מאיה. "טובה?"
"זה מה שחשבתי," אמר דוד. "כל השנים. הייתי בטוח שזו טובה. וכשהייתי כבר גדול, בן שמונה עשרה, ביום שעזבתי, הודיתי לה. על השמיכה, ועל הסוס, ועל כל הלילות." הוא שתק רגע. "והיא הסתכלה עליי, ואמרה: 'זאת לא הייתי אני, דודי. היו לך יותר בני משפחה ממה שידעת.' ולא הסכימה להגיד יותר. אמרה שזה לא הסוד שלה."
"ואתה לא יודע מי?" שאלה חוטי, עם עיניים אדומות.
"ארבעים שנה," אמר דוד, "אני לא יודע מי." והוא הסתכל על אמי. "אז חשבתי. יש בבית הזה בלשית. בלשית טובה מאוד. אולי היא תוכל לפתור לי תיק אחד. הכי ישן בבית."
אמי לא ענתה מיד. היא פתחה את הפנקס, בדף חדש, וכתבה, לאט, באותיות הכי יפות שלה: תיק מספר 35: הילד במזווה. ואז הרימה את הראש. "אני צריכה לבדוק את הראיות," היא אמרה. "כולן."
"בבקשה," אמר דוד. והרים ידיים, כמו מי שמוסר הכול.
"ועוד דבר," אמר דוד, כשאמי כבר הוציאה את העיפרון. "אני לא רוצה שתמצאי מישהו כדי שאני אכעס עליו. אני רוצה לדעת כדי להגיד תודה. ארבעים שנה אני חייב תודה למישהו, ואני לא יודע למי לשלם."
"זה החוב הכי טוב שיש," אמרה חוטי, שעוד ניגבה את האף בשרוול. "יותר טוב ממאה פודינגים."
והם בדקו.
קודם השמיכה. היא הייתה ישנה, ודהויה, משובצת בכחול וחום. אבל כשחוטי, שמבינה בחוטים יותר מכל אחד בבית, פרשה אותה על השולחן, היא קראה: "היא לא אחת! תסתכלו! היא תפורה מחתיכות. חמש חתיכות. של חמש שמיכות שונות. ואת התפרים…" היא הצמידה את האף כמעט לבד. "את התפרים לא עשה מבוגר. זה תפר של ילד. עקום. כל אחד בגודל אחר. אני יודעת, כי ככה אני תפרתי כשהייתי בת שש."
אמי רשמה: שמיכה. חמש חתיכות. תפרים של ילד.
אחר כך הסוס. בני החזיק אותו, והפך אותו. "מי שגילף את זה," הוא אמר, "לא ידע לגלף. תראו, הרגליים לא שוות. והאוזן אחת גדולה. אבל הוא ניסה ממש חזק. רואים לפי כמה חתכים יש." בני, שהידיים שלו תמיד מבינות דברים לפני הראש, הבין בניסיונות.
"ולמה אין לו זנב?" שאלה מאיה.
"אולי הזנב נשבר," אמר ארי.
"אין סימן של שבירה," אמר בני. "פה חתכו, ועצרו. כאילו משהו הפריע באמצע."
אמי רשמה: סוס. גילף ילד. הפסיק באמצע. למה?
וחוטי לקחה את הסוס מבני, והחזיקה אותו מול האוזן, כאילו הוא יכול לספר לה משהו. "הוא עשוי באהבה," היא פסקה. "ובחיפזון. וגם עם עיטוש." כולם הסתכלו עליה. "מה? ככה זה נראה. כאילו מישהו עשה תנועה פתאומית." אמי חייכה, ולא אמרה כלום. אבל היא רשמה את המילה עיטוש בפנקס, עם סימן שאלה, ולא ידעה עדיין למה.
הגולות היו גולות. אבל ארי, שמכיר את הכתב של כל אחד בבית מהתוויות, שם לב לפתק קטן, מקופל, שהיה תקוע בתחתית הצנצנת, מתחת לגולה האחרונה. נייר צהוב מאוד, כמעט מתפורר. הוא שלף אותו בזהירות של רופא. היה כתוב בו רק דבר אחד, בעיפרון: יום ג'.
"יום שלישי," אמר ארי. "למה לכתוב יום שלישי על פתק בתוך גולות?"
"כי זה היום שבו הן הגיעו," אמרה אמי לאט. "מישהו ידע איזה יום הוא. מישהו שהיה צריך לזכור."
ונשאר הספר. הראיה האחרונה, והכי עבה, והכי מאובקת, שדוד החזיק כל הזמן הזה קרוב אליו, כאילו הוא מפחד שהיא תברח.
ספר הפיראטים היה עבה, עם כריכה אדומה קרועה, ועם ריח של מרתף. דוד אמר שקרא אותו עשרים פעם, אבל אמי שמה לב שהדפים האחרונים, אחרי הסיפור, היו דבוקים זה לזה. הדף האחרון, והכריכה. הם נדבקו, כנראה מלחות, או מדבק ישן, ונראו כמו דף אחד עבה.
"קראת אותו עד הסוף?" שאלה אמי.
"עד סוף הסיפור," אמר דוד. "הפיראטים מוצאים את האוצר, והולכים הביתה. מה יש לקרוא אחרי זה?"
אמי החזיקה את הכריכה מול החלון. ובאור, דרך הנייר הדבוק, היא ראתה צללים. קווים. שורות. משהו כתוב בפנים, בין הדף לכריכה, במקום שאף אחד לא הסתכל עליו ארבעים שנה.
"דוד," היא אמרה, והקול שלה רעד, למרות שהיא ניסתה שלא. "יש לך קומקום?"
"למה?"
"כי אדים פותחים דבק," אמרה אמי. "ליאו לימד אותי. ומשהו כתוב פה. משהו שמחכה לך ארבעים שנה."
ודוד קם, בפעם הראשונה באותו יום, מהר. וידיו רעדו כשמילא את הקומקום.